לא להפסיק, רק להוסיף: חייו ושליחותו של הרב עדין אבן־ישראל ע״ה
בחודש חשוון תשע״א, באולם עיריית ירושלים, פתח הרב עדין אבן־ישראל את מסכת תענית ולימד את השורות האחרונות. מאות קהילות ברחבי העולם הצטרפו לאותו יום לימוד. ארבעים וחמש שנים לאחר שהחל במלאכת הביאור, הגיע מפעל התלמוד אל קו הסיום.
הוא הודה לבני משפחתו ואמר בחיוך כי בבית היו צריכים להאמין שהוא קיים, גם כאשר כמעט לא ראו אותו. אולם בדבריו לא הייתה נימת פרידה. מבחינתו, סיום הש״ס לא היה מנוחה אלא פתיחת שער לעבודה נוספת. שנים קודם לכן, כאשר כתב לרבי כי כמה מפעלים גדולים מכריעים אותו ושאל על מה לוותר, קיבל תשובה שהפכה לקו־מנחה: להמשיך בכולם — ואף להוסיף.
בין שתי התחנות הללו — הנער הירושלמי שחיפש את דרכו, והמבאר שהשלים מפעל בן עשרות כרכים — נפרשו יותר משישה עשורים של לימוד, כתיבה, חינוך ושליחות. לא הכול נכנס תחת הכותרת „תלמוד שטיינזלץ”. לצד הספרים היו שיעורי תניא לאנשי רוח, ישיבה במוסקבה של שלהי השלטון הסובייטי, התוועדויות עם חסידים, שיחות ליליות עם תלמידים, ביקורים בקהילות חב״ד, ומערכת יחסים עמוקה עם הרבי — מערכת יחסים שבניו הגדירו לאחר פטירתו כעניין „עצמי”, פנימי ופרטי.
הנער שהיה „נבוך בדרכו”
הרב עדין נולד בירושלים בשנת תרצ״ז להוריו אברהם ורבקה לאה שטיינזלץ. הבית שממנו בא היה רחוק משמירת תורה ומצוות. אביו, שנולד למשפחה בעלת שורשים חסידיים ברוסיה, עבר בצעירותו דרך העולם הקומוניסטי והציוני; אמו באה מבית חסידי בפולין. המשפחה התגוררה בקטמון וחייתה בצמצום.
בשנות נעוריו החל עדין להתקרב ליהדות ולחסידות חב״ד. בארכיון COL נשמר מכתב ששלח הרבי בשנת תשי״ג אל הרב נחום שמריהו ששונקין. במכתב מתואר הנער בן השש־עשרה כמי שנבוך בדרכו בחיים, והרבי מבקש לפעול כדי לסייע לו להיחלץ מן המבוכה ומן הסביבה המבלבלת.
בדרכו אל עולמה של תורה נקשר לרב שמואל אלעזר היילפרין, שאותו כינה לימים „רבי, אלופי ומיודעי”, לרב ששונקין ולגאון החסיד הרב שלמה יוסף זוין. הוא למד בישיבת תומכי תמימים בלוד אצל המשפיע הרב שלמה חיים קסלמן, ובד בבד רכש ידיעות בכימיה ובפיזיקה באוניברסיטה העברית. זמן מה עסק בחינוך ואף ניהל בית ספר במושב בית הגדי שבנגב.
הצירוף הזה — לימוד חסידות אצל חסידים מן הדור הקודם לצד סקרנות מדעית רחבה — לא נשאר פרט ביוגרפי. הוא עתיד היה לעצב את שפתו: תורה שאינה חוששת מן העולם, ומדע שאינו תחליף לאמונה אלא שפה נוספת שבאמצעותה אפשר להמחיש רעיון.
בשנת תשכ״ה נשא את מרת חיה שרה, בתו של הרב חיים הלל אזימוב. סרטו של ר׳ זושא ריבקין מן החתונה משמר את דמותו של האברך הצעיר בין רבנים וחסידים, ובהם הרב זוין והרב ששונקין.
