התנגשות בין שני עולמות ותחיית המתים חסידית. הרב זלמן רודרמן
הרב זלמן רודרמן
סיפור חייו של השליח ר' גרשון מענדל גרליק ז"ל הוא סיפורו של דור. של הדור. ה'דור השביעי', הדור הזה. כי בבניין הרוחני המופלא שהרבי העצום והאהוב שלנו בנה וממשיך לבנות, ר' גרשון מענדל הוא אחד הברזלים שסביבם ואיתם נוצקו עמודי התמך.
לכן מצד אחד פטירתו של ר' גרשון מענדל צובטת חזק בלב. כי היא טופחת לנו על הפנים ואומרת שגם האיש החי הזה, הצעיר הנצחי, חברם הטוב של הנערים והבחורים בסעווען סעווענטי, על כל מה שהוא היה וסימל, גם הוא (כן בסוף אי אפשר להימלט מלומר את המילים המפורשות) הלך בדרך כל הארץ.
מצד שני, סיפורו של ר' גרשון מענדל הוא סיפור שמח. גם היום, גם ברגע הזה. כי הוא סיפור של חסיד שזכה לגדול ולצמוח על ברכי הרבי, כמעט מן ההתחלה. של חייל שלקריאת המפקד הזדרז להתמתח לדום, להצדיע ולומר בפשטות: "כן המפקד!"
"ר' גרשון מענדל" הוא למעשה התרגום החב"די החופשי למילים: "לאהוב את הרבי עד כלות".
מכל החומרים האלה ועוד, הורכבה דמותו של ר' גרשון מענדל בעינינו כשהיינו בחורים אצל הרבי.
ר' גרשון מענדל היה סוג של אגדה מהלכת. אגדה שהוזנה בין השאר גם על ידי היכולת הפנומנלית שלו לחיות (פיזית!) גם בעיר שליחותו, מילאנו, וגם אצל הרבי. גם להשקות את העדרים בארץ הפּיצה והפּיזה וגם להיות צמוד למקור המעיין הנובע. הוא היה מבליח לסעווען סעווענטי לפרקי זמן קצרצרים, אך זה קרה המון פעמים לאורך השנה. נוסיף לכך גם את יפי תארו, את עיניו הנוצצות, את אופיו החברותי ואת שתיקותיו הארוכות. הוֹ, השתיקות הללו שהיו חלק בלתי נפרד מהווייתו.
שוו בנפשכם יהודי שמצליח 'להחזיק' בהתוועדות לילה שלם בחורים – נבונים, צמאים, ביקורתיים ומקטלגים – ולכל אורך הלילה הזה אם נחבר את המלל שיצא מפיו נגיע אולי, אם להיות נדיבים, לחמש דקות. מה קרה בכל שאר הזמן?! היו ניגונים. ושתיקות ארוכות. וציפייה דרוכה למילים שבכל זאת ייאמרו. ואחרי השתיקה בא משפט חזק אחד קצר (נגיד: "עבד אברהם אנוכי!", אבל לאט לאט ועם רי"ש רוסית-איטלקית מתגלגלת). ומבטים. וחיוכים קטנים. ומחוות אישיות לבחור זה ואחר כך ליושב לצידו ("מי אתה? מאיפה אתה? איך קוראים לאבא שלך?" וכיו"ב). כל פעם, למישהו אחר. ואז, ברגעי השיא, ריקוד על השולחן העמוס סלטים, מציות, 'משקה' וכו'. ריקוד שעשוי היה להסתיים בהחלקה לא מכוּונת או לחילופין בקולע מתוכננת למופת – על כל הטוּב הזה...
אם דימיתם לזהות בתיאור הנ"ל חוסר כבוד, לא הקשבתם טוב למנגינה של המילים. ולמען הסר כל ספק: אני במפורש הייתי חלק מקבוצת המעריצים שהביטו לו בעיניים וניסו לדלות מתוכן את הסוד שהוא תכף-תכף יגלה לנו.
•
ואז, לילה אחד...
