מערכת COL
|
יום כ"ב אלול ה׳תשס״ח
22.09.2008
שנה טובה. ומתוקה? ● הרצל פינת ליובאוויטש
עד לא מזמן, כשאנשים ברחוב היו פונים להרצל קוסאשוילי ושואלים לשלומו, הוא היה משיב: "הכל דבש" ● עד לרגע בו גילה שיש לו סוכרת ● בטורו החדש "הרצל פינת ליובאוויטש" הוא משתף את גולשי COL ברגעים הלא-קלים של קבלת הבשורה, בסגנונו ההומוריסיטי ● ויש לו מסר לקריאת הטור
הרצל קוסאשוילי
לפני מספר שבועות מצאתי בתיבת-הדואר שלי מכתב שמציע לי לשקול הצטרפות לקופת-חולים "מאוחדת". כתושב שיכון חב"ד בלוד מגיל שלוש וכמי שהורגל כבר למצוא בתיבת-הדואר שלו טפסים הזויים בכל צבעי הקשת הזרחניים. בעיקר פרסומות לאינסטלאטורים וחשמלאים בגרוש, חשבונות חשמל של השכן ממול, פרסומות למכירות פומביות, מחתרתיות וקבוצתיות של פאות נוכריות המיובאות ממדינות עולם שלישי. ובצוק העיתים אף קלחי תפוח בתהליך ריקבון מתקדם.
ביום רגיל, סביר להניח שהייתי לועס את הדף בכפות ידיי עד דק ומשליך אותו לפח האשפה הקרוב מבלי לתת לזה אפילו פסיק של משמעות.
עד לא מזמן, כשהיו פונים אליי ברחוב או בעבודה בשאלה: "מה שלומך, הרצל"? הייתי עונה כלאחר יד "הכול דבש", תשובה אופטימית ומתוקה.
הסיפור המובא בפניכם שקרה בדיוק שלושה ימים לפני שמצאתי את המכתב הנ"ל בתיבת-הדואר, גמל אותי לחלוטין מהתשובה המופרכת הזאת בסגנון "הכול דבש" ודומיו. ובנוסף לכך, המקרה דלהלן, העלה חשש גדול שמא הפקדתי חיי בקופה הלא נכונה. כך שלמעשה, אופציית הניידות בהחלט נראית לי סבירה. גם בקופות חולים, לא רק בסלולאריים.
● ● ●
"הרופא ביקש שתיכנס אליו, הגיעו תוצאות בדיקת הדם שלך". בישרה לי אשתי, בקול שלא הסגיר ולו במעט את המהומה שאמורה לערבל את חיי בעוד כמה דקות. בעוד אני עושה את דרכי בעומסי התנועה הכבדים ביציאה מת"א לכיוון דרום, התעטפתי בהיפוכונדריות חמימה, כך שבתוך-תוכי חשבתי שאני יודע לקראת מה אני הולך.
תרחישי אימה אפוקליפטיים רצו בראשי ריצת מרתון. בכל זאת, מה תצפה לשמוע מרופא שלמול עיניו ניצב פלא, ממש בגדר נס מהלך (בקושי), מאה חמישים וחמישה קילו, מקשה אחת? בטח לא משהו בסגנון: "יופי, תמשיך ככה! אתה בכיוון הנכון הרצל. תתחיל את הבוקר בבגט חם בליווי עשרה סוגי סלטים, משם תמשיך לחמישה המבורגרים צרובים..."
לאחר מעשה התברר לי שהסימפטומים הקיצוניים שתקפו ממש בברוטאליות את מנוחתי ואת שלוות גופי המסורבל, אותתו, בעצם-צרחו: "הרצל אתה הורג את עצמך"!!!
זה התחיל בחורף דאשתקד עם הדרבן בכף רגלי השמאלית. שלמרבה ההיגיון נבע ישירות מעודף המשקל המיותר והחריג שלי. המשיך בצמא שממש חרך את גרוני. באחת, הייתי מרוקן לקרבי בקבוק מי עדן בלגימה רעשנית מבלי למצמץ. ומשם הדרך כבר הייתה קצרה מאוד לנחירות מפחידות שהפיק אפי הלא סימטרי ממילא. ריאקציה של קולות, משהו בין חרחור של דוב גריזלי עם בעיות סינוסים למסור תעשייתי... מה אומר לכם, התקפה של תקופה. שלא תדעו מצרות ומצרורות.
