חשיפת COL: בשנת תשכ"ה ערכה מרת גאולה כהן, שהלכה לעולמה לפני חודש ימים, ביקור ראשון בניו-יורק. במהלך הביקור היא זכתה לשיחה ארוכה במיוחד ב'יחידות' עם הרבי, אותה היא פרסמה בהרחבה על דפי עיתון 'מעריב'.

הסופר היהודי הנודע וחתן פרס נובל מר אלי ויזל, היה באותם ימים עיתונאי צעיר יחסית, אשר שמעו רק החל להדהד בעולם.

הוא הוקסם מדמותה, מהבעירה הפנימית שהייתה בה, ומהתשוקה העזה והאמונה המוחשית בביאת המשיח, וכתב מאמר מרתק על דמותה וביקורה בשפה האידיש.

במהלך המאמר מאזכר ויזל את פגישתה עם הרבי והשאלה המרתקת ששאלה את הרבי על ביאת המשיח.

COL מגיש את המאמר, בתרגום ללשון הקודש.

מעניין, שנקודות בדמותה עליהם מתמקד ויזל במאמרו, מזכיר גם הרבי במכתבו אליה.

ביקורה של גאולה כהן באמריקה

מאת אליעזר ווייזל

בוערת בה אש. אש של קדוּשה, ויותר מכך אש אחר קדוּשה. עומדת הכן להידלק, להילחם כנגד מי-יודע-אילו כוחות אופל, עומדת הכן ללכת או להר המוריה, או להר סיני – העיקר ללכת, העיקר להראות לאומות-העולם, ולנו עצמנו, שיש לאן ללכת. שיש מי שיֵלך. רק לא לעמוד. רק לא להמתין בידיים שלובות, לא לחסדיהם של זרים ולא לנסים: יש 'לזרוק עצמנו' קדימה, תמיד קדימה, אל האֵש, עם אֵש – עד אשר נִבנֶה מחדש את בית המקדש והקב"ה יעשה-שלום כביכול עם עמו, ואולי אף עם העולם כולו.

אין מקריות בחיים, אין אפילו מקריות בשמות. גאולה כהן ה י א גאולה כהן. בינה ובין שמה קיימת זהות, יותר מכל ברית. יש בסופרת התימניה הנאה הזו, שנמצאת עתה בביקור באמריקה, תשוקה ובעירה 'כֹּהנית' מופלאה לגאולה, לישועה.

עם הרבי מליובאוויטש, שקיבל אותה לשיחה ארוכה, היא דיברה על המשיח: מדוע הוא מתמהמה זמן ארוך כל כך? היא איננה מסוגלת לחכות לו עוד, היא חסרת סבלנות: שיבוא כבר – מספיק! כמה אפשר! מי המשיח, מהו משיח? בעיניה זהו יותר מחלום, זהו לא עוד רעיון תיאורטי; ותשוקתה לכך כה עזה, כה אבסולוטית, שהוא הופך לדמות פיזית. אז היכן הוא? מדוע הוא איננו מגיע? – האם אכן בקרוב?

לניו יורק היא הגיעה בכדי למצוא הוצאה לאור, שתוציא מהדורה אנגלית של האוטוביוגרפיה שלה, שלפני כשנתיים הסעירה את מדינת ישראל. זהו ביקורה הראשון באמריקה, אולם כבר בתוך פחות משבוע ימים היא כבר נראתה בפגישות עם מספר אישים אמידים, מהעולם היהודי והלא-יהודי; היא איננה מכירה בשום קשיים. אין חומה שהיא לא תשבור. מזכ"ל האו"ם אוּ-תַאנְט כלל אינו מקבל עיתונאים? אותה הוא כן קיבל. הרבי מסאטמר כלל אינו מעניק ראיונות? לה הוא כן העניק. קשה להגיע לבית המשפט העליון של ארה"ב? מה בכך? היא כן הגיעה אליו. כפי שחכמינו לימדונו: "אין דבר העומד בפני הרצון".