„מצאתי בו מעלות הרבה יותר”
הפגישה הראשונה עם הרבי הותירה בו, לפי עדויות מקורביו, „חותם של אש”. גם הרבי תיאר במכתב אל הנשיא זלמן שז״ר את קורת הרוח מן הפגישה, וכתב כי מצא באורח הצעיר מעלות רבות יותר מכפי שתיארו לפניו.
הקשר לא נשאר במישור של הערכה אישית. הרבי היה מעורב בכמה מצומתי עבודתו. במענה מט״ז באייר תשכ״ד התייחס הרבי להצעה הגרפית של מהדורת התלמוד המבואר וליוזמה להוציא קובץ מאמרים על אדמו״ר הזקן. ההערות על מתכונת הדף התקבלו והשתלבו בעיצוב המפעל.
בניו סיפרו כי בכל נסיעה לניו יורק, גם כאשר לוח הזמנים היה עמוס בהרצאות ובפגישות, 770 היה תחנה קבועה. בשנים שלאחר ג׳ בתמוז היה האוהל מן התחנות הראשונות. בריאיון שהעניק לבנימין ליפקין בתשנ״ד סיפר כי ביחידויותיו לא העז להעלות שאלות בעניינים גשמיים, כדי שלא ליטול מזמנו של הרבי; דווקא הרבי היה שואל אותו על הסתדרותו ודואג לצרכיו.
באחת מחלוקות הדולרים עבר עם רעייתו לפני הרבי. הרבי קרא לו בחזרה והציע שיחליף את שם משפחתו לשם בלשון הקודש. ההצעה הפתיעה את המשפחה, אך התקבלה; מכאן ואילך היה שמו אבן־ישראל. התיעוד מאותו מעמד נעשה לאחד הביטויים המוכרים לקשר המיוחד.
המענה שהשפיע יותר מכול על סדר יומו הגיע כאשר תיאר לרבי את העומס ושאל איזה ממפעליו לצמצם. התשובה שקיבל הייתה הפוכה מכפי שציפה: לא לוותר, אלא להמשיך ואף להוסיף. בנו הרב מנחם יעקב צבי אמר לאחר פטירתו כי אביו קיים את הדברים עד הסוף. גם אחרי שסיים את התלמוד נטל על עצמו ביאורים לתנ״ך, לרמב״ם ולמשנה, לצד תרגומים וכתיבה נוספת.
החוג הירושלמי שהפך לגשר
בירושלים של ראשית שנות נשיאותו של הרבי פעל שיעור מיוחד בתורת חב״ד. הוא נוסד לזכר הרב אברהם חן ונודע בשם „חוגי חן למשנת חב״ד”. סביב השולחן ישבו אנשים שבדרך כלל לא נמצאו יחד בבית מדרש אחד: הנשיא שז״ר, פרופ׳ שמואל הוגו ברגמן, המשוררות זלדה, מרים ילן־שטקליס ונעמי שמר, אנשי הגות ואישי ציבור.
לאחר הרב חן מסר את השיעור הרב זוין, ובהמשך הוטלה המלאכה על הרב עדין הצעיר. השיעור נמשך עשרות שנים. העדויות שנאספו על „חוגי חן” מתארות מוסר שיעור עטור זקן ופאות המסביר מושגים עמוקים בטוב טעם, תוך שימוש בדוגמאות מפיזיקה, ביולוגיה, היסטוריה ופילוסופיה. גם כאשר נסע לצרפת לרגל אירוסיו, מיהר לשוב כדי שלא לבטל את השיעור הקבוע.