● ● ●
מיד עם כניסתי למרפאה, בטרם אקדים שלום למזכיר המרפאה בשולחן הקבלה, הוביל אותי כשבוי חרב לפינת החדר והחל מחבר אותי למכשירים וכבלים שמדדו בזה אחר זה את קריסת המערכות בגופי. וזאת מבלי לשאול לרשותי כמובן. אין דבר ששנוא עליי יותר מהפולשניות הרפואית הזאת. רציתי לומר לו: "למה לחטט במוגלות, למה?
אני יודע שאני לא בקו הבריאות והבריאות לא בקו שלי. מה אתה רוצה לחדש לי, שמצאת תרופה לבעיית התאים שלי? "מה אתה רוצה שאעשה? הכול טעים לי...". אבל זה כבר היה מאוחר מידי, ההתקפה החלה בשעה טובה ומוצלחת...
"אתה גערצל, נכון"? רופא בקופת-חולים ● צילום: ארכיון
"אתה גם מעשן"? שאל ופניו הפתעה גלויה, כאילו זה עתה מצא מטמון יהלומים וקריסטל מתקופת הרנסנס. "כן", מלמלתי בקול רפה. מצאתי את עצמי מתנצל בפני אדם שלא עשיתי לו כל רע. בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בכלל.
"כל אחד והבן-לאדן שלו", המשכתי בתירוץ מפוקפק ותשוש, בתקווה שאחלץ ממנו הבנה למצוקת התמכרותי לאוכל וסיגריות. מסתבר שלא עשיתי עליו כל רושם. אפילו לא גרם אחד של אמפתיה מצידו. הוא רק הניד בראשו כמטוטלת, כמו רצה לומר לי בארסיות: "חכה, חכה. אתה עוד לא יודע מה מחכה לך..." לך עכשיו, עם ממדי יונק אפריקני, תסביר את חפיסת הסיגריות היוקרתית שמוסיפה חטא על פשע ומבצבצת מכיס חולצתך בגאווה. פה כבר רציתי לצעוק: "תעזוב אותי במנוחה, נביא זעם! תן לי להיות חולה, אבל מבלי לדעת במה".
בהתעלמות מוחלטת ממצוקתי ההולכת וגוברת, המשיך להתעסק עם הלחיצות, המתיחות והחבלים. ואני האצתי את קצב פעימות הלב שלי, לזו של קטר בקו ת"א-נהריה בשיא דהירתו בישורת קו החוף. למרבה הפתעתי הנעימה, הוא בישר לי בקול שליו: "לחץ הדם שלך דווקא בסדר 120/80". "וואו", חשבתי לעצמי בתדהמה ובחוסר אמונה מוחלט: "יש משהו תקין בגוף המיוסר הזה?!", שחררתי אנחה שנשמעה היטב בחלל החדר.
"הדופק שלך מהיר קצת", ירה לעברי, בעודו מתבונן בנקודה בלתי-גלויה שמרוב לחץ לא הבחנתי בפזילתו לשעון שעל הקיר. "טוב, אבל אתה בטח רצת לפה" קבע בפסקנות והוכיח לי שכל קשר בינו לשבועת היפוקראטס מקרי לחלוטין. "תסתכל עליי, אתה באמת חושב שאני יכול לרוץ"? חשבתי לעצמי ושנאתי מתפרצת אליו. "אתה עושה ממני צחוק"? "לא ראית שנכנסתי למרפאה בזחילה"?
טוב, מספיק! עד פה! שכנעתי את עצמי וקמתי בתחושת הקלה, כמי שרגע העלייה לגרדום כבר הגיע סוף כל סוף. אבל הוא כיוון אותי למד גובה שהיה מתוח על הקיר השמנוני. "אתה מטר שבעים ושש" "ושישה" תיקנתי אותו בבוז גלוי. "כן, זה מה שאמרתי" ענה לי, "מטר שבעים ושש". המוות לא היה נראה מעולם טוב יותר, כמו באותם רגעים.
"זהו, סיימת"? אני יכול להיכנס לד"ר ש."? שאלתי בחוסר סבלנות. "רגע, עוד בדיקה אחד" "טוב", זרמתי איתו בייאוש. "עוד בדיקה אחד וזהו! אני ממהר". בעוד אני מיטיב את שרוולי חולצתי, הניח למרגלותיי משקל אדם שגודלו גרם לי להרהר בדבר גמישות ביטוח הכללית מושלם שברשותי, האם זה מכסה גם נזקי ממון שאני מסב לרכוש הקופה? "אתה לא מצפה שאני אעלה על הצעצוע הזה, נכון"? חשבתי לעצמי. "הלא גן המשחקים נמצא ממש ממול". והוא בקריאת מחשבות מדהימה: "נו, תעלה! הרופא צריך לצאת בעוד כמה דקות".
