הרבי שלי, הרב עדין איננו.

בשביל רבים הוא היה הפרשן והמבאר מהגמרות הגדולות של שטיינזלץ. הוא תרגם וניקד ופיסק ופירש את כל התלמוד, בעברית ובאנגלית, ואחר כך את כל שאר ספרי היסוד בארון הספרים היהודי. התנ"ך והמשנה והרמב"ם. גשר עצום על פני שלושת אלפים שנה. בין דבר השם במקורות ועד לישראלי של דורנו.

אבל בשבילי הוא היה הרבי הפרטי שלי. 

בפעם הראשונה שנכנסתי אליו לשיחה פרטית בחדרון הקטן בקצה בית המדרש של מקור חיים, לא הבנתי איך ענק כזה, מקדיש זמן לטרדותיו וספקותיו של ילד בן ארבע עשרה. אבל מאז הרגע ההוא, שבו הוא ישב וייעץ ברצינות רבה למה כדאי לעשות בגרות באנגלית, עברו שתים עשרה שנים של התוועדויות, תפילות, שיעורים, שיחות, נזיפות, שמחות והרהורי תשובה. בכל צומת מרכזי הוא היה, מייעץ או עוקץ ובעיקר מכה על כל קודקוד מסביבו ואומר "גדל". גם ברגעי שעה חולפים הוא רצה את הנשמה.

בהתוועדות יום ההולדת של הרב לפני ארבע שנים, הרב עדין ערך סוג של חשבון נפש פרטי שהסעיר אותי, אבל גם הסביר קצת איך הרב הענק, מגדולי הדור האמיתיים ממש, שמוכר וידוע בכל העולם וחולם וחושב על בעיותיה של האנושות, עדיין מתעסק עם קטנות היום יום שלנו. חבורת החסידים שנאספו סביבו, ומבזבז עלינו זמן יקר:

״אם מישהו רוצה לעזור לי למלא את רצוני, זה לא לכתוב עוד ספר, עם זה אסתדר, אם יתן לי ה' שנים, אכתוב עוד ספר, ועם עוד שנים אז עוד כמה, אבל זה לא מה שהייתי רוצה...

"מה אני יכול לעשות - שתי רגליים, שתי ידיים, ראש אחד מקסימום - מה שאני צריך לעשות: צריך שלש מאות ידיים, שלש מאות רגליים, מה שאני מנסה לעשות- להשאיל את הרגליים והידיים מאנשים.

"אין לי מספיק אנשים, אני לא יודע אם יש (עכשיו) יותר אמביציה, או (שאני) יותר שוטה. רוצה לעשות יותר דברים שנוגעים בבני אדם, עוד דברים ועוד דברים שנוגעים בבני אדם, כמה שיותר וכמה שאפשר, יותר גדול, יותר עמוק לא אכפת לי כמה, אני חושב ביום הולדת כמה עשיתי בעניין הזה בשנה שעברה- שום דבר, כתבתי כמה ספרים, לא עשיתי. דברים שתלויים בבני אדם, אני תלוי בבני אדם, ברצון שלהם, כמה הם רוצים לעשות.

"אני לא חושב שיש מישהו שמכיר אותי שאמרתי לו פעם- תישאר במקום שלך, כל מי שפגשתי מה שהיה לי להגיד לאנשים - תגדלו, ועוד יותר, אתה צריך לגדול״.

מעט זמן אחר כך, עבר עבר אירוע מוחי שמנע ממנו לדבר. בשנים האחרונות זו היתה תקשורת של אהבה. הוא היה מגיב, ומביע, ואומר מילים קצרות ומחייך ודומע. אבל בלי נאומי התוכחה ובלי תשובות ארוכות ומחודדות. סוכריות ושוקולד החליפו את הסטירות שהיה מחלק פעם. הרב גם התקשה לכתוב, ובעיקר היה מוחק את החלקים המיותרים בפירוש שנכתב על ידי אחרים. בתקופה הזאת היתה גם הזדמנות לקרבה מיוחדת. הוא אהב את החסידים והחסידים אהבו אותו. 

לפני כמה חודשים, לכמה שבועות קצרים, הרגשתי שהרב מהספרים והרבי של החסידים התלכדו יחד. לתקופה קצרה למדתי גמרא שטיינזלץ עם הרב שטיינזלץ. אני והחברותא היינו קוראים בגמרא עם הרב ומתלבטים בהסבר. כשהבנו לא נכון הוא היה מסמן לנו ששגינו, ואת הפירוש המדויק הקראנו לו מתוך שלו. 

אחרי כל אלו באה הקורונה ואת החודשים האחרונים עברנו במרחק. ההתועדויות היו לכל היותר בזום.

הרבה הספדים נכתבים על מפעל הספרים העצום של הרב שטיינזלץ. אבל הרב עדין רצה אנשים. עוד ידיים ורגליים, מוחות ולבבות.

אין לנו ברירה.