חולה (אפילו שאין בו סכנה), מעוברת ומניקה, ויולדת כל ל' יום – פטורים מהתענית.

מי שלא ישן, מותר לו לאכול עד שיעלה עמוד השחר. השוכב לישון ובדעתו להשכים לאכול או לשתות, יתנה בפירוש לפני השינה שיוכל לאכול או לשתות. ואם רגיל לשתות בקומו, אין צריך להתנות לשתייה.

הציבור אומר 'עננו' רק במנחה. הש"ץ אומר (בחזרת הש"ץ) 'עננו' בברכה בפני עצמה בין ברכת 'גואל ישראל' לברכת 'רפאנו', "אם יש בבית-הכנסת אף רק שלושה מתענים". ואם אין, אומרו ב'שומע תפילה'.

סליחות:

רגילים לאומרן בעמידה, ובמיוחד: אשמנו, י"ג מידות, שמע קולנו, וכן אבינו מלכנו.

מנהגנו לאומרן אחרי נפילת-אפיים, כסדר המופיע בסידור בהוצאה מעודכנת.

קריאת התורה:

מי שאינו מתענה, לא יקראוהו לעלות לתורה. ואם קראוהו, וצר לו להודיע זאת מפני חילול השם – יעלה.

מחצית השקל:

נותנים 'מחצית-השקל' לצדקה [ובפרט לבית-הכנסת ובית-המדרש, שהם בדוגמת המשכן והמקדש] ביום התענית לפני מנחה, זכר למחצית-השקל שקשורה לנס פורים, "הקדים שקליהן לשקליו".

כל אחד נותן שלושה מטבעות של "מחצית" מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן [בארה"ק ת"ו בימינו: שלושה חצאי שקלים], ומנהג זה כולל את כל ישראל, ועל-כל-פנים – כל אחד מבן עשרים שנה ומעלה, או החל מי"ג שנה. ומה טוב ומה נעים – שיחנכו גם קטנים לתת ג' מחצית השקל מכספם [ו"מפורסם המנהג לתת גם עבור כל בני הבית", ובאופן שההורים עוזרים להם, שיוכלו לתת זאת מתוך הרחבה, ושיישאר להם עוד מספיק כסף לצורכיהם, כך שלא יחסר להם כלום.

מנחה:

התפילה – "בשעה מאוחרת".
גם היחיד אומר 'עננו' בשומע תפילה, ללא חתימה, ומסיים "כי אתה שומע", ואם שכח (וכבר אמר שם ה' דסיום הברכה) אומרו בלא חתימה אחרי 'אלוקי נצור' קודם 'יהיו לרצון' האחרון, והש"ץ אומרו כבשחרית בין 'גואל ישראל' ל'רפאנו'. הנוהגים נשיאת-כפיים בכל יום, נושאים כפיים בתפילה זו, וכשאין נושאים כפיים אומר הש"ץ ברכת כוהנים.

אין אומרים תחנון, ולא 'אבינו מלכנו' (מלבד כשחל בתענית מוקדם).

הרבי חידש את המנהג הישן (שמקורו במשנה) לומר "דברי כיבושין" אחרי מנחה דתענית-ציבור: "כדאי לעורר על המנהג הנ"ל, שבמקומות שאפשר לפעול זאת, יאמרו אחרי מנחה (כמה מילים, לכל הפחות) 'דברי כיבושין', או מזמור תהילים המתאים לעניינים אלו, ובמקומות שמצד טירחא דציבורא [או מצד ביטול מלאכה, וכיוצא-בזה] אי אפשר לפעול זאת – על-כל פנים יהרהרו במחשבה עניין של 'דברי כיבושין', ומאחר ש'רחמנא ליבא בעי' – ובפרט עניינים הקשורים בתשובה, ש'עיקר התשובה בלב' – הרי 'מחשבה טובה, הקדוש-ברוך-הוא מצרפה למעשה'".

(קובץ התקשרות, הרב יוסף שמחה גינזבורג)

קריאת המגילה ב'מבצעים':

בשעת הדחק, ניתן להתחיל את הקריאה בברכה מתחילת השקיעה. ובשעת הדחק גדול – אפילו מ'פלג המנחה'.

טעימה: גם לאחר צאת-הכוכבים, אין לאכול קודם קריאת המגילה. אדם חלש מותר לטעום פירות וכדומה ומשקאות קלים בלי הגבלה, ומיני מזונות עד כביצה (ומי שצריך לקרוא מגילה וקשה לו בגלל התענית, ודאי יכול להקל בזה), וחולה מותר אפילו לאכול ממש, אך יבקש מאדם אחר שיזכירנו לשמוע מגילה אחר-כך.

מנהגנו ללבוש בגדי יום-טוב מבערב.

