התוועדות: "ההתוועדות דסעודה שלישית, שבת מברכים, ויומי דפגרא – בראשי חדשים ומועדי אנ"ש – צריכים להתקיים בבית-הכנסת".

עבודה פנימית: בכל ראש-חודש, באחד לחודש, נהג כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע לומר: "חודש טוב! שנתייגע בעבודה בפועל כדי לחוש את החיות פנימי בהרגש בפועל, הרגש המביא לידי פועל במידות טובות ובהרחבת הבנה והשכלה של חסידות".

גילוי משיח: בראש-חודש מתגלה בכל אחד ואחד מישראל ניצוץ משיח שבו, בחינת היחידה, שהיא ניצוץ מבחינת יחידה הכללית, נשמתו של המשיח, וגילוי זה פועל חידוש בכל מציאותו ובכל ענייניו, שנעשים חדורים בבחינת היחידה. והעיקר, שעל-ידי זה נעשה התגלות וביאת משיח צדקנו ועד כפשוטו ממש, נשמה בגוף, "מלך מבית דוד".

ערבית: לפני שמונה-עשרה אין מכריזים 'יעלה ויבוא', אבל טופחים על השולחן, להזכיר לציבור לומר זאת.

ברכת המזון: טעה ולא הזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון (הערב או מחר, עד לפני השקיעה של מוצאי ראש-חודש), ונזכר אחר שאמר "ה'" של "בונה ברחמיו ירושלים" אומר "ברוך . . שנתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון", בלא חתימה. אבל אם נזכר אחר שאמר תיבת 'ברוך' של הברכה הבאה, "הטוב והמיטיב", אינו חוזר.

התחיל סעודתו מבעוד יום ואכל כזית, ונמשכה סעודתו אפילו כמה שעות אחר צאת היום – מזכיר 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, בתנאי שעדיין לא התפלל ערבית.

ב'יעלה ויבוא' המברך מגביה קולו מעט והשאר עונים 'אמן' על 'זכרנו ... לטובה', 'ופקדנו בו לברכה', 'והושיענו... טובים' – "בין הפרקים ובסוף ברכה זו (השלישית)".

שנה מעוברת:

קביעת חופה:

בספר-המנהגים כתוב: "בחודש אדר... עושים חופה בכל ימי החודש" [=גם בחציו השני]. הרבי נשאל, אם הכוונה גם לימי חודש אדר-ראשון, והשיב:

"לא שמעתי בפירוש. ולפי עניות דעתי – בזמננו, כל המקדים בחתונה כדת משה וישראל הרי זה משובח. ובפרט לאחרי שכבר היו 'תנאים' (ואפילו – החלטה על-דבר-זה והקירוב שבא על-ידי-זה). ואמרו חז"ל, שגם גמר 'נשמות שבגוף' מביא בן דוד, גאולה האמיתית והשלמה".

יארצייט: מי שנפטר אביו בחודש אדר בשנה פשוטה, ינהג מנהגי יארצייט השנה בחודש אדר-ראשון, ויש מחמירים לנהוג בהם גם באדר-שני.

בר-מצוה ויום-הולדת: בן שנולד באדר תשס"ו, מגיע למצוות. מגיע לגיל מצוות באדר שני השנה. וכן בת שנולדה באדר תשס"ז, וכן לענין יום הולדת (כדין בר-מצוה). אבל מכיוון שמדובר בעניין של מנהג, הורה הרבי לנהוג מנהגי יום הולדת בשני האדרים. אמנם מי שנולד בשנה מעוברת, חל יום הולדתו בחודש שנולד בו (אדר ראשון או שני).

משנכנס אדר מרבין בשמחה; "...כל יהודי יוסיף בכל ענייני שמחה, הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לשמח אחרים (כידוע, ששלימות עניין השמחה היא דווקא יחד עם אחרים).

"ולכל לראש – על-ידי הוספה ב'פיקודי ה' ישרים משמחי לב', לימוד התורה, נגלה דתורה ובפרט פנימיות התורה. ו'תלמוד גדול שמביא לידי מעשה' – קיום המצוות בהידור.

"ועוד, וגם זה עיקר – שעל-ידי 'מרבין בשמחה' בתורה ומצוות, יתווסף גם ב'מרבין בשמחה' בפשטות, גם בעניינים הגשמיים ועל-ידיהם, כפי ההוראה על-פי השולחן-ערוך.

"הן לשמח את עצמו והן לשמח את זולתו, החל מבני-ביתו: הבעל יוסיף בלשמח את אשתו, וההורים – בפרט האב – יוסיפו בלשמח את ילדיהם בעניינים המשמחים את הקטנים (על-פי טבע) כפסק השולחן-ערוך, וגם – להוסיף בלשמח יהודים אחרים שסביבו...".

כמה דרגות בשמחה:


א) עבדו את ה' בשמחה: שמחה זו היא מכוסה בעבודה וטפלה אליה. שהרי העיקר הוא העבודה, אלא שהעבודה צריכה להיות בשמחה.


ב) מועדים לשמחה: ביום-טוב השמחה גלויה, והשמחה עצמה היא מצווה ודבר עיקרי. אבל מכל-מקום השמחה היא שמחת החג – בעניין של מצווה.


ג) משנכנס אדר מרבים בשמחה: שמחה זו אינה מסובבת בסיבת איזה דבר-מצווה, כי אם מרבים בשמחה, איזה שמחה שתהיה, גם שמחה בענייני הרשות, כי העיקר היא השמחה.


ד) שמחת פורים: "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע". אינו מרגיש כלל לא רק את סיבת השמחה כי אם גם [את] השמחה עצמה. הוא שקוע כל כך בשמחה עד שאינו מרגישה כלל.


(קובץ התקשרות, הרב יוסף שמחה גינזבורג)