הגיגים ופרפראות לפרשת עקב
רבקה ערנטרוי

אני רעב כל כך...

הוא לא ידע איך למתן את התנשאות היתר ואת ההתרברבות של בני המעמד האמיד והמבוסס מבינות ה"חברה" שבקבוצתו וגם לא השכיל להשקיט ולהביא רוגע להתמרמרות המרד של אלו מבינותם, שיד גורל העוני ויסורי טלטוליו פגעה בהם...
הם היו רעבים מאוד והוא לא ידע כיצד להשביע את הנפש המשתוקקת והצמאה...

"מדוע" הוא התריס לפני האלוקים... "מפני מה לא בראת עולמך ע"י בני מעמד כלכלי בינוני בלבד ואז היו נמנעות אנחות הכאב ורוח נכאים של אביונים רעבים ואנשי הרש לא היתה מייסרת אותם...

ותחושה של רהב ויוהרה לא היתה מתנשאת אז מאלו המחזיקים גדולה לעצמם ומחשיבים את כל ההון ורכושם שצברו ל"כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה"? הרהר נוגות...
"משום מה אתה מביא את אנשיך בהתמודדות על נסיונות של עושר אדיר הסוחף אחריו גאות ארסית והורסת ומדוע אתה מביא את עמך שיתאונן ושיהא קובל נגדך ומתריס בשל נסיון העוני?" השתאה.

והוא שמע בת קול מרחפת, שחה אליו: "בן אדם, הכלום, ידעת עושר ועוני מהם"?
והוא לא ידע...

הוא לא ידע משום שמעולם לא חווה אותם ... משום שמעולם לא נתנסה בהם והוא החל להתבונן בהם בכח המדמה היצירתי שלו, בכושר המפותח שלו והוא הגה והרה את הרעיונות הבאים:

עושר היא תופעה בה אתה זוכה בהשפעה עלאית ללא כל יגיע וטורח (של חריש וזריעה מלאים ומייסרים) בכל אותן תשוקות שנפשך נכספת וחושקת בהן...

ואין מקור העונג הזה טמיר ונעלם ממודעותך אך הוא מדוד בהתאם לכלי תפיסתך והוא מוגבל בגוף ספיציפי ובמציאות מוחשית וקונקרטית שאתה מסוגל לכבוש ןלהחדירם לתוכך בתור עונג של כל אותם הטעמים השובים שבעולם שמקורם צף ונגלה לפניך ואתה חוזה בהם ורק אז הם מסבים לך הנאה ממוגגת ואתה חש מדושן ושבע ולבך רחב עליך...

אבנים טובות ומרגליות שאורם מבזיק הם הרכוש והנכס שלך שעומדים בבעלותך... אין כאן חישובים כלכליים והתחשבות בהוצאות ותנועה של חסיכה ודאגה למצב המיכסה הכלכלית... והכל מבריק ומבהיק כ"כ ואין זכר לזוהמה ולפסולת...

ועוני, לעומת זאת, מתבטא בתחושה של רעב והשתוקקות אף אם באותם רגעים מצוי המזון, היות והמנה היומית מדודה היא ושקולה והיא מונעת תחושה של שובע...
אין כאן תפיסה של מזון מוגדר והצטיירותו המוגדרת והנכבשת ע"י האדם... ומציאות של מזון שאינה נודעת ואינה ברורה ונתפסת ע"י האדם, אינה ממלאה אותו רגש של אדונות ואינה מקנה לו תחושה של שובע, והוא חש רעב... עני ושפל... ומאחר, והאוצרות השונים למינהם והרכוש המסויים אינם שייכים לבעלותו, הוא חש רעב ומשתוקק כ"כ ורגש של חוסר וריקנות מקנן בן... ואז מתייסר הוא מתאונן וקובל...

אך דווקא ערגה וגעגועים... דווקא כמיהה וצמאון, הכלום, אין הם מהווים מבע לעושר מה??" הוא תמה בתום...

אך טרם ידע המדריך הקבוצתי כיצד להרגיע את הרוח המתרברבת והמתנשאת של בני מעמד השפע שבין מודרכיו וכיצד להביא את הרוח הרעבה, המתאוננת והמתמרמרת של רעיהם לתחושה של שלווה ושביעות של נפש...

עד שביום מן הימים נגלו לפניו הרעיונות החסידיים השמימיים בספר לקוטי שחות חלק ד' לפרשת עקב והוא גלל אותם לפניהם בעת של ועד ושיח...

הוא מזג כוסית של משקה, הניפה וקרא לעברם "לחיים!" והוא החל בקריאה מלבבת: "ידידי..."

