מערכת COL
|
יום י"ד חשוון ה׳תשע״ו
27.10.2015
בין מסירות נפש לשטיפת מוח חולנית ● הרב מנחם ברוד
למראית עין יש כאן דבר שיכול להידמות למסירות נפש – בני-אדם צעירים, גברים ונשים, שכל חייהם לפניהם, הולכים למות למען דבר שהם מאמינים בו. עובדה, הם מוכנים להתפוצץ ולהיהרג למען מאבקו של עמם. אבל האמת היא שההפך הוא הנכון. אין כאן מסירות נפש, אלא שטיפת מוח חולנית ● מאמרו השבועי של דובר חב"ד הרב מנחם ברוד בגיליון 'שיחת השבוע' שטיפת מוח חולנית
יהודים אומרים שמע ישראל (צילום: בנצי ששון)
מנחם ברוד
הערך של מסירות נפש צרוב בתודעת האומה היהודית. ראשיתו במופת הנשגב של עקֵדת יצחק, המביא עד כדי קצה הגבול את הנכונות למסור הכול בעבור הקב"ה. לזה הצטרפו במרוצת הדורות אין-ספור סיפורי מסירות נפש של יהודים שבחרו למות על קידוש השם.
אולם אף-על-פי שאנו מטפחים ומעלים את נס את מסירות הנפש, היהדות מקדשת את החיים ולא את המוות. הציווי "וָחַי בָּהֶם" הוא העיקרון המנחה, ועל-פיו פיקוח נפש הוא הדבר הגדול והחשוב ביותר, ומבטלים את כל התורה כולה כדי להציל חיים (חוץ משלושה דברים שעליהם נקבע "ייהרג ואל יעבור").
שטיפת מוח חולנית
זה ההבדל המהותי בינינו ובין מטורפי האִסלאם הקיצוני, המטפחים תרבות של קידוש המוות. למראית עין יש כאן דבר שיכול להידמות למסירות נפש – בני-אדם צעירים, גברים ונשים, שכל חייהם לפניהם, הולכים למות למען דבר שהם מאמינים בו. עובדה, הם מוכנים להתפוצץ ולהיהרג למען מאבקו של עמם.
אבל האמת היא שההפך הוא הנכון. אין כאן מסירות נפש, אלא שטיפת מוח חולנית, המציגה את החיים בעולם הזה כחסרי ערך, ומעמידה מולם אשליה של חיים מהנים ומענגים (בעולם מושגים גס ומגושם) בעולם הבא. המטיפים למיניהם מעבירים לצעירים מסר – החיים שלכם בזבל, חבל לכם לחיות, להתאמץ ולסבול. עשו מעשה אמיץ ותהפכו ברגע אחד ל'שהידים' המתענגים ממנעמי העולם הבא (את מידת השקר וההונאה שבכך אפשר לראות בהימנעותם של המטיפים מלשגר למשימות ההתאבדות את ילדיהם).
זה ההפך הגמור ממסירות נפש. מהותה של מסירות נפש היא הקרבה, ויתור על ה'אני', מסירת כל אשר לי למען ערכים נעלים. כאן זה בדיוק ההפך: מציעים לצעירים רפי-שכל עִסקה קוסמת – להמיר את חייהם העלובים בחיים נפלאים בעולם הבא, כביכול. הם הולכים למות מתוך אשליה שהמעשה הזה עתיד להעניק להם חיים טובים פי כמה וכמה. אין כאן ויתור והקרבה, אלא שאיפה להשיג קיום טוב יותר (כפי שהם מדמים).
מעשי טירוף כאלה יכולים להתפתח רק בתרבות שאין בה ערך לחיים. השירים והססמאות שם מכריזים: "אנחנו אוהבים את המוות". ראו את תאוות הרצח שלהם, המופנית לא רק כלפי אויביהם אלא גם כלפי בני עמם. כך נראית חברה שהחיים אינם חשובים לה. אז אם החיים חסרי ערך, למה לא למות ולזכות לתהילה ולהערצה?
החיים הם התכלית
לעומתם, אנחנו מקדשים את החיים. אנחנו יודעים שהצלת נפש אחת היא הצלת עולם מלא. אנחנו מצוּוים לעשות הכול כדי שהאדם יחיה עוד דקה, כי החיים כאן וקיום רצון הבורא בעולם הזה הם התכלית.