רוב ההתוועדויות הזכורות לי עם ר' גרשון מענדל היו ב'זאל' הגדול. אבל זו שאני מבקש לספר לכם עליה הייתה דווקא ב'זאל' הקטן. ר' גרשון מענדל ישב בתחילתו של השולחן השני בצד המערבי, כשגבו אל הקיר (או אל דלת החירום הפונה אל החצר האחורית) ופניו לארון הקודש. אני אישית ישבתי בשולחן הצמוד, הקרוב יותר אל חדר המזכירוּת, גם כן כשגבי אל הקיר (ופניי פונות לימיני, לכיוונו של ר' גרשון מענדל). הוא התוועד בסגנונו הרגיל. לא זוכר את המועד המדויק, אבל זה היה בטווח השנים תשמ"ח-תש"נ וככל הנראה סביב אחד התאריכים המרכזיים (כינוס השלוחים, י' שבט, י"א ניסן וכיו"ב).
ה'זאל' לא היה עמוס, אבל היו בו לא מעט בחורים. מי שלא ישב לצד השולחן, מחוסר מקום, עמד מעבר לספסלים והתבונן בר' גרשון מענדל. וכולנו כאחד הקשבנו למילים המעטות שאמר, כמו גם לשתיקותיו הממושכות.
פתאום נכנס ל'זאל' השליח הרב זלמן פוזנר (ז"ל). ר' זלמן, למי שלא יודע, הוא בנו של החסיד הוותיק הרב שלום פוזנר ז"ל, שהיה שליח בפיטסבורג עוד מימי הרבי הקודם נ"ע. ר' זלמן היה בנו בכורו והוא שימש שליח בנאשוויל טנסי למעלה מ-60 שנים. תלמיד חכם, בעל דעה רחבה, שכל מילה שלו מדודה. הוא חיבר את הספר 'לחשוב כיהודי', אחד מספרי ההשקפה החב"דיים הראשונים בדור האחרון. הוא גם היה מרצה מבוקש מאוד ביהדות ובחסידות. ומה שהכי חשוב לציין אחרי כל התיאורים והתארים הללו הוא שר' זלמן היה גיסו הגדול של ר' גרשון מענדל (הגב' גרליק שתחי' היא מהבית פוזנר).
אם לסכם את הדברים, ר' זלמן ור' גרשון מענדל היו סוג של דבר והיפוכו. זה רגש וזה שכל. זה שתיקה וזה דיבור. זה לַבָּה פנימית רותחת שמתקשה לבטא את עצמה מילולית וזה שכלתן אנליטי מיושב (לא הייתי בשום פנים ואופן אומר כאן גם "וקר", כי ר' זלמן לא היה איש קר; ממש לא), שיודע לדבר בפתוס ובאינטונציה נכונה. שני עולמות, שני קטבים.
אני זוכר את עצמי יושב שם ומפרש לעצמי - בזמן אמיתי, לא בדיעבד - ברמת התחושה בעיקר, מה בדיוק קורה פה. ומה שקרה זה שר' זלמן נכנס ל'זאל' הקטן ובלי להתכוון נקלע לתוך התוועדות של ר' גרשון מענדל. הוא יכול היה לעשות 'אחורה פנֵה' ולהמשיך לענייניו. אבל בהבזק של רגע הוא בחר ללכת נגד נטיית ליבו - והצטרף להתוועדות.
אחד הבחורים פינה לו את מקומו, בדיוק מול פניו של ר' גרשון מענדל. כלומר, בתחילת השולחן השני אצל הכותל המערבי, אבל עם הגב לכיוון ארון הקודש. ר' זלמן ללא ספק כבר הכיר את גיסו והיה מודע היטב לפער המנטלי הגדול השורר ביניהם. אבל באותו ערב הוא כאילו אמר בליבו: שים בצד את כל מה שאתה חושב על הגיס הצעיר שלך, כנס להתוועדות ונסה לזרום איתו. אולי סוף סוף תבין מה הבחורים מוצאים בו. אולי בכל זאת השנים הרבות עשו את שלהן ותצליחו למצוא זה עם זה שפה משותפת.
אני כמובן כותב כל זאת מהרהורי ליבי באותה שעה.
•
ההתוועדות נמשכה, כפי שהיא התחילה: ניגון. שתיקה. משפט. עוד שתיקה. ועוד שתיקה. מחווה פיזית של ר' גרשון מענדל. חיוך מתוק לאחד הבחורים. עוד משפט. ושוב שתיקה. וניגון. ושתיקה.