כבר לא "הכל דבש". "מאחורי הדבש" בכפר-חב"ד ● צילום: מאיר דהן, COL
עליתי וכך גם נשמתי, מנוחתה אי שם בתקרה החשוכה. "103 ק"ג"! אני שומע אותו אומר. "מה"? השתטחתי מלא קומתי על המשקל, היטבתי את משקפיי על אפי. "103"?! "אתה טועה, אדוני, אם אני 103 קילו, אני קוטע לעצמי את הידיים בזה הרגע ללא סם הרדמה. איפה סכין השחיטה שלך"? שאלתי בביטחון גמור ובאמונה שלימה בכובד גופי. "המשקל כנראה מקולקל", הפטיר כלאחר יד. "סוף סוף משהו מקולקל אצלכם ולא אצלי" חייכתי בהקלה.
"טוב, תיכנס לרופא, הוא מחכה לך, כבר מאוחר". אמר בסבר פנים חמורות. "איך קוראים לך"? שאל אותי בעודי פוסע במסדרון המוביל לחדר הרופא. "כמה אבסורד", חשבתי לעצמי: "הוא יודע כמה זמן נשאר לי לחיות. אין בדיקה או ניסוי שהוא לא ביצע. שלא לדבר על ההשפלה ולשמי הוא שואל?". "אתה גערצל, נכון"? "אני גערצל. נכון, אני גערצל".
מסתבר שלחלץ את האות ה"א מאדם ממוצא רוסי/קווקזי/אוקראיני, הגיוני בערך, כמו לראות את זהבה גלאון מדקלמת את 'שיחת השבוע' מעל בימת הכנסת. כבר קרה לי שברמזור הסמוך לתחנת רכבת "ההגנה" בתל-אביב, פנה אליי קשיש רוסי ועדין ממכונית שנת 95 מקסימום שהבריקה כמו מכונית שהרגע יצאה מחניון היבואן, בזה הלשון: "תסלח לי אדני, איפה זה פה רחוב גגגנה?" "ההגנה"? אני מנסה בכל כוחי לכוון לדעתו, אך לשווא. "נו, כן. גגגנה". "אה, גגגנה, זה ממש פה, ברמזור השני ימינה ומיד שמאלה, הגעת לגגגנה".
כך, כשאני בטוח בזהותי כגערצל, פסעתי נמרצות לחדרו של ד"ר ש. שהיה שקוע עד לתנוכי אוזניו במשחק סוליטר מורט עצבים. הוא הסיט את מבטו מהמסך אליי באיטיות של מצלמת ביטחון, כמו קשה לו להיפרד מהמשחק האהוב. "אה, גערצל" אמר בעליצות מעושה. "שלום ד"ר" עניתי בקול חלש ורפה. וליבי מלא וגדוש במשטמה לחוזה המדינה שאת שמו אני נושא שלא בטובתי..."גערצל", לא פחות ולא יותר.
"תראה", פתח ואמר, תוך כדי שהוא מקטין את חלון המשחק, בשיא הרגישות והמקצועיות. "חלילה מלסגור אותו לחלוטין. מה פתאום? זה שיש פה אדם גוסס מולי, זה לא אומר שהחיים נפסקים..." כך בטח חשב לעצמו.
"תראה, גערצל. הגיעו התשובות של בדיקה הדם שלך מלפני עשרה ימים. ואני מודאג מאוד. אני חושב... בעצם, אני בטוח שיש לך סוכרת", הבטתי בו באדישות מוחלטת, כאילו לא דיבר אליי, אלא אל אחד שהתגנב לחדר ונעמד מאחורי גבי. שבינתיים הלך והשתתק לו, כשחזר על כך בשנית. "אתה מבין מה זה סוכרת"? "אתה צריך לשמור על עצמך". "אתה צריך לקחת את עצמך לידיים" "אתה צריך להתחיל בדיאטה חריפה ודרסטית". "אתה צריך לעבור למאכלים בעלי ערך גליקמי נמוך" הרבה צרכים היו שם, ברוך שעשה לי כל צרכי...