שז״ר עמד בקשר עם הרבי בנוגע לתוכן הלימוד. באחת ההתכתבויות המליץ הרבי להמשיך מחלקו הראשון של התניא גם לאגרת התשובה ולאגרת הקודש. כאשר החסיד ר׳ שמואל זלמנוב השתתף בשיעור, הוא שלח לרבי דיווח מפורט על אנשי המדע היושבים סביב ספרי חב״ד ועל הדיון החי שהתפתח ביניהם.
מתוך החוג צמחו גם מפעלים ספרותיים. בשנת תשכ״ג יזם שז״ר קובץ מחקרים על אדמו״ר הזקן. הרב עדין היה העורך המרכזי של „ספר הקן”, והרבי הסכים ליוזמה ואף סייע בחומר. הגהות שז״ר על הספר, שנחשפו לימים מארכיון המדינה, משמרות את אחורי הקלעים של המפעל.
השיעור השבועי בתניא נעשה בסיס לביאורו רחב ההיקף. כמו בתלמוד, גם כאן ביקש לפתוח שער בלי לרדד את התוכן. הוא לא הפך את החסידות לסדרת סיסמאות; הוא פירק מושגים, חיבר אותם לחיי האדם והחזיר את הלומד אל לשונו של אדמו״ר הזקן.
ארבעים וחמש שנה על דף אחד
בשנת תשכ״ה, והוא בן עשרים ושמונה, החל הרב עדין במפעל שעתיד להיות מזוהה עמו יותר מכל: תרגום וביאור התלמוד הבבלי. הוא הניח לפני הלומד טקסט מנוקד ומפוסק, תרגום מארמית, ביאור רציף, עיונים, מושגים, סיכומי הלכה ואיורים המסבירים את המציאות הנידונה בסוגיה.
היעד לא היה לחסוך את העיון, אלא להסיר את הקשיים הטכניים המונעים ממנו להתחיל. בריאיון לקראת השלמת המפעל הסביר כי זמן רב מדי בלימוד המסורתי עלול להתבזבז על פענוח השפה והמבנה, עד שלא נשאר די זמן למחשבה ולחידוש. הביאור נועד לאפשר ללומד להגיע אל הגמרא עצמה.
הדרך נמשכה הרבה מעבר למה ששיער בתחילה. בכל יום נדרשו שעות ארוכות של כתיבה, בדיקה והכרעה, ולצדן טיפול בהדפסה, במימון ובצוות. הניו יורק טיימס תיאר שגרת עבודה שהגיעה לעיתים לשבע־עשרה שעות ביום. הרב עדין עצמו הודה שאילו ידע מראש כמה זמן ומאמץ יידרשו, ייתכן שלא היה מתחיל — ולעיתים, אמר, טוב שאדם אינו יודע את מלוא הקושי.
בחשוון תשע״א הושלמה המלאכה. הרב לימד את סופה של מסכת תענית ואמר את נוסח ההדרן. במאות מוקדים ברחבי העולם למדו יהודים יחד לציון המאורע. בדבריו הגדיר את התלמוד „ספר של שפיות”: מרחב שבו שאלות גדולות וקטנות נידונות במידה הנכונה, מתוך חיבור אל השורש.
המהדורה לא נשארה בעברית. הביאור תורגם לשפות רבות, ובשנת תש״פ ציינה ספריית הקונגרס בוושינגטון את השלמת המהדורה האנגלית. בשנים שלאחר פטירתו הושלמו מפעלים נוספים, ובהם ביאור המשנה ותרגום מלא של התלמוד לצרפתית.
פריצת הדרך והמחיר
הנגשת התלמוד עוררה התלהבות, אך גם התנגדות. היו שטענו כי ביאור קל לקריאה יפחית מעמל התורה, והיו שביקרו את שינוי צורת הדף המקובלת. בסוף שנות השמונים הפכה הביקורת למערכה חריפה נגד ספריו.