אחרי זמן לא רב במיוחד, משהו כמו חצי שעה, ר' זלמן לא יכול היה עוד לשאת זאת.
הוא הפר את השתיקה ובטון כבד ושקול הוא אמר בערך כך: "לזה לא קוראים התוועדות חסידית. זו איננה התוועדות. לא זה מה שלימדו אותנו על התוועדות. באתי לכאן וחשבתי שאולי אזכה לשמוע משהו. איזו מילה של תוכן. אבל מה שקורה פה זה לא התוועדות. אי אפשר לקרוא לזה התוועדות...".
ההלם ב'זאל' הקטן היה מוחלט.
ר' גרשון מענדל אהובם של הבחורים הביט בעיניים השובבות שלו בדרך כלל, בגיסו הגדול, הידען, המייסר. הוא הביט בו והשובבוּת בעיניו פגה. היא התחלפה בתחושת התייסרות מכַווצת. כמו ילד קטן שנתפס בקלקלתו על ידי אחיו הגדול, החכם והסמכותי. זה שתמיד אומר דברים נכונים וצודקים. הראש שלו שקע בהכנעה אל בין כתפיו. אולי הוא גם חשב לעצמו שר' זלמן באמת צודק ושזו אכן לא התוועדות. אבל מה לעשות, כזה הוא. זו האישיות שלו. וככה הוא יודע להתוועד.
ואנחנו הבחורים? ליבנו נחמץ בגלל ר' גרשון מענדל ובגלל הסיטואציה כולה. בחורים צעירים לא מסוגלים וגם לא רוצים "להיכנס בין שני הרים" כאלה.
המילים החריפות והנוקבות של ר' זלמן הסתיימו בכך שהוא נעמד על רגליו, יצא מתוך הספסל ופנה לדרכו כלעומת שבא.
הדממה הרועמת ליוותה אותו בצאתו החוצה, בעוד לאיש מהנותרים בהתוועדות לא היה צל צילו של מושג איך האירוע הזה עומד להסתיים ומה יקרה ברגע הבא.
•
אלא שהרגע הבא הגיע ממש מיד. עוד זה מדבר וזה בא. ומי בא? מי הופיע ב'זאל' הקטן כמלאך מושיע?
ר' שִׁימֶנְקֶֶה (שמעון) לזרוב, שליח הרבי ביוסטון טקסס, לאורך ימים ושנים טובות.
ר' שִׁימֶנְקֶֶה הוא עוד ברזל בעמודי התמך של הבניין של הרבי. עוד דמות מופת במשפחה החב"דית הלוחמת, בדור החלוצים של צבא השלוחים. ועוד יהודי אהוב על הבחורים בסעווען סעווענטי.
לא זה המקום ולא זו השעה להאריך בתיאור אישיותו הססגונית, רק נתמצת ונאמר שר' שִׁימֶנְקֶֶה ספג לקרבו משהו מדמות הבוקֵר (במלרע) הטקסני. הגבות העבותות והמלוכסנות שלו, העיניים הטובות, החיוך הענק והחמימות האנושית הקורנת ממנו למרחקים - מתיישבים יפה עם הדָרום האמריקני החם. ומאחורי החזות הזו מסתתרת מסירוּת נפש גדולה ואהבה אין קץ לרבי.
ובכן בעוד ר' זלמן עשה דרכו החוצה, הופיע ובא ר' שִׁימֶנְקֶֶה. לא ברור לי אם בחושיו המחודדים הצליח לקלוט מה היה כאן אך לפני רגע, אבל בכל מקרה הוא לא נזקק ליותר מאשר שנייה וחצי כדי לחוש ברוח הנכאים שהשתלטה על הנוכחים ובראשם על חברו משכבר הימים ר' גרשון מענדל.
ואז, כמו מחסנאי מוכשר במיוחד שיודע בדיוק איזו סחורה מונחת על איזה מדף, ושולף אותה במהירות ברגע הנכון, ר' שִׁימֶנְקֶֶה שלף מאוצר הנגינה הבלתי נדלה שלו, שיר יהודי עממי שספק אם אי פעם קודם לכן הושר בין כותלי סעווען סעווענטי.