אותי כבר לא מורחים ב...שוקולד. קוביות סוכר ● צילום: הטבעת האמריקאית
וכאילו לא די בשפיכות הדמים הזאת, הוא לא מפסיק לנעוץ בי את סכיניו. מתעלם לחלוטין מהעובדה שלמולו מוטלת כבר גופה נטולת חיים... "תראה, אני קובע לך סדרה נוספת של בדיקות", ברוך אומר ועושה. המדפסת פלטה ערימת מרשמים והפניות לבדיקות שהייתי יכול לחלק לכל העובדים הזרים בגוש דן ועוד היה נשאר לי. מה לא היה שם? בדיקת העמסת סוכר, כולסטרול חיובי ושלילי. אולטרא סאונד כבד, כליות ובטן תחתונה. הפניה לרופא סוכרת, לדיאטנית. ובנוסף, נוסחאות לאיזון רמת הסוכר בדם בליווי תרשימים שנראו לקוחים היישר מעולמם של מדעני אטום מהכור בדימונה. דבקה לשוני לחיכי וגרוני כנאד נפוח ומלוח. צימאון של פחד. תרופות, דקירות, בדיקות דם שלוש פעמים ביום, אינסולין, מה לי ולזה?
יצאתי מחדרו אבל וחפוי ראש. את איחולי הבריאות שלו כבר לא שמעתי, אפילו לא במעומעם. ולמרות שידעתי בליבי פנימה את המצפה לי. הבשורה שנשא בפיו נחתה עליי כמו חרב חדה. וכך גם נחצו להם חיי, בחדות ובאחת.
● ● ●
למען האמת, זה היה צפוי מראש. חבריי הקרובים אף הביעו פליאה: "מה, רק עכשיו מצאו אצלך סוכרת"? ואכן, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.
מעיד אני עליי שמיים וארץ שאולי יש בארצנו הקדושה חמש או שש מסעדות, העומדות בקריטריונים של כשרות למהדרין כדבעי שלא ביקרתי בהם עדיין. וגם זה כנראה מפאת מרחק לא-סביר וחוסר נגישות. למעשה, מלבד מגבלת הכשרות, לא הגבלתי את עצמי במאום. מה אתם יודעים, שפים מדופלמים התאוו לשולחני.
כיום, אני מוצא את עצמי מתענג על עלי חסה מחוספסים כמנה ראשונה. שלושה גבעולי בצל ירוק הטובלים בגבינה כחושה, למנה עיקרית. ותפוח מזן סמית כקינוח. שלא לדבר על התלות בתרופות המוזרות שנראות כמו קפסולות של מדיח כלים מתקדם.
מי האמין שאתנזר בחדות שכזאת מדברי המאפה שכה ערבו לחיכי? המתוקים, המלוחים, המעוינים והמשושים... במילוי פרג, שוקולד, תפו"א, בשר, גבינה, ריבת אוכמניות, מלוח, חמוץ ומתוק... כל בלוטת טעם שעל לשוני חוותה תענוגות קולינאריים במלא עוצמתם, ללא פשרות. והנה עכשיו, הפחד, כמו גם הסוכר שחלחל לדמי, מונע ממני לחלוטין מלגשת להיכלי המזון להם הורגלתי, אף לא במחשבה. וכמה מוזר, הפחד הזה כה משתק. שבשלב זה, אין בי כל תשוקה לכל הנזכר לעיל.
בנוסף לכך, כיום אף מוצר לא גולש לסל הקניות שלי, מבלי שעברתי על הרכיבים ווידאתי שהמילה "סוכר" לא מוזכרת שם. לא בראשי-תיבות ולא ברמז. אותי כבר לא מורחים ב...שוקולד.
המבט איתו זחלתי לבית, הסגיר הכול. אשתי הגיבורה, הסובלת אותי ואת גחמותיי על שלל שיגעונותיי, נתנה בי מבט מבין ונוזף כאחד. מבט שאמר את אשר על ליבה בדקת דומיה לזכר תילי המזון ז"ל.
"כיהודי בכלל וכחסיד בפרט, אסור לך להזניח את גופך ואת הבריאות שלך"! פסקה נחרצות. "יש המון מכתבים של הרבי בנושאי בריאות והוא ממש מתעקש שם על שילוב מקודש של נפש בריאה בגוף בריא. נו, אתה הרי קורא רמב"ם... פשוט תתחיל לשנן: 'נפש בריאה בגוף בריא, נפש בריאה בגוף בריא'... יהיה בסדר בע"ה, אתה תראה."
"נפש בריאה בגוף בריא", מוטו שהיה עבורי לא יותר מסיסמא חלולה, קיבל עכשיו את המשמעות האמיתית והעמוקה.
