מערכת COL
|
יום י"ט אלול ה׳תשע״ה
03.09.2015
מה גרם לרב לאו להרגיש שנאומו הפך למיותר? ● סיפור לשבת
מרדכי בר-און סיים את דבריו. דממה השתררה באולם. הנוכחים כולם חשו כי העדות האישית הזו משנה את אופיו של האירוע. הרב לאו עצמו הרגיש כי נעתקו המילים מפיו, וכי הסיפור הזה מייתר את כל הדברים שתכנן לומר... ● סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' נאומו של הרב לאו
הרב ישראל לאו (צילום: ברלה שיינר)
לוי שייקביץ
הרב ישראל-מאיר לאו היטיב את עניבתו, יישר את מגבעתו ונכנס לאולם אקדמיית 'ון ליר' בירושלים, לקראת סימפוזיון בנושא הנוער והזהות יהודית. הקהל כבר תפס את מקומו, ומולו ישב עמיתו לוויכוח, מר מרדכי בר-און (המכונה מורלה), אלוף-משנה במילואים וחבר כנסת לשעבר.
בעוד הרב מסדר במוחו את דבריו, הוענקה רשות הדיבור לבר-און. "רצוני לחלוק עמכם אירוע שאירע לי באמצע שנות השישים", פתח ואמר. "הצטרפתי למסע של קבוצת ספורט ישראלית לברית-המועצות. באותם ימים זה היה אירוע יוצא דופן. יהודי מוסקווה התרגשו מאוד למראה בני עמם מישראל, וציפו לפגוש אותם בשבת בבית הכנסת.
"בתפילת שבת היה בית הכנסת מלא מפה אל פה. הספורטאים באו חבושי כיפות, והתפילה החלה. ואז קרתה תקרית לא-נעימה. בקריאת התורה הוזמן אחד הספורטאים לעלות לתורה, והתברר שהאיש לא ידע את ברכת העלייה לתורה. אלה היו רגעים מביכים מאוד. השחקן חש בוש ונכלם, והיהודים המקומיים הופתעו לראות יהודי מארץ ישראל שאינו יודע לעלות לתורה.
"האירוע חולל סערה בארץ. אישים רבים הביעו זעזוע לנוכח ניתוקו של הדור הצעיר מערכי היהדות. שר החינוך דאז, זלמן ארן (זיאמה), השמיע דברים נוקבים, ולא הסתפק במס שפתיים אלא קרא למסד שיעורי תודעה יהודית בכל בתי הספר הממלכתיים בארץ. ואכן, הרעיון קרם עור וגידים, גויסו תקציבים והוחל בהכנת תכניות.
"באותם ימים שימשתי קצין החינוך הראשי בצה"ל. שר החינוך זימן אותי לפגישה, ובמהלכה אמר בהתלהבות כי צה"ל הוא בית הספר הגדול ביותר בארץ ואני, קצין החינוך הראשי, מנהלו. על כן עליי להכין מערך הרצאות בנושא תודעה יהודית, ומשרד החינוך יתקצב זאת. המטרה היא, הוסיף ארן, שכל חייל ישלים בתוך שלוש שנים את שנות החֶסֶר שלו.
"נאומו הנרגש של שר החינוך הותיר אותי משועשע. וכי שר החינוך נעשה דתי? האוּמנם הגיל עושה את שלו, והאיש מתחיל לחשוש מפני מתן החשבון בעולם האמת? השבתי לו בשאלה: 'הגם שאול בנביאים?'...
"שר החינוך הישיר אליי את מבטו ואמר: 'אל תחשוב שחזרתי בתשובה... אספר לך: בשנת 1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. יום אחד היינו בשדה קרב אכזרי, שנהפך למרחץ דמים נורא. היינו חשופים על אדמה חרושה, בלי מחסה ובלי מסתור, ולהקת מטוסי קרב גרמניים הפציצה אותנו. היינו כמו ברווזים במטווח.
"'פתאום חשתי כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי. קילוח דם פרץ מן הרגל. בידי הימנית ניסיתי לחלץ מן החגור את אֵת החפירה, כדי לנסות לחפור שוחה להסתתר בתוכה, ובידי השמאלית התאמצתי לעצור את שטף הדם. נכשלתי פעמיים... חשתי חוסר אונים. ייאוש החל לזחול לליבי. פתאום שמעתי בתוכי קול: "זיאמה, זָאג עֶפֶּעס [=אמור משהו]... התפלל... זה הזמן"... אבל מיד קם קול שני: "זיאמה, אל תהיה צבוע... מגיל שבע-עשרה הפנית לו עורף וחדלת מלהניח תפילין, וכעת כשאתה זקוק לו אתה נזכר להתפלל אליו?". לא התפללתי.