יהודי רוצה בכל מאודו לחיות ולא למות, ולכן כשהוא מוסר את נפשו אין הוא עושה זאת כדי להרוויח משהו, אלא מתוך הקרבה אמיתית ונכונות למסור את כל היקר לו למען הקב"ה. זוהי מסירות נפש אמיתית, כמו מעשה העקֵדה, שלא הייתה בו שום תקווה לתועלת כלשהי, אלא כל-כולו התמסרות מוחלטת לרצון הבורא.
הערך של מסירות נפש צרוב בתודעת האומה היהודית. ראשיתו במופת הנשגב של עקֵדת יצחק, המביא עד כדי קצה הגבול את הנכונות למסור הכול בעבור הקב"ה. לזה הצטרפו במרוצת הדורות אין-ספור סיפורי מסירות נפש של יהודים שבחרו למות על קידוש השם.
אולם אף-על-פי שאנו מטפחים ומעלים את נס את מסירות הנפש, היהדות מקדשת את החיים ולא את המוות. הציווי "וָחַי בָּהֶם" הוא העיקרון המנחה, ועל-פיו פיקוח נפש הוא הדבר הגדול והחשוב ביותר, ומבטלים את כל התורה כולה כדי להציל חיים (חוץ משלושה דברים שעליהם נקבע "ייהרג ואל יעבור").
שטיפת מוח חולנית
זה ההבדל המהותי בינינו ובין מטורפי האִסלאם הקיצוני, המטפחים תרבות של קידוש המוות. למראית עין יש כאן דבר שיכול להידמות למסירות נפש – בני-אדם צעירים, גברים ונשים, שכל חייהם לפניהם, הולכים למות למען דבר שהם מאמינים בו. עובדה, הם מוכנים להתפוצץ ולהיהרג למען מאבקו של עמם.
אבל האמת היא שההפך הוא הנכון. אין כאן מסירות נפש, אלא שטיפת מוח חולנית, המציגה את החיים בעולם הזה כחסרי ערך, ומעמידה מולם אשליה של חיים מהנים ומענגים (בעולם מושגים גס ומגושם) בעולם הבא. המטיפים למיניהם מעבירים לצעירים מסר – החיים שלכם בזבל, חבל לכם לחיות, להתאמץ ולסבול. עשו מעשה אמיץ ותהפכו ברגע אחד ל'שהידים' המתענגים ממנעמי העולם הבא (את מידת השקר וההונאה שבכך אפשר לראות בהימנעותם של המטיפים מלשגר למשימות ההתאבדות את ילדיהם).
זה ההפך הגמור ממסירות נפש. מהותה של מסירות נפש היא הקרבה, ויתור על ה'אני', מסירת כל אשר לי למען ערכים נעלים. כאן זה בדיוק ההפך: מציעים לצעירים רפי-שכל עִסקה קוסמת – להמיר את חייהם העלובים בחיים נפלאים בעולם הבא, כביכול. הם הולכים למות מתוך אשליה שהמעשה הזה עתיד להעניק להם חיים טובים פי כמה וכמה. אין כאן ויתור והקרבה, אלא שאיפה להשיג קיום טוב יותר (כפי שהם מדמים).
מעשי טירוף כאלה יכולים להתפתח רק בתרבות שאין בה ערך לחיים. השירים והססמאות שם מכריזים: "אנחנו אוהבים את המוות". ראו את תאוות הרצח שלהם, המופנית לא רק כלפי אויביהם אלא גם כלפי בני עמם. כך נראית חברה שהחיים אינם חשובים לה. אז אם החיים חסרי ערך, למה לא למות ולזכות לתהילה ולהערצה?
החיים הם התכלית
לעומתם, אנחנו מקדשים את החיים. אנחנו יודעים שהצלת נפש אחת היא הצלת עולם מלא. אנחנו מצוּוים לעשות הכול כדי שהאדם יחיה עוד דקה, כי החיים כאן וקיום רצון הבורא בעולם הזה הם התכלית.
יהודי רוצה בכל מאודו לחיות ולא למות, ולכן כשהוא מוסר את נפשו אין הוא עושה זאת כדי להרוויח משהו, אלא מתוך הקרבה אמיתית ונכונות למסור את כל היקר לו למען הקב"ה. זוהי מסירות נפש אמיתית, כמו מעשה העקֵדה, שלא הייתה בו שום תקווה לתועלת כלשהי, אלא כל-כולו התמסרות מוחלטת לרצון הבורא.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