הרב עדין הבחין בין שאלות ענייניות לבין מאבק ציבורי. בריאיון גלוי לב בשנת תשע״א אמר כי חלק מן המערכה נגדו היה כרוך במערכה נגד חב״ד, וכי שילם מחיר גם על זיהויו החב״די. עם זאת, הוא לא הקדיש את חייו להתנצחות. תשובתו המעשית הייתה להמשיך לכתוב.
בחלוף השנים הופיעו מפעלי ביאור נוספים, גם בבתי מדרש שהתנגדו תחילה לעצם הרעיון. הרב עדין לא ראה בהם איום. בעיניו, העובדה שעוד יהודים לומדים גמרא היא עצמה הישג. המפעל שלו פרץ נתיב; העובדה שאחרים הלכו בו העידה שהצורך היה אמיתי.
להסיר את המחיצה
בגיל עשרים כתב תפילה קצרה ובה ביקש כוח להסיר את „המחיצה המדומה” בין התורה לעולם. המשפט הזה מתמצת את דרכו. בשיחותיו לא הסתפק בידיעה רחבה; הוא חיפש את השפה שבה יוכל האדם שמולו לשמוע דבר תורה מתוך עולמו שלו.
כאשר פגש מוזיקאי דיבר על השקט שבין הצלילים. כאשר שוחח עם מדען חיפש את נקודת המגע בין מושגים פיזיקליים לדרך החשיבה התלמודית. וכאשר המהנדס ר׳ מיכאל עלוש ביקש רעיון לשיחה בג׳ תמוז, השווה הרב עדין את פעולתם של החסידים למערכת של כלי טיס בלתי מאויש: הטייס אינו נראה במטוס, אך היעד ותוכנית הטיסה נותרו בידיו.
השפה השתנתה מאדם לאדם, אך התביעה הייתה קבועה: התורה אינה תחום נוסף בתוך החיים; היא המבט שמגלה את משמעותם. לכן יכול היה לשוחח עם פרופסורים ועם ילדי בית ספר, עם ראשי מדינות ועם צעירים בתחילת דרכם, בלי לוותר על תוכן ובלי לנסות לחקות את בן שיחו.
הבית היהודי במוסקבה
בשנת תשמ״ט, בשלהי השלטון הסובייטי, הקים במוסקבה את ישיבת שמי״ר. היא הייתה הישיבה הראשונה בברית־המועצות שקיבלה הכרה וחסות רשמית מן השלטונות. המהלך לא היה נספח למפעל הספרים, אלא המשך ישיר שלו: פתיחת דלת ליהודי שלא קיבל כלים מוקדמים ללימוד.
באירוע הוקרה שנערך במוסקבה בשנת תשע״ט נזכר הרב הראשי לרוסיה, הרב בערל לאזאר, בפתיחת הישיבה ובהתרגשות שאפפה אותה. השר זאב אלקין, שהיה מן הצעירים שנקשרו למקום, סיפר כי בשנים 1989–1990 הייתה הישיבה עבורו בית: מקום שאפשר להיכנס אליו לשיעור, לשבת ולהישאר לשבת קודש.
הפעילות במרחב דובר הרוסית הצטרפה למסעות הרצאות ולקשרים עם קהילות בעולם. באטלנטה, בניו יורק, בפריז ובמקומות נוספים נפגש עם שלוחים, תלמידים ומקורבים. לא כל ביקור היה „אירוע היסטורי”; דווקא הרצף מלמד על שליחות שנעשתה שיעור אחר שיעור ושיחה אחר שיחה.
חסיד בבית הכנסת „צמח צדק”
לצד מוסדות החינוך והבמות הבינלאומיות, במשך כחמישים שנה היה הרב עדין קשור לבית הכנסת „צמח צדק” בעיר העתיקה בירושלים, שבו התפלל, מסר שיעורים והתוועד. שאלות שעלו בבית הכנסת הועברו באמצעותו אל הרבי, ותשובות הרבי נעשו הוראה למעשה בקהילה.