במקרה שלה – הרצון הוא רק כלי, חשובה ממנו היא האמונה, חשובה ממנו האש שמחזיקה את האמונה ופורצת בפניה את הדרך. במה היא מאמינה? בכל מה שקשור למושג 'ישראל': תורת-ישראל, ארץ-ישראל ועם-ישראל. מה שלא תדבר, ובמה שלא תעסוק – יהיה קשור לכך. באירוע, שקיימו עמה ב"אוֹבֶרסיז פרֶס קלאַב" [=מועדון עיתונות החוץ] הניו יורקי, היא לא דיברה על פוליטיקה, ואפילו לא על ספרות. היא דיברה על הרעיון של נצחיות העם היהודי. "המאורעות לכשעצמם אינם חשובים", ניסתה להסביר למאזיניה, "חשובה משמעותם, אמיתותם". העיתונאים הנאספים לא הורגלו לשמוע דיבורים שכאלה – ועוד מאִשה. אולי משום כך הם האזינו בנשימה עצורה.

בנשימה עצורה הם שמעו ממנה גם על ארץ ישראל, שנים ארוכות לאחור, ב-1948-47-46 [=תש"ח-ז-ו], כאשר הנוער היהודי נלחם בידיו על עצמאותה של מדינה יהודית. ה"הגנה", ה"פלמ"ח", ה"ארגון צבאי לאומי" [=אצ"ל], ו"קבוצת שטרן" – כל קבוצה בשיטותיה, כל קבוצה בדרכה, נלחמו למען מטרה משותפת: לגרש את האנגלים ולבנות בית לעם היהודי. "קבוצת שטרן" הייתה הקיצונית, הפאנטית מכולם, ואך טבעי הוא שגאולה כהן נמנתה עליה. עם מזגה הלוהט, עם חזונה, לא יכלה למצוא מקום לא רק ב"הגנה", אלא אפילו ב"ארגון". ממאבק למאבק, עד הסוף – ותיכף ומיד. אם מלחמה – אזי נלחמים בכל האמצעים, 24 שעות, מסביב לשעון. מי שמבקש להביא את המשיח, צריך להקריב הכל: את ימיו ולילותיו, את משפחתו ואת אושרו האישי. כאשר גאולה כהן עזבה את ביתה, היא אפילו לא נפרדה מהוריה, היא עזבה את הבית והלכה – הלכה לחזית הבלתי-נראית.

מנהיגי "קבוצת שטרן" הבינו מיד שביכולתה להביא תועלת רבה יותר בקולה מאשר באקדח. כך הפכה היא ל"שדרנית" תחנת הרדיו המחתרתי. יום אחר יום היא נהגה לגחך על הכובש האנגלי, ואזי לקרוא לנוער היהודי להצטרף למאבק. לשידוריה היו כאלה הדים, שהאנגלים החליטו לעשות הכל בכדי לעצור אותה. ואכן – גאולה כהן באמת נעצרה תקופה לאחר מכן, בשעה שהיא אחזה במיקרופון; על השולחן היו מונחים ארבעה אקדחים. האנגלים חגגו! איזה ניצחון! איזו מכה לתנועות החירות היהודיות!

גאולה כהן הובאה למשפט. לפי החוקים דאז, עלולים היו להשית עליה עונש מוות, אולם הגיע מידע מראש, שהשופט האנגלי "יסתפק" בעונש-מאסר: לשלוח אישה לתליה? זה יעורר יותר מדי זעם עולמי.

ככל לוחמי המחתרת שנעצרו, גם גאולה כהן ניצלה את ההליך והפכה אותו לנשק-תעמולה נגד אנגליה. היא הצהירה מיד כי לא תשיב לשום שאלה; היא לא תשתף פעולה עם בית-המשפט, משום שהיא איננה מכירה בחוקיותו! לבית משפט זר אין זכות לשפוט לוחמים יהודים, בארץ היהודים! "אני דורשת מעמד של אסירת-מלחמה", היא אמרה.