"'מבין אתה?', סיים שר החינוך, 'אינני חוזר בתשובה. רחוק אני מכך. ובכל-זאת, חשוב לי שהנוער יֵדע, שיכיר. הלוא אני למדתי ב"חדר" ובישיבה, ולפחות ידעתי. הם, הצעירים, אינם יודעים מאומה!'.
"זלמן ארן סיים את דבריו ובחדר השתררה שתיקה. לאחר רגע אמרתי לו: אדוני, רצוני לספר לך סיפור אישי.
"זה היה עם פרוץ מבצע קדש, בשנת 1956. הייתי מפקד גדוד טנקים. בשעת ערב ניצבתי זקוף בקומנדקר, מניף דגל ירוק כדי לכוון את הטנקים שמאחוריי, בעוד ידי האחרת אוחזת בשִמשת הרכב. לפתע נשמע פיצוץ אדיר. פגז פגע פגיעה ישירה בקומנדקר שלי וריסק אותו. הועפתי עשרות מטרים, פצוע מרסיסים בכל חלקי גופי. "למרבה הפלא לא איבדתי את הכרתי. שמעתי את הטנקים דוהרים ממש סמוך אליי. שכבתי על הארץ, שותת דם, ולפתע, באותם רגעי נצח, הדהד במוחי קול פנימי: 'מוֹרָלֶה, התפלל!'. ואתה יודע מה, מר ארן? לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל-כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך...
"וזה כנראה ההבדל בין הדורות שלנו: אתה שייך לדור שידע כיצד להתפלל, אך לא רצה; ואילו אני שייך לדור שרצה להתפלל, אך לא ידע כיצד"...
מרדכי בר-און סיים את דבריו. דממה השתררה באולם. הנוכחים כולם חשו כי העדות האישית הזו משנה את אופיו של האירוע. הרב לאו עצמו הרגיש כי נעתקו המילים מפיו, וכי הסיפור הזה מייתר את כל הדברים שתכנן לומר... הוא ניגש אל בר-און ולחץ את ידו בהתרגשות, ודמעות מבצבצות בזווית עיניו.
רגע קודם שפנו השניים לרדת מן הבימה קם באולם גבר צעיר, לראשו כיפה גדולה ופאות עבותות משתלשלות משני צידי ראשו. "סליחה שאני מתפרץ", אמר האיש, "רק רציתי לומר שאני נכדו של זלמן ארן".
הרב ישראל-מאיר לאו היטיב את עניבתו, יישר את מגבעתו ונכנס לאולם אקדמיית 'ון ליר' בירושלים, לקראת סימפוזיון בנושא הנוער והזהות יהודית. הקהל כבר תפס את מקומו, ומולו ישב עמיתו לוויכוח, מר מרדכי בר-און (המכונה מורלה), אלוף-משנה במילואים וחבר כנסת לשעבר.
בעוד הרב מסדר במוחו את דבריו, הוענקה רשות הדיבור לבר-און. "רצוני לחלוק עמכם אירוע שאירע לי באמצע שנות השישים", פתח ואמר. "הצטרפתי למסע של קבוצת ספורט ישראלית לברית-המועצות. באותם ימים זה היה אירוע יוצא דופן. יהודי מוסקווה התרגשו מאוד למראה בני עמם מישראל, וציפו לפגוש אותם בשבת בבית הכנסת.
"בתפילת שבת היה בית הכנסת מלא מפה אל פה. הספורטאים באו חבושי כיפות, והתפילה החלה. ואז קרתה תקרית לא-נעימה. בקריאת התורה הוזמן אחד הספורטאים לעלות לתורה, והתברר שהאיש לא ידע את ברכת העלייה לתורה. אלה היו רגעים מביכים מאוד. השחקן חש בוש ונכלם, והיהודים המקומיים הופתעו לראות יהודי מארץ ישראל שאינו יודע לעלות לתורה.
"האירוע חולל סערה בארץ. אישים רבים הביעו זעזוע לנוכח ניתוקו של הדור הצעיר מערכי היהדות. שר החינוך דאז, זלמן ארן (זיאמה), השמיע דברים נוקבים, ולא הסתפק במס שפתיים אלא קרא למסד שיעורי תודעה יהודית בכל בתי הספר הממלכתיים בארץ. ואכן, הרעיון קרם עור וגידים, גויסו תקציבים והוחל בהכנת תכניות.