גם בפורים יורד האָבֵל (רח"ל) לפני התיבה.

אָבֵל תוך שבעה הולך לבית-הכנסת להתפלל ערבית ולשמוע קריאת המגילה. אם אין בעל-קורא מובהק כמוהו, יקרא הוא את המגילה לפני הציבור וגם יברך. ואין לו לראות מיני שמחה. פורים נחשב כשבת לעניין אבלות, היינו שנחשב במניין שבעה, ונוהג רק אבלות שבצינעא. אינו יושב על הקרקע ונועל נעליו. לעניין משלוח-מנות, ראה להלן.

בערבית – 'ועל הניסים', ואין להפסיק להכריז 'על הניסים' קודם תפילת שמונה-עשרה, אלא יש לציין זאת בטפיחה על השולחן, ורצוי שאחד הגבאים, כשיגיע לשם, יתחיל זאת בקול (מי ששכח ועל הניסים – אם נזכר קודם "ה'" של סיום הברכה, חוזר ומתחיל "ועל הניסים", ואם כבר אמר "ה'" אינו חוזר. אך קודם "יהיו לרצון" האחרון יאמר: "הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, בימי מרדכי..."). לאחר שמונה-עשרה, אומרים קדיש-תתקבל וניגשים לקריאת המגילה.

קריאת המגילה:

מי שטרם נתן 'מחצית השקל' כנהוג, יתננה עתה לפני קריאת המגילה.

"אין מקום לשמיעת קריאת מגילה וכו' על-ידי [רמקול], טלפון ורדיו וכיוצא-בהם [=גם לא בשידור חי] – כי אין זה קול אדם כלל".

הרבי היה שומע את המגילה מעומד. בשעת הקריאה עומדים מימינו ומשמאלו של הבעל-קורא. הבעל-קורא ו"גם השומעים את המגילה כופלים אותה כאיגרת, והכפילה היא לשלושה חלקים". הרבי היה מברך את הברכות לפניה ולאחריה עם הבעל-קורא, הן בלילה והן ביום. הקפיד שהמגילה תישאר 'כאיגרת' עד סיום הקריאה.

הבעל-קורא יכוון להוציא ידי-חובה את כל השומעים והם יכוונו לצאת. אסור להפסיק עד לאחר שיסיים הש"ץ ברכת "הרב את ריבנו".

מי שלא הצליח לשמוע תיבה או פסוק, יקרא זאת מיד, וגם אם אינו יכול לעשות זאת מתוך מגילה כשרה – יקרא מיד בעצמו (עדיף מתוך חומש או מגילה מנוקדת, כדי שלא יטעה) עד מקום שהקורא אוחז בו, כדי שלא יצטרך לחפש קריאה אחרת כשרה החל מתיבה זו ואילך.

"מכים 'המן' במקום שנזכר 'המן' בתואר כלשהו: 'האגגי', 'הרע' וכיוצא בזה".

בקריאת המגילה קוראים כשתי המסורות: "להרוג ולאבד / ולהרוג ולאבד" (ח,יא); "ואיש לא עמד בפניהם / ואיש לא עמד לפניהם" (ט,ב).

נוהגים לומר ארבעה פסוקים בקול רם: 'איש יהודי' (ב,א), 'ומרדכי יצא' (ח,טו), 'ליהודים' (ח,טז), 'כי מרדכי' (י,ג). והבעל-קורא חוזר וקורא אותם. עשרת בני המן צריך לקרוא בנשימה אחת, מהמילים 'חמש מאות איש' (ט,ו) עד לאחר תיבת 'עשרת' (ט,י). הציבור קורא אותם תחילה, והתינוקות מכין אז [ולא כשהבעל-קורא קורא אותם!] כמו בהזכרת המן.

"מנענעים את המגילה באמירת 'האיגרת הזאת' (ט,כו) ו'איגרת הפורים הזאת השנית' (ט,כט)".

אחר-כך כורכים הש"ץ והציבור את המגילה (וכן ביום). ואתה קדוש. הש"ץ אומר קדיש (יהא-שלמא). עלינו. קדיש-יתום. אל תירא. אך צדיקים.

הקורא מגילה לנשים (בלבד) – מברכות לעצמן (מעומד). ואם לאו – יברך הקורא.

הרמ"א פסק שאין לברך אחר קריאת המגילה אלא בציבור, וכן היא ההוראה לרבים.

"גם בלילה ישמח, וירבה קצת בסעודה", ויאמר 'ועל הניסים' בברכת-המזון. אם שכח, וכבר אמר את השם של חתימת הברכה, אינו חוזר. אבל במקום 'הרחמן' דיום-טוב, יאמר: הרחמן הוא יעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. בימי מרדכי...".

(קובץ התקשרות, הרב יוסף שמחה גינזבורג)