מי האמין שאתנזר מדברי המאפה שכה ערבו לחיכי? ● צילום: מנדי לואיס, COL
כששואלים אותי היום, "אתה בא להליכה?" אני לא מסרב. בטח לא עכשיו, כשגרף הסוכר שבדמי תלוי בכוח הרצון ובטיפת הכבוד העצמי שעוד טמונים בי. ולא בכדי להוכיח משהו למישהו, אני מביט בששת החורים החדשים שצירפתי לחגורה במהלך שלושת החודשים האחרונים ואני מוצף בתקווה ובגאווה. בכל זאת, עשרים ושלושה קילו פחות, לאו מילתא זוטרתא היא...
מסתבר שגם במה שנראה רע גמור, יש קמצוץ של טוב. לכו תדעו, אם לא מחלת המתיקות הזאת שנמצאה בדמי, הייתי עוד מוצא את עצמי בעתיד הלא רחוק, ממוקם בשיאי גינס בקטגוריית: הכדור הפורח הגדול בעולם...
ולי רק נותר לאחל לכם, קוראיי הנאמנים: "כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה" (אבל במידה... שמרו על עצמכם) שנה של בריאות!
לפני מספר שבועות מצאתי בתיבת-הדואר שלי מכתב שמציע לי לשקול הצטרפות לקופת-חולים "מאוחדת". כתושב שיכון חב"ד בלוד מגיל שלוש וכמי שהורגל כבר למצוא בתיבת-הדואר שלו טפסים הזויים בכל צבעי הקשת הזרחניים. בעיקר פרסומות לאינסטלאטורים וחשמלאים בגרוש, חשבונות חשמל של השכן ממול, פרסומות למכירות פומביות, מחתרתיות וקבוצתיות של פאות נוכריות המיובאות ממדינות עולם שלישי. ובצוק העיתים אף קלחי תפוח בתהליך ריקבון מתקדם.
ביום רגיל, סביר להניח שהייתי לועס את הדף בכפות ידיי עד דק ומשליך אותו לפח האשפה הקרוב מבלי לתת לזה אפילו פסיק של משמעות.
עד לא מזמן, כשהיו פונים אליי ברחוב או בעבודה בשאלה: "מה שלומך, הרצל"? הייתי עונה כלאחר יד "הכול דבש", תשובה אופטימית ומתוקה.
הסיפור המובא בפניכם שקרה בדיוק שלושה ימים לפני שמצאתי את המכתב הנ"ל בתיבת-הדואר, גמל אותי לחלוטין מהתשובה המופרכת הזאת בסגנון "הכול דבש" ודומיו. ובנוסף לכך, המקרה דלהלן, העלה חשש גדול שמא הפקדתי חיי בקופה הלא נכונה. כך שלמעשה, אופציית הניידות בהחלט נראית לי סבירה. גם בקופות חולים, לא רק בסלולאריים.
● ● ●
"הרופא ביקש שתיכנס אליו, הגיעו תוצאות בדיקת הדם שלך". בישרה לי אשתי, בקול שלא הסגיר ולו במעט את המהומה שאמורה לערבל את חיי בעוד כמה דקות. בעוד אני עושה את דרכי בעומסי התנועה הכבדים ביציאה מת"א לכיוון דרום, התעטפתי בהיפוכונדריות חמימה, כך שבתוך-תוכי חשבתי שאני יודע לקראת מה אני הולך.
תרחישי אימה אפוקליפטיים רצו בראשי ריצת מרתון. בכל זאת, מה תצפה לשמוע מרופא שלמול עיניו ניצב פלא, ממש בגדר נס מהלך (בקושי), מאה חמישים וחמישה קילו, מקשה אחת? בטח לא משהו בסגנון: "יופי, תמשיך ככה! אתה בכיוון הנכון הרצל. תתחיל את הבוקר בבגט חם בליווי עשרה סוגי סלטים, משם תמשיך לחמישה המבורגרים צרובים..."
לאחר מעשה התברר לי שהסימפטומים הקיצוניים שתקפו ממש בברוטאליות את מנוחתי ואת שלוות גופי המסורבל, אותתו, בעצם-צרחו: "הרצל אתה הורג את עצמך"!!!
זה התחיל בחורף דאשתקד עם הדרבן בכף רגלי השמאלית. שלמרבה ההיגיון נבע ישירות מעודף המשקל המיותר והחריג שלי. המשיך בצמא שממש חרך את גרוני. באחת, הייתי מרוקן לקרבי בקבוק מי עדן בלגימה רעשנית מבלי למצמץ. ומשם הדרך כבר הייתה קצרה מאוד לנחירות מפחידות שהפיק אפי הלא סימטרי ממילא. ריאקציה של קולות, משהו בין חרחור של דוב גריזלי עם בעיות סינוסים למסור תעשייתי... מה אומר לכם, התקפה של תקופה. שלא תדעו מצרות ומצרורות.