ואלו היו מילותיו של השיר (מקווה ששלושים ומשהו השנים שחלפו מאז לא שיבשו אותו בזיכרוני), שיר שעדיין מתנגן לו מפעם לפעם בראשי: "אִיך וועֶר נישׁט נתפעל פוּן לייטישֶׁע געֶליטן, אַף כפרוֹת דאַרף אִיך געֶלט, אַבִּי עָס נאָר זאָל זַיין וואָס צוּטרינקעֶן, אַיי... אַ לעֶבּעֶדיקֶע וועֶלט!". אנסה לתרגם: אינני מתפעל מצרות הגונות, לכפרות צריך אני כסף, העיקר שיהיה מה 'לשתות', אַיי... איזה עולם חי!".
ברגע בו הוא פצח בשיר – והגבות המלוכסנות שלו הפכו מלוכסנות עוד יותר, והחיוך התמידי שלו התרחב אף הוא עוד יותר – אפשר כבר היה להרגיש בניצנים ראשונים של חזרה לחיים.
העצמות שרק לפני רגע היו יבשות ועלובות, עטו עליהן מחדש עור וגידים. הזיק השובב בעיניו של ר' גרשון מענדל ניצת שוב והמבע שבהן הסגיר הכרת טוב. הכרת טוב לחבר נאמן שברגע המדויק נחת משום מקום והושיט לו יד.
המילים הפשוטות הללו של השיר, העבירו מסר של "לא צריך לקחת ללב"; מסר של שמחה יהודית חסידית פשוטה. ובצירוף עם המנגינה העליזה שלהן, הן החיו מחדש את העצמות, חיברו אותן זו לזו עד שהיו לגופים שלמים, חיים ומתנועעים; החזירו את הצבע לפנים ואת החיוכים לעיניים.
ר' גרשון מענדל וכל שאר הנוכחים הצטרפו לשירה השמחה, ובאוויר נשבה רוח של נחמה.
•
הרגעים הללו שתיארתי לפניכם נחרתו בעומק ליבי והפכו אצלי בלתי נשכחים.
רגעים שבהם שני עולמות התנגשו זה בזה, עד שבא השלישי והכריע ביניהם.
רגעים של 'תחיית המתים' חסידית.
רגעים אחדים בחייו העשירים והמסקרנים של ר' גרשון מענדל ז"ל.
רגעים אותנטיים של לילה בָּחוּרִי אחד בסעווען סעוונטי.
17
2
מאוחר יותר התחיל ר' גרשון מענדל להתוועד. וכטוב ליבו במשקה, אמר שאנו עשר שנים מתשל''ח וכו' והתחיל לספור על אצבעות רגליו עשר. וכו' בסגנונו הידוע. הגיס ר' זלמן קם בחמתו ואמר, זה לא גרשון מענדל וזו לא חסידישע פארביינגען. ועזב את המקום. לפתע מגיע (צו לאנגע יארן) שימקע לזרוב ומתחיל את השיר שלו ווער ניו נתפעל.. והאוירה התחממה.
9
0
ר'גרשון מענדל ז"ל מעולם לא התכווץ מלבד כאשר עמד למול הרבי הוא היה פנימי אמיתי ושילב ידע עם אמנות השתיקה , כנדרש לנאום נאם בהדרת כבוד אך בעיקר היה נטוע בעולם המחשבה , עוד מאמר ועוד מאמר שכבר חזר ושינן עשרות רבות של פעמים ועדיין מוחו דלה פנינים ודקויות מבין השורות והמילים הקדושות.
רגילים היינו ל"מדברים" אצל ר גרשון מענדל למדנו את אמנות השתיקה שהיתה רועמת ומעמיקה חדור עד עומק הנפש
ממנו למדנו לאהוב עד כלות את הרבי
3
1
12
0
10
0
ישר כח!!
10
0
אף כפרות דארף איך געלט - הפי' "בשביל מה בכלל אני צריך [הרבה] כסף", כסף - יהא "כפרה"
6
0
הרבה יותר ברור ומובן
3
0
5
0
מאפשרים לכם לקבל