"באותם ימים שימשתי קצין החינוך הראשי בצה"ל. שר החינוך זימן אותי לפגישה, ובמהלכה אמר בהתלהבות כי צה"ל הוא בית הספר הגדול ביותר בארץ ואני, קצין החינוך הראשי, מנהלו. על כן עליי להכין מערך הרצאות בנושא תודעה יהודית, ומשרד החינוך יתקצב זאת. המטרה היא, הוסיף ארן, שכל חייל ישלים בתוך שלוש שנים את שנות החֶסֶר שלו.
"נאומו הנרגש של שר החינוך הותיר אותי משועשע. וכי שר החינוך נעשה דתי? האוּמנם הגיל עושה את שלו, והאיש מתחיל לחשוש מפני מתן החשבון בעולם האמת? השבתי לו בשאלה: 'הגם שאול בנביאים?'...
"שר החינוך הישיר אליי את מבטו ואמר: 'אל תחשוב שחזרתי בתשובה... אספר לך: בשנת 1917, בעת מלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. יום אחד היינו בשדה קרב אכזרי, שנהפך למרחץ דמים נורא. היינו חשופים על אדמה חרושה, בלי מחסה ובלי מסתור, ולהקת מטוסי קרב גרמניים הפציצה אותנו. היינו כמו ברווזים במטווח.
"'פתאום חשתי כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי. קילוח דם פרץ מן הרגל. בידי הימנית ניסיתי לחלץ מן החגור את אֵת החפירה, כדי לנסות לחפור שוחה להסתתר בתוכה, ובידי השמאלית התאמצתי לעצור את שטף הדם. נכשלתי פעמיים... חשתי חוסר אונים. ייאוש החל לזחול לליבי. פתאום שמעתי בתוכי קול: "זיאמה, זָאג עֶפֶּעס [=אמור משהו]... התפלל... זה הזמן"... אבל מיד קם קול שני: "זיאמה, אל תהיה צבוע... מגיל שבע-עשרה הפנית לו עורף וחדלת מלהניח תפילין, וכעת כשאתה זקוק לו אתה נזכר להתפלל אליו?". לא התפללתי.
"'מבין אתה?', סיים שר החינוך, 'אינני חוזר בתשובה. רחוק אני מכך. ובכל-זאת, חשוב לי שהנוער יֵדע, שיכיר. הלוא אני למדתי ב"חדר" ובישיבה, ולפחות ידעתי. הם, הצעירים, אינם יודעים מאומה!'.
"זלמן ארן סיים את דבריו ובחדר השתררה שתיקה. לאחר רגע אמרתי לו: אדוני, רצוני לספר לך סיפור אישי.
"זה היה עם פרוץ מבצע קדש, בשנת 1956. הייתי מפקד גדוד טנקים. בשעת ערב ניצבתי זקוף בקומנדקר, מניף דגל ירוק כדי לכוון את הטנקים שמאחוריי, בעוד ידי האחרת אוחזת בשִמשת הרכב. לפתע נשמע פיצוץ אדיר. פגז פגע פגיעה ישירה בקומנדקר שלי וריסק אותו. הועפתי עשרות מטרים, פצוע מרסיסים בכל חלקי גופי. "למרבה הפלא לא איבדתי את הכרתי. שמעתי את הטנקים דוהרים ממש סמוך אליי. שכבתי על הארץ, שותת דם, ולפתע, באותם רגעי נצח, הדהד במוחי קול פנימי: 'מוֹרָלֶה, התפלל!'. ואתה יודע מה, מר ארן? לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל-כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך...
"וזה כנראה ההבדל בין הדורות שלנו: אתה שייך לדור שידע כיצד להתפלל, אך לא רצה; ואילו אני שייך לדור שרצה להתפלל, אך לא ידע כיצד"...
מרדכי בר-און סיים את דבריו. דממה השתררה באולם. הנוכחים כולם חשו כי העדות האישית הזו משנה את אופיו של האירוע. הרב לאו עצמו הרגיש כי נעתקו המילים מפיו, וכי הסיפור הזה מייתר את כל הדברים שתכנן לומר... הוא ניגש אל בר-און ולחץ את ידו בהתרגשות, ודמעות מבצבצות בזווית עיניו.
רגע קודם שפנו השניים לרדת מן הבימה קם באולם גבר צעיר, לראשו כיפה גדולה ופאות עבותות משתלשלות משני צידי ראשו. "סליחה שאני מתפרץ", אמר האיש, "רק רציתי לומר שאני נכדו של זלמן ארן".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