● ● ●
מיד עם כניסתי למרפאה, בטרם אקדים שלום למזכיר המרפאה בשולחן הקבלה, הוביל אותי כשבוי חרב לפינת החדר והחל מחבר אותי למכשירים וכבלים שמדדו בזה אחר זה את קריסת המערכות בגופי. וזאת מבלי לשאול לרשותי כמובן. אין דבר ששנוא עליי יותר מהפולשניות הרפואית הזאת. רציתי לומר לו: "למה לחטט במוגלות, למה?
אני יודע שאני לא בקו הבריאות והבריאות לא בקו שלי. מה אתה רוצה לחדש לי, שמצאת תרופה לבעיית התאים שלי? "מה אתה רוצה שאעשה? הכול טעים לי...". אבל זה כבר היה מאוחר מידי, ההתקפה החלה בשעה טובה ומוצלחת...
"אתה גערצל, נכון"? רופא בקופת-חולים ● צילום: ארכיון
"אתה גם מעשן"? שאל ופניו הפתעה גלויה, כאילו זה עתה מצא מטמון יהלומים וקריסטל מתקופת הרנסנס. "כן", מלמלתי בקול רפה. מצאתי את עצמי מתנצל בפני אדם שלא עשיתי לו כל רע. בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בכלל.
"כל אחד והבן-לאדן שלו", המשכתי בתירוץ מפוקפק ותשוש, בתקווה שאחלץ ממנו הבנה למצוקת התמכרותי לאוכל וסיגריות. מסתבר שלא עשיתי עליו כל רושם. אפילו לא גרם אחד של אמפתיה מצידו. הוא רק הניד בראשו כמטוטלת, כמו רצה לומר לי בארסיות: "חכה, חכה. אתה עוד לא יודע מה מחכה לך..." לך עכשיו, עם ממדי יונק אפריקני, תסביר את חפיסת הסיגריות היוקרתית שמוסיפה חטא על פשע ומבצבצת מכיס חולצתך בגאווה. פה כבר רציתי לצעוק: "תעזוב אותי במנוחה, נביא זעם! תן לי להיות חולה, אבל מבלי לדעת במה".
בהתעלמות מוחלטת ממצוקתי ההולכת וגוברת, המשיך להתעסק עם הלחיצות, המתיחות והחבלים. ואני האצתי את קצב פעימות הלב שלי, לזו של קטר בקו ת"א-נהריה בשיא דהירתו בישורת קו החוף. למרבה הפתעתי הנעימה, הוא בישר לי בקול שליו: "לחץ הדם שלך דווקא בסדר 120/80". "וואו", חשבתי לעצמי בתדהמה ובחוסר אמונה מוחלט: "יש משהו תקין בגוף המיוסר הזה?!", שחררתי אנחה שנשמעה היטב בחלל החדר.
"הדופק שלך מהיר קצת", ירה לעברי, בעודו מתבונן בנקודה בלתי-גלויה שמרוב לחץ לא הבחנתי בפזילתו לשעון שעל הקיר. "טוב, אבל אתה בטח רצת לפה" קבע בפסקנות והוכיח לי שכל קשר בינו לשבועת היפוקראטס מקרי לחלוטין. "תסתכל עליי, אתה באמת חושב שאני יכול לרוץ"? חשבתי לעצמי ושנאתי מתפרצת אליו. "אתה עושה ממני צחוק"? "לא ראית שנכנסתי למרפאה בזחילה"?
טוב, מספיק! עד פה! שכנעתי את עצמי וקמתי בתחושת הקלה, כמי שרגע העלייה לגרדום כבר הגיע סוף כל סוף. אבל הוא כיוון אותי למד גובה שהיה מתוח על הקיר השמנוני. "אתה מטר שבעים ושש" "ושישה" תיקנתי אותו בבוז גלוי. "כן, זה מה שאמרתי" ענה לי, "מטר שבעים ושש". המוות לא היה נראה מעולם טוב יותר, כמו באותם רגעים.
