מיין פעטער. דוד שלי. מיין שמואל מונקעס.

זה עתה קמה משפחתנו מהשבעה על דודנו היקר, ר' גרשון מענדל ע"ה.

בשקיקה רבה קראתי ועודני קורא כל כתבה עליו שבאה לידיי, וליבי מתמלא מגעגועים לימי האור ב-770.

כן, כדוד הרב גרליק אכן ביקר בביתנו, וראיתי בו כאדם מיוחד. אבל כשבאתי בתור בחור ל-770 פתאום מצאתי מישהו אחר. אותו דוד חביב עם החיוך המיוחד, הוא בעצם הדוד של כל החסידים... אותה אהבה ואותו חיוך לכוווווולם!

חבר כיתתי, הסופר הרב זלמן רודרמן, סיפר בטוב טעם כידו הטובה עליו, על פארבריינגען שבו נפגשו שני הדודים, שני העולמות. זלמן פוזנר וגרשון מענדל גרליק. ועל כך שהדוד, גיסו המבוגר של גרשון מענדל, לא יכול היה לסבול את סוג ההתוועדות שלו, שכלל משפטים עלומים והרבה שתיקות... וחיוכים… וניגונים, ואמר "לזה לא קוראים התוועדות חסידית. זו איננה התוועדות. לא זה מה שלימדו אותנו על התוועדות. באתי לכאן וחשבתי שאולי אזכה לשמוע משהו. איזו מילה של תוכן. אבל מה שקורה פה זה לא התוועדות. אי אפשר לקרוא לזה התוועדות...". ומיד קם ועזב את המקום, עד שפתאום משום מקום, הגיע ר' שימענקע לזרוב ו"הציל את המצב" ש"שלף" ניגון לא מוכר - וכך הרים והרגיע את הקהל.

לקריאת טורו של הרב זלמן רודרמן, שפורסם ב-COL ועורר הדים > לחצו כאן

ואכן זוכר אני היטב את אותה התוועדות בזאל הקטן. ואיך ששימינקע "הציל את המצב". אבל כמדומני שנשכח ממנו, או שלא שמע כי היה קצת בלאגן.. את שאמר: "ר' זלמן זעזמער נישט צוזאמן געקומען מיט (לא הסתדר עם) ר' שמואל מונקעס".

•

ובשומעי זאת נזכרתי מהסיפור מ"שמועות וסיפורים", וזה הלשון שם:

פעם היה הצדיק רבי שלמה מקרלין אצל אדמו"ר הזקן בתשעה באב. ר' שמואל מונקעס היה נוהג בתשעה באב לזרוק 'קוצים' (המכונים 'בובקעס') בבית המדרש כדי להפיג את העצבות בקרב אנ"ש. במהלך זריקת ה'קוצים' נפל בטעות 'קוץ' אחד על רבי שלמה. הקפיד על כך רבי שלמה ואמר: "בגלל אברכים כאלה נחרב בית המקדש!" ענה לו ר' שמואל: "לא, בגלל אנשים כאלה יבנה המקדש".

למחרת אחרי אמירת ה'קינות' הלך אדמו"ר הזקן עם רבי שלמה מחוץ לעיר. לפתע נשמע קול יללה גדולה. הלכו שניהם אחרי הקול, וכשהתקרבו ראו את ר' שמואל מונקעס יושב בתוך בור מלא יתושים עוקצניים ואומר 'קינות'. בראותו זאת, אמר רבי שלמה: "בזכות אברכים כאלה יבנה המקדש".

•

מה אומר לכם. דווקא על ידי ה"ליצנות" של ר' גרשון מענדל, ראיתי איזה רצינות של אהבה והתקשרות לרבי יש לו.

כן, הוא הוריד הנעליים כדי לספור באצבעות הרגליים כמה שנים עברו מאז אירוע הלב בתשל"ח.. וכן, היה הרבה(!) תוכן במשפט אחד, והוא: "מדוע צריך הרבי היה להראות מוח שליט על הלב בצורה זו!?" מילים ספורות ומצמררות! אלו בהמחשה של "כל עצמותי תאמרנה" חדרו בעצמותי! כזו שפה לא הכרתי וראיתי. הסתכלות על רבי בכל כך הרבה אהבה והשתפכות נפש כבן אל אביו. לא רק התקשרות, מסירות וכו' אלא ממש נפשו קשורה בנפשו. 

אינני פילוסוף גדול, ואולי בגלל זה מכל "ההרים הגבוהים" נמשכתי דווקא אליו. ער האט מיר דערנומען. וכנראה, עד שהילדים בשולחן שבת והבעלי בתים בבית חב"ד יגידו לי להפסיק אמשיך לנגן "והיה ביום ההוא" צו זינגען און צו זאגן!

אולי זה "ליצנות". אבל בשבילי זה מה שמביא לי אהבה צום טאטן דעם רעבין (לאבינו לרבי). 

מיין טייערע פעטער גרשון מענדל - ביסט געווען מיין שמואל מונקעס!

איך בין זיכער אז דו זינגסט למעלה "והיה ביום ההוא" בעט זיך ביים רעבין אויף אונז אלע! (דודי היקר היית השמואל מונקעס שלי! בטוחני שאתה שר למעלה הניגון "והיה ביום ההוא". בקש תחנונים אצל הרבי בעדנו)

אחיינך הכותב בדמעות וגעגועים. בערלה ששונקין