הוא פנה אליהם במין זיקה אכפתית ובנימה שיש בה חמימות של לגימה חסידית, מרככת, מרגיעה ומרוממת...

"החיים הם פרשיה אחת של נסיונות... יש והעושר מעביר את האדם על דעתו מהווה עבורו מבחן קשה מאוד אם, אכן, לא יכשל בו ולא יגיע ליוהרה וגאווה מתנשאת של תחושת אדונות שולטת, שאם כה יהיה, חלילה, כי אז יפסיד בעליו את הגדולה הזאת היורדת לטמיון והוא נעשה כך אביון ועני מרוד"

עיניים סקרניות ובוהות נשלחו לכל עבר... הכל היו תמהים לאותו מדריך שבחר להוכיח אותם בדברי מוסר... אך הם הניחו לו והוא המשיך, מתעלם כליל מתחושותיהם המוזרות ומהפתעתם המשתוממת...
"ויש ומנסה ה' את האדם בעוני, השמא יקבול ויתאונן או, אולי, יהיה זה עבורו נסיון בחינת "נס" להתנוסס בו, דגל המתנוסס על התורן" והוא נופף את כוסית המשקה שלו אל על... ועינים מתענינות עוקבות אחריו, מלאות עניו והוא המשיך... "ושמא, יקבל אדם זה יסורים אלו באהבה ומתוך תחושה כי הם טומנים עבורו נכס מה... עושר...

"כיצד"? הפסיקוהו קולות משתאים."כיצד, יתכן" הם התעקשו...

"הדרך לארץ נושבת" הוא נענה להם, "החלה במסעות במדבר. שם ניזון העם ממן שמימי... היתה זו, בעצם, הכנה להתחלת נוהל של חיים סדירים בארץ, בה יחרשו את האדמה, יזרעו נבטים ויזונו מלחם מן הארץ"

לרגע היתה שם הפוגה ואולם איש לא קטע את הדממה...

"חיים בארץ נושבת היא מערכת של נסיונות ואולם המסע במדבר היווה בחינת הכנה וחיזוקם של משאבי הנפש לעמוד בנסיונות ולהתמודד עימם לתפארת..."

איש מביניהם לא השתוקק לחצות את המדבר הנורא השורץ נחש, שרף ועקרב ואולם, הכל בקשו את אותה מורשת של מסקנות חיים ולקחיהם...

"המן נמשך לארץ ביחד עם שכבת הטל" הוא המשיך. "היות והטל הוא מקור נצחי של שפע שאינו יודע הגבלה ומדידה, שהרי ירידתו אינה מותנית בנוהג היהודי ואינה חדלה לעולם כמו אותו הגשם המותנה ב"והיה אם שמוע"...

"ולכן?" הוא הבחין בעיניים מקשות.."ולכן?"

"ולכן לא היה המן מוגבל במציאות מוחשית ומוגדרת של מזון מסויים אך, מאידך, היו בו כל הטעמים שבעולם שכל אחד השתוקק ונכסף להם, ובכל זאת התלונן העם וכן שח להם משה בפרשת עקב: "למען ענותך לנסותך לדעת את אשר בלבבך... ויענך וירעיבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעו אבותיך..." (עקב ח' ב-ג)

המן שהיה עשיר בטעמים לא השביע את נפש העם ועוד הוסיף לתחושה קשה ומענה של רעב בקרבם משום שהוא היה טמיר בצורתו ולא נודע, כפי שמתאר משה "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך" דהיינו, לא היתה למן צורה מוחשית של מזון מוגדר ומוגבל בשל נצחיותו ואור אדיר זה לא נתגלם לאבות העם ורק לעם במדבר... ועובדה זו של חוסר מודעות ותפיסה של מזון בצורתו המוגדרת, מנעה מהם תפיסה של שובע... גם העובדה שהמן לא היה נתון לרשותם אך היה עליהם לצבור אותו מידי יום ביומו בכמות מדודה ומסויימת שאין לעבור עליה, לא הביאה להם תחושה של שובע... היות וכשההשפעה היא טמירה ואינה מוגדרת ואינה נמצאת בשליטת המקבל, היא מעוררת בו צמאון ותחושת השתוקקות המתבטאת ברעב...