"זהו, סיימת"? אני יכול להיכנס לד"ר ש."? שאלתי בחוסר סבלנות. "רגע, עוד בדיקה אחד" "טוב", זרמתי איתו בייאוש. "עוד בדיקה אחד וזהו! אני ממהר". בעוד אני מיטיב את שרוולי חולצתי, הניח למרגלותיי משקל אדם שגודלו גרם לי להרהר בדבר גמישות ביטוח הכללית מושלם שברשותי, האם זה מכסה גם נזקי ממון שאני מסב לרכוש הקופה? "אתה לא מצפה שאני אעלה על הצעצוע הזה, נכון"? חשבתי לעצמי. "הלא גן המשחקים נמצא ממש ממול". והוא בקריאת מחשבות מדהימה: "נו, תעלה! הרופא צריך לצאת בעוד כמה דקות".
כבר לא "הכל דבש". "מאחורי הדבש" בכפר-חב"ד ● צילום: מאיר דהן, COL
עליתי וכך גם נשמתי, מנוחתה אי שם בתקרה החשוכה. "103 ק"ג"! אני שומע אותו אומר. "מה"? השתטחתי מלא קומתי על המשקל, היטבתי את משקפיי על אפי. "103"?! "אתה טועה, אדוני, אם אני 103 קילו, אני קוטע לעצמי את הידיים בזה הרגע ללא סם הרדמה. איפה סכין השחיטה שלך"? שאלתי בביטחון גמור ובאמונה שלימה בכובד גופי. "המשקל כנראה מקולקל", הפטיר כלאחר יד. "סוף סוף משהו מקולקל אצלכם ולא אצלי" חייכתי בהקלה.
"טוב, תיכנס לרופא, הוא מחכה לך, כבר מאוחר". אמר בסבר פנים חמורות. "איך קוראים לך"? שאל אותי בעודי פוסע במסדרון המוביל לחדר הרופא. "כמה אבסורד", חשבתי לעצמי: "הוא יודע כמה זמן נשאר לי לחיות. אין בדיקה או ניסוי שהוא לא ביצע. שלא לדבר על ההשפלה ולשמי הוא שואל?". "אתה גערצל, נכון"? "אני גערצל. נכון, אני גערצל".
מסתבר שלחלץ את האות ה"א מאדם ממוצא רוסי/קווקזי/אוקראיני, הגיוני בערך, כמו לראות את זהבה גלאון מדקלמת את 'שיחת השבוע' מעל בימת הכנסת. כבר קרה לי שברמזור הסמוך לתחנת רכבת "ההגנה" בתל-אביב, פנה אליי קשיש רוסי ועדין ממכונית שנת 95 מקסימום שהבריקה כמו מכונית שהרגע יצאה מחניון היבואן, בזה הלשון: "תסלח לי אדני, איפה זה פה רחוב גגגנה?" "ההגנה"? אני מנסה בכל כוחי לכוון לדעתו, אך לשווא. "נו, כן. גגגנה". "אה, גגגנה, זה ממש פה, ברמזור השני ימינה ומיד שמאלה, הגעת לגגגנה".
כך, כשאני בטוח בזהותי כגערצל, פסעתי נמרצות לחדרו של ד"ר ש. שהיה שקוע עד לתנוכי אוזניו במשחק סוליטר מורט עצבים. הוא הסיט את מבטו מהמסך אליי באיטיות של מצלמת ביטחון, כמו קשה לו להיפרד מהמשחק האהוב. "אה, גערצל" אמר בעליצות מעושה. "שלום ד"ר" עניתי בקול חלש ורפה. וליבי מלא וגדוש במשטמה לחוזה המדינה שאת שמו אני נושא שלא בטובתי..."גערצל", לא פחות ולא יותר.
"תראה", פתח ואמר, תוך כדי שהוא מקטין את חלון המשחק, בשיא הרגישות והמקצועיות. "חלילה מלסגור אותו לחלוטין. מה פתאום? זה שיש פה אדם גוסס מולי, זה לא אומר שהחיים נפסקים..." כך בטח חשב לעצמו.
"תראה, גערצל. הגיעו התשובות של בדיקה הדם שלך מלפני עשרה ימים. ואני מודאג מאוד. אני חושב... בעצם, אני בטוח שיש לך סוכרת", הבטתי בו באדישות מוחלטת, כאילו לא דיבר אליי, אלא אל אחד שהתגנב לחדר ונעמד מאחורי גבי. שבינתיים הלך והשתתק לו, כשחזר על כך בשנית. "אתה מבין מה זה סוכרת"? "אתה צריך לשמור על עצמך". "אתה צריך לקחת את עצמך לידיים" "אתה צריך להתחיל בדיאטה חריפה ודרסטית". "אתה צריך לעבור למאכלים בעלי ערך גליקמי נמוך" הרבה צרכים היו שם, ברוך שעשה לי כל צרכי...