בתוך בית המדרש נחשפה דמות אחרת מזו שהופיעה בעיתונים: לא רק חוקר ומבאר, אלא חסיד התובע עבודה פנימית. בהתוועדות בישיבת תפארת מנחם בירושלים תיארו המשתתפים כיצד הטמיע בקהל רגש של דרישה עצמית. התוועדות שמסר בג׳ תמוז, ובה סיפורים וגילויים חסידיים, נשמרה בתיעוד מלא בן שבעים ושתיים דקות.
ר׳ בצלאל שיף זכר את התוועדויות שמחת תורה בבית הכנסת. סביב השולחן ישבו הרב עדין, פרופ׳ ירמיהו ברנובר ופיטר קלמס — שלושה אנשים שבאו אל החסידות בדרכים שונות. הם דיברו על הרבי, על תורה, מדע וחסידות; בשיא ההתוועדות עלו על השולחן ורקדו עד שנשבר. הזיכרון האישי הזה אינו רק אנקדוטה צבעונית. הוא ממקם את הרב עדין בתוך חבורה חסידית חיה, הרחק מן התדמית המרוחקת של „איש רוח”.
„אתה צריך לגדול”
הספרים פתחו שערים לקהל עצום, אבל תלמידיו מדגישים כי הרב עדין לא הסתפק בספרים. הוא ביקש בני אדם. יאיר שרקי, שנכנס אליו לראשונה כנער בן ארבע־עשרה, תיאר רב שמקדיש זמן לשאלותיו של ילד ברצינות גמורה, ובהמשך מלווה אותו בשיעורים, בהתוועדויות, בנזיפות ובעצות.
בטור הפרידה שכתב שרקי הוא הביא חשבון נפש שערך הרב ביום הולדתו. הרב מנה את הספרים שכתב, אך אמר שאין בכך די. כדי להשפיע על בני אדם דרושות לו עוד ידיים, רגליים, מוחות ולבבות. המסר שחזר לכל מי שפגש היה קצר: אל תישאר במקום שלך; גדל.
הרב יוסף יצחק ג׳ייקובסון סיפר על אזהרה שקיבל ממנו בראשית דרכו כמרצה: אפשר להצליח ולהשמיע דברים יפים, ובכל זאת להתרוקן מבפנים. הסכנה, אמר לו הרב עדין, היא להפוך לכלי שמעביר קול בלי חיות פנימית. זו הייתה דרכו של מחנך שלא הסתנוור מן ההצלחה החיצונית ובחן תמיד מה מתרחש בנפש.
גם מי שפגש בו לזמן קצר חש לעיתים באותה תביעה. ארתור קורצווייל, שהסיע אותו במשך שנים במסעותיו בארצות הברית, תיאר שיחות לפנות בוקר על גמרא, קבלה, הורות, סבל ואמונה. הנסיעות הללו נעשו לימים ספר, אך במקורן היו עוד דרך להשפיע על אדם אחד היושב ליד ההגה.
המפעל שלא נעצר
בכסלו תשע״ז עבר הרב עדין אירוע מוחי קשה. יכולת הדיבור והכתיבה נפגעה, אבל העבודה לא פסקה. בניו ואנשי הצוות תיארו כיצד המשיך להגיה, למחוק תוספות מיותרות ולשמור על בהירותו של הטקסט. אחד ממפעליו האחרונים היה ביאור המשנה, בשלושה־עשר כרכים.
באירוע שנערך בירושלים לרגל הגיעו לגבורות, לאחר האירוע המוחי, ישב הרב עדין בין תלמידים וידידים. הוצגו בו מפעליו ותוכניות ההמשך, אך המוקד לא היה רק הצדעה לעבר. גם אז דיברו בני משפחתו על מאגר דיגיטלי שיאפשר לכל אדם להגיע לכתביו.
ביום שישי, י״ז במנחם־אב תש״פ, נפטר הרב עדין אבן־ישראל והוא בן שמונים ושלוש. לאחר הלוויה שיצאה מבית ההלוויות שמגר נטמן בחלקת חב״ד בהר הזיתים. על מצבתו נכתב שהיה חסיד ועובד ה׳, קשור בלב ונפש לרבי.
לאחר פטירתו התברר עד כמה רחב החומר שהותיר. בנו הרב מני אבן־ישראל העריך כי ניתן להוציא ממנו עשרות רבות של ספרים: אלפי שעות אודיו ווידאו, מאות כתבים, שיעורים ומאמרים. מרכז שטיינזלץ המשיך בהוצאת הביאורים למשנה, בהקמת פורטל דיגיטלי ובהשלמת תרגומי התלמוד.
אבל המורשת אינה נמדדת רק במספר הכרכים שטרם נדפסו. היא נמצאת באדם שפתח לראשונה דף גמרא והבין אותו; בשומע שנכנס לשיעור תניא בלי רקע קודם וגילה שהדברים מדברים גם אליו; בתלמיד ששמע שעליו לגדול; ובחסיד שראה בעבודה אינטלקטואלית גדולה לא הישג אישי, אלא מילוי שליחות.
הסיום, לכן, מחזיר אל המענה שקיבל מהרבי. כאשר העבודה נראית רבה מדי, השאלה איננה תמיד על מה לוותר. לעיתים התשובה היא להרחיב את הכלים, לצרף עוד ידיים ולפתוח עוד שער. זה היה קצב חייו של הרב עדין אבן־ישראל; וזהו גם האתגר שהותיר אחריו.
אינדקס הכתבות
- „הוא בגיל ט״ז שנה ונבוך בדרכו בחיים” — מכתב הרבי משנת תשי״ג
- איך נראה הרב עדין כנער לא דתי? מסמך היסטורי
- חתונת הרב עדין אבן־ישראל מעדשת ר׳ זושא ריבקין
- מענה הרבי על מתכונת התלמוד ועל „ספר הקן”
- הגהות שז״ר על „ספר הקן”
- „חוגי חן” והמהדורה החדשה של ביאור התניא
- כך שינה הרב שטיינזלץ את שם משפחתו ל„אבן־ישראל”
- שאל על מה לוותר וקיבל מענה להוסיף פרויקטים
- בנימין ליפקין על הראיון הראשון עם הרב עדין
- בני הרב עדין על הבית, המפעלים וההתקשרות לרבי
- „לא חשבתי שייקח 45 שנה” — לקראת סיום הביאור
- הדרן עלך: הרב שהגיע לקו הגמרא
- השלמת ביאור התלמוד והלימוד העולמי
- הניו יורק טיימס על מפעל חייו
- על החרמת הספרים והזיהוי החב״די
- הרב אבן־ישראל על מפעל חייו ותוכניותיו
- הישיבה במוסקבה והתערוכה על חייו
- הרב עדין במוסקבה והצעתו להקמת ועד רבנים
- התוועדות בישיבת חב״ד „תפארת מנחם”
- 72 דקות עם הרב אבן־ישראל בהתוועדות ג׳ תמוז
- הרב אבן־ישראל עלה לאוהל עם תלמידיו
- הריקוד בשמחת תורה עד שהשולחן נשבר
- משל המל״ט והחיבור בין התורה לעולם
- יאיר שרקי: „הרב עדין רצה אנשים”
- „בכביש עם הרב שטיינזלץ” — זיכרונות ארתור קורצווייל
- השלמת הביאור באנגלית בספריית הקונגרס
- אירוע הגיעו לגבורות בירושלים
- תולדות חייו ופטירתו של הרב עדין אבן־ישראל
- הלווייתו והטמנתו בחלקת חב״ד בהר הזיתים
- גלריית תמונות מחייו של הרב עדין
- בנו: „הניח 80 ספרים שניתן להוציא”
מאפשרים לכם לקבל