השופט, כמובן, לא קיבל את טענותיה, והמשיכו בהליך. בסופו של דבר, נשאה הנאשמת דברים קצרים, להם האזינו השופטים והקצינים בפרצופים-אדומים:

"לא בידכם הזכות לשפוט אותי, ולא בפניכם צריכה אני ליתן דין וחשבון מה עשיתי או לא עשיתי. אני לוחמת יהודיה, בת לתנועת החירות היהודית; אני מחשיבה אתכם לכובש זר הכובש את ארץ-אבותיי. מבחינתי יש חוק אחד בלבד – החוק של המחתרת היהודית".

 השופט רצה לעצור את דבריה, אולם היא לא צייתה לו:

"לוחמי החירות היהודיים פרסמו את החוקים שלהם. ואלו הם: כל אנגלי בארץ הזאת, כל שוטר וכל חייל, הוא שונא שלנו. לכל אחד מהם מגיע עונש אחד – מוות!".

השופט קפץ ממקומו וצעק: "שתשתוק! הושיבו אותה!", אולם - גאולה כהן לא צייתה לצו השופט. בקול גבוה יותר המשיכה בדבריה:

"אינני עומדת פה לפניך בכדי להתגונן, אלא כדי ללחום. אתם אינכם רוצים לשפוט רק אותי, אלא את רצונו של עם להיות חופשי – את הרצון הזה אף אחד עוד לא שבר, אף אחד לא ישבור. אתם רוצים לאסור אותי ואת חבריי למאבק? האם יכולים אתם לכלוא את הרוח? לא אנו יצרנו אותה, היא זו שיצרה אותנו; אפילו כאשר ניפול במלחמה, היא תיוותר חיה!".

ארץ ישראל כולה התפעלה אז מגבורתה. השופט גזר עליה 7 שנות מאסר. אולם היא ישבה רק מספר חודשים. חברי-המחתרת שלה, בעזרת המנהיג הערבי של אבו-גוש, הצליחו לשחררה קודם הזמן. המשטרה האנגלית הקציבה פרס גבוה על ראשה. עד מהרה קולה המשיך להישמע בגלי תחנת הרדיו החשאית של תנועת החירות היהודית. היא הייתה לאגדה.

זכרונותיה מאותם זמנים סוערים, מתוארים בציוריות באוטביגורפיה שלה. כאשר ראש הממשלה לשעבר דוד בן-גוריון (שבאותם זמנים נאבק נגד קבוצת-שטרן) קרא את ספר הזכרונות הזה, אמר: "יבורכו הידיים שכתבו זאת". באותה הזדמנות דוד בן גוריון, לראשונה בקריירה הפוליטית שלו, הביע את התפעלותו מגבורת מחתרת "הטרוריסטים" לשעבר.

השנים חלפו. החלום הוגשם. המדינה מתפתחת. גאולה כהן הייתה לסופרת (ומנחת סימפוזיונים יהודיים בעיתון התל-אביבי). אולם – האש שלה לא התקררה. מבחינתה המאבק לא הסתיים. ישראל עודנה לא כפי שהיא צריכה להיות, העולם עודנו מחכה לתיקון, ואולי באמת – למשיח. הדרך ארוכה, לכן היא אינה רוצה, לכן היא אינה יכולה ללכת לאט: היא מוכרחת לרוץ ולסחוף אחרים, לא כולם מניחים לסחוף אותם, אנו חיים בעולם חומרני. זה לא מפחיד אותה. היא תלך לבד – והאחרים יבואו בעקבותיה. אבל – הם יבואו. היא מאמינה בכך באמונה שלמה, ועל אמונתה זו לבדה, יש להתפעל ממנה.