אותי כבר לא מורחים ב...שוקולד. קוביות סוכר ● צילום: הטבעת האמריקאית
וכאילו לא די בשפיכות הדמים הזאת, הוא לא מפסיק לנעוץ בי את סכיניו. מתעלם לחלוטין מהעובדה שלמולו מוטלת כבר גופה נטולת חיים... "תראה, אני קובע לך סדרה נוספת של בדיקות", ברוך אומר ועושה. המדפסת פלטה ערימת מרשמים והפניות לבדיקות שהייתי יכול לחלק לכל העובדים הזרים בגוש דן ועוד היה נשאר לי. מה לא היה שם? בדיקת העמסת סוכר, כולסטרול חיובי ושלילי. אולטרא סאונד כבד, כליות ובטן תחתונה. הפניה לרופא סוכרת, לדיאטנית. ובנוסף, נוסחאות לאיזון רמת הסוכר בדם בליווי תרשימים שנראו לקוחים היישר מעולמם של מדעני אטום מהכור בדימונה. דבקה לשוני לחיכי וגרוני כנאד נפוח ומלוח. צימאון של פחד. תרופות, דקירות, בדיקות דם שלוש פעמים ביום, אינסולין, מה לי ולזה?
יצאתי מחדרו אבל וחפוי ראש. את איחולי הבריאות שלו כבר לא שמעתי, אפילו לא במעומעם. ולמרות שידעתי בליבי פנימה את המצפה לי. הבשורה שנשא בפיו נחתה עליי כמו חרב חדה. וכך גם נחצו להם חיי, בחדות ובאחת.
● ● ●
למען האמת, זה היה צפוי מראש. חבריי הקרובים אף הביעו פליאה: "מה, רק עכשיו מצאו אצלך סוכרת"? ואכן, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.
מעיד אני עליי שמיים וארץ שאולי יש בארצנו הקדושה חמש או שש מסעדות, העומדות בקריטריונים של כשרות למהדרין כדבעי שלא ביקרתי בהם עדיין. וגם זה כנראה מפאת מרחק לא-סביר וחוסר נגישות. למעשה, מלבד מגבלת הכשרות, לא הגבלתי את עצמי במאום. מה אתם יודעים, שפים מדופלמים התאוו לשולחני.
כיום, אני מוצא את עצמי מתענג על עלי חסה מחוספסים כמנה ראשונה. שלושה גבעולי בצל ירוק הטובלים בגבינה כחושה, למנה עיקרית. ותפוח מזן סמית כקינוח. שלא לדבר על התלות בתרופות המוזרות שנראות כמו קפסולות של מדיח כלים מתקדם.
מי האמין שאתנזר בחדות שכזאת מדברי המאפה שכה ערבו לחיכי? המתוקים, המלוחים, המעוינים והמשושים... במילוי פרג, שוקולד, תפו"א, בשר, גבינה, ריבת אוכמניות, מלוח, חמוץ ומתוק... כל בלוטת טעם שעל לשוני חוותה תענוגות קולינאריים במלא עוצמתם, ללא פשרות. והנה עכשיו, הפחד, כמו גם הסוכר שחלחל לדמי, מונע ממני לחלוטין מלגשת להיכלי המזון להם הורגלתי, אף לא במחשבה. וכמה מוזר, הפחד הזה כה משתק. שבשלב זה, אין בי כל תשוקה לכל הנזכר לעיל.
בנוסף לכך, כיום אף מוצר לא גולש לסל הקניות שלי, מבלי שעברתי על הרכיבים ווידאתי שהמילה "סוכר" לא מוזכרת שם. לא בראשי-תיבות ולא ברמז. אותי כבר לא מורחים ב...שוקולד.
המבט איתו זחלתי לבית, הסגיר הכול. אשתי הגיבורה, הסובלת אותי ואת גחמותיי על שלל שיגעונותיי, נתנה בי מבט מבין ונוזף כאחד. מבט שאמר את אשר על ליבה בדקת דומיה לזכר תילי המזון ז"ל.
"כיהודי בכלל וכחסיד בפרט, אסור לך להזניח את גופך ואת הבריאות שלך"! פסקה נחרצות. "יש המון מכתבים של הרבי בנושאי בריאות והוא ממש מתעקש שם על שילוב מקודש של נפש בריאה בגוף בריא. נו, אתה הרי קורא רמב"ם... פשוט תתחיל לשנן: 'נפש בריאה בגוