הפרקים הקודמים:
• פרק ראשון: כך התחיל המשפט
• פרק שני: ההחלטה התקבלה - הולכים למשפט

פרק שלישי:

צבעים מעופפים

מועד המשפט נקבע לחג הגאולה י"ט כסלו תשמ"ו. ראינו בכך אות נוספת לתקווה ש'דידן נצח'. עד למועד המשפט היה עלינו להכין את כל המסמכים והראיות הדרושים לשם המשפט, וכן - עורכי-הדין של שני הצדדים ערכו גביית עדויות שונות כהקדמה למשפט.

אחת העדויות שעורכי-הדין של הצד שכנגד רצו לגבות, הייתה לא פחות מאשר הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא נ"ע.

גביית עדות מתנהלת באופן בו עורכי-הדין מקשים וחוקרים את העד מכיוונים שונים, מקשים עליו ומנסים להקשות מדברים שהשמיע קודם.

הדבר כלל לא היה לרוחנו, כמובן, אבל היה קשה למנוע את זה כיון שמבחינה חוקית הרבנית הינה יורשת של הרבי הריי"צ, ועדותה חשובה מאד. כששאלתי את הרבי על כך, אמר הרבי שאין מה לחשוש, ואדרבה - היא תצליח למעלה מן המשוער. הרבי אמר שהרבנית תצא מהעדות עם "Flying Colors", במילים אנגליות אלה השתמש הרבי. התרגום המילולי שלהן הוא: צבעים מעופפים, אבל משמעות הביטוי הוא: למעלה מן המשוער, בהצלחה מסחררת.

לאור דברי הרבי הסכמנו לבקשתם שהרבנית תעיד, והעדות נקבעה לכ"ח מרחשון תשמ"ו. סוכם שצוות עורכי-הדין יגיעו לבית הרבי שברחוב פרזידנט והחקירה תיערך בחדר האוכל. שלשה עורכי-דין ייצגו את הנתבע, ומצדנו נכחו שני עורכי-הדין. החקירה החלה בשעה רבע לאחת והסתיימה בארבע ורבע אחר-הצהריים.

הרבנית ענתה על הכל בתמציתיות, ובאנגלית רהוטה. ניכר היה בשאלותיהם של עורכי הדין שהם מנסים לבלבלה וכו', אך הרבנית ענתה בקול רגוע, בצורה שקולה ובקור רוח. עורכי הדין שלנו אמרו לי שלא האמינו שזה יהיה מושלם כל כך, חמשה כוכבים.

על פני עורכי הדין של הצד שכנגד ניכרו עצבים וכעס, שכן לא זו בלבד שהעדות של הרבנית לא הועילה להם כפי שקיוו, אלא היא הייתה רבת משמעות לתועלת נצחוננו במשפט. בשלב מסוים הם נעשו מותשים ומתוסכלים. הם מצדם באמת עשו מעל ומעבר למה שיכלו, והיו שאלות ששאלו פעמיים ושלוש.

ואז, לקראת סוף העדות שאלו עורכי-הדין (אמנם, בצורה מכובדת): "גב' שניאורסאהן, לסיום השיחה, האם לפי השקפתך, הספרים היו שייכים לאביו או לתנועה?".

זו בעצם הייתה השאלה שעמדה במרכז המשפט - האם הספריה היא רכושו הפרטי של הרבי הקודם, ואם כן - לאחר הסתלקותו היא עוברת בירושה ליורשיו הגשמיים, או שהיא שייכת לתנועה, ואם כן - לאגודת חסידי חב"ד.

הרבנית הישירה את מבטה, ואמרה: "אבי היה שייך לחסידים, וכל מה שיש לו השתייך לחסידים" (יש לציין שהיה זה לאחר כמה שעות חקירה מעייפות ביותר). בשמעם את המשפט הזה, השליכו עורכי-הדין של הצד השני את עפרונותיהם בתסכול. לא רק שלא עלה בידם 'להרוויח' מהחקירה אלא אף יצאו מופסדים. הם הבינו שמוטב היה ולא היו שואלים...

לאחר החקירה הרבנית פנתה לעברי ואמרה "חוץ מהטלית ותפילין, זה כל מה שהיה לו".

תשובת הרבנית היתה משמעותית ומכריעה ביותר. באחד מהדיונים האחרונים של המשפט, ביקש השופט לראות את הוידאו מעדותה, והוצג ממנה קטע קצר. השופט אמר מילה אחת (כמדומני שעל-פי הסדר הרגיל אסור היה לו לומר את זה, אבל הוא אמר, והדבר נסך בנו עידוד...): "מדהים!".

כשסיפרתי לרבי לאחר-מכן את אשר אירע בעת העדות, אמר לי הרבי: 'אמרתי לך שהיא תעבור'...

לאחר הסתלקות הרבנית, ב'שלושים', הזכיר הרבי בשיחה את המשפט המיוחד הזה שעברה ותרם לנצחום במשפט.

•

במהלך המשפט היה ניסיון להזמין את הרבי להעיד - רח"ל - היו על כך דיונים מתוחים וארוכים. זו הייתה פרשה בפני עצמה, כואבת לא פחות ממשפט הספרים עצמו. הציבור לא מודע למה שאירע שם, אבל זה היה נס אמתי.

הייתה נקודת זמן, באמצעו של המאבק לביטול הדרישה הנוראה, בה הרבי קרא לי ואמר שאם רוצים שהוא יעיד, הוא מוכן.

כשהרבי אמר לי את זה, איבדתי את עשתונותיי, ומבלי שאשלוט בעצמי אמרתי - בקול גבוה מכפי שהייתי מדבר בפני הרבי: "רבי, זה לא הולך לקרות!".

לא יכולתי להאמין אחר כך שאמרתי זאת, זה יצא ממני מבלי שאשלוט בזה.

הרבי הביט בי, לא אמר מילה נוספת בנושא, ואכן ב"ה המאמצים העצומים צלחו והרבי לא העיד.