דוקא המן שמקורו נצחי הוא ואין סופי ושהיה שופע בטעמי האין סוף שלו, נמשך לתוך עולם של טבע מוגבל במנה יומית מוגבלת ובגדר של זמן יומי ובתנועה של צבירה ולא רכישה של אדונות ובעלות של מזון זה ע"י העם, היווה הכנה עבור העם במדבר, למלא את נפשו תושיה ועוז לעמוד בנסיונות החיים שבארץ הגשמית ושאורח חייה מוגדר ומוגבל הוא במדידה של כמות וזמן...

ודוקא העושר הרוחני הזה שטמן בחובו המן, נקלט אצל העם בחושיו המצומצמים בתור תחושה של ענוי הרעב , ואולם, מפתיע הוא הדבר" עצר לרגע המדריך, סוקר אם החבריה עוקבת אחר דבריו...

"דוקא הרעב הזה ותחושת הריקנות הללו מהווים הכשרה ליצירת הכלים הראויים ביותר לקלוט עושר אין סוף...

ודוקא השובע שבא בשל רגש של רכישה וכבישה, היות והשפע נתון הוא ברשותו של האדם והוא אינו מוגבל בשעורו ומשום שהוא מתגלם בצורה מוחשית נתפסת של מזון מדשנת וממלאה, מביא אחריו רגש זר של חוסר שובע אמיתי, היות ומהות הנפש עורגת למזון שונה..."

אחד החברמנים קרא לעברו בהלצה: "לא ידעתי שאתה יודע להתפלסף כ"כ.."
המדריך התעלם והמשיך:

"השכל ההגיוני של האדם הוא מוגבל מאוד והוא מביא לתחושה של שביעות שיש בה גאות והתנשאות ואין מהות הנפש נעשית רוויה ושבעה... ויש בפלוסופיה זו משגים והנחות והשערות מוטעות שיש לברר..."

הם העריצו אותו מאוד, משום שרוח של גאווה והתנשאות אישית לא נדפה ממנה והדבר שהחברה אהבו לשהות במחיצתו ואולם, הפעם חוו זאת מקרוב והם חשו התרוממות של רוח... "ואולם תורת החסידות" הוא הפתיע אותם פתאום " היא מעין בחינת "המן" הנצחי שהיה נבלע באיברים מבלי להותיר פסולת בגוף שהעם לא נזקק לברר, כך היא פנימיות התורה, היא נבלעת ומרעיבה ואתה צמא ומשתוקק לעוד ועוד ואין לברר אותה מהנחות מוטעות.

הדגל הקבוצתי התנוסס והחברה היו רעבים וצמאים והפצירו "עוד! עוד!
ומי מבינותם שעד כה היה אדיש ולא היה להוט אחר תדמית חסידית - רוחנית שיש בחכמתה מן המסטיות וסודות נעלמים ורז, אך בקש לנפשו חיים מציאותיים גשמיים וקונקרטים, חש לפתע חוסר שובע והרעב החל לענות אותו...

והמדריך חתם בדבריו של האדמו"ר האמצעי...

"החדירה לארץ הגשמית פתחה את תהליך קיום המצוות בו מתבררים הנצוצות מהחומר בתדמית ללחם מן הארץ המשביע אך שאינו נבלע באיברים ויש בו פסולת שיש לברר... זוהי המגמה שבמזון, לבררו ולהעלות את ניצוצותיו עד לאותו מקור אלוקי שבו התרחשה שבירת הכלים ונוצר המזון הגשמי ואשר ברורו מחזירה את נצוצותיו לאותו מקור שממנו נמשכו...

המן, לעומת זאת, הוא בתדמית לרמה הרוחנית אליה מגיע היהודי בתענית של יום הכפורים. אזי אין האדם ניזון מאוכל חומרי שיש לבררו אך הוא חי מאותו דם מטוהר ממזון ושחוזר בגוף ובכל מחזוריות הוא מתעדן יותר ומיטהר יותר, (היות ובצום אין קיימת חדירה של אוכל חדש וגס לגוף) וכך מזדככת המודעות של האדם ביום זה וע"י עבודת התשובה הוא מתנשא בעוצמה לאותו גובה מתנשא של רמהת החכמה האלוקית שבה לא נתרחשה שבירת הכלים, והיא נמשכת אליו אז מאותו מקור של טל מחיה מתים שהביא ימו את המן...

מעין טל זה היא אור החסידות המחיה, מענגת ומרעיבה ונוטלת ממך תחושה של יהירות היות והגאווה והישות מונעות ממך אפשרות להיות בחינת כלי ריקן העשוי לקלוט את העושר ולהחזיק בו...."

מישהו מזג כוסית וריח משקה חריף התנדף וביסם את האוויר...
"לחיים"! התנופפה הכוסית כמו אותו נס מתנוסס.