כך פותח שמואל שטח, מנכ"ל תנועת 'נאמני תורה ועבודה', את מאמרו:

"תפילין, תפילין" היה מציע לי החבדני"ק בעוברי ליד דוכן התפילין שבתחנה המרכזית, ברצותו לזכות אותי במצווה שכבר קיימתי כמה שעות לפני כן באותו בוקר. מידי יום שישי בהיותי חייל היוצא לחופשה הייתי נעלב כל פעם מחדש. וכי אין הוא שם לב לכיפה הבולטת שעל ראשי? ואני שלא התפללתי במניין של תשע בבוקר בשטיבל של חב"ד, אלא הנחתי תפילין בחמש לפנות בוקר בתוך נגמ"ש ליד חאן יונס, נאלץ לספוג את העלבון בכל פעם מחדש.

שנים תהיתי מהו מקור הטעות של אותם חב"דניקים חביבים. לא הכרתי אף חייל חובש כיפה שלא היה דואג להניח תפילין מדי בוקר. מדוע זה נחשדנו אני וחברי באי הנחת תפילין למרות הכיפה שעל ראשנו?

בתגובות כותב דניאל הלפרין:

ישנם אנשים שאכן נוח להם להיות חפיפניקים (אני יודע, גם אני הייתי כזה. ואגב, הייתי הולך עם כיפה והיו ימים שלא הנחתי תפילין ודוכני חב''ד הצילו אותי מפעם לפעם).

ומנדי, חב"דניק, משיב לכותב המאמר:

רוצה לדעת למה אני מציע לך להניח תפילין?

הרי כמה סיבות, לבחירתך:

1) לפעמים פשוט לא רואים את הכיפה. חלק מהצעירים הד''תלים נראים מזווית מסויימת כבחורים חילונים. זה לא נאמר כדי להעליב ח''ו, אלא זו פשוט עובדה.

2) יש למרבה הצער חבר'ה חובשי כיפה סרוגה שלא מקפידים על הנחת תפילין יומיומית. כשאני מציע להם להניח תפילין, הם לפעמים נעתרים ומודים שלא הניחו היום.

3) דוקא אצל חיילים קורה לפעמים שמרוב לחץ לא מספיקים להתפלל ולהניח תפילין. קרה לי לא אחת שחייל חובש כיפה אמר לי: ''טוב שהזכרת לי, עדיין לא הנחתי תפילין היום, והייתי עלול לשכוח''.

אני חייב לציין שתופעות אלה אינן מצויות אצל החרד''לניקים (חובשי ה''מרקיות''),

ושוב - אין כאן שום כוונה לזלזל במישהו אלא מציאות חיים שנרכשה במאות שעות של עמידה בדוכני תפילין.

ברצוני להוסיף, שהפעם הראשונה שנחשפתי למציאות הזאת היתה בהיותי תלמיד צעיר בישיבה ויצאתי בצום י''ז בתמוז להניח תפילין עם יהודים בתחנה המרכזית. בא מולי חייל שמצד אחד ראיתי שהוא חובש כיפה אבל מצד שני הוא נגס בתיאבון במנת פלאפל. נבוכתי לרגע אבל פניתי אליו ושאלתי אם לא שכח שהיום צום. הוא השיב שהוא זוכר שהיום צום אבל הוא לא מקפיד על זה. שאלתי אותו אם הניח תפילין ותשובתו היתה: "היום במקרה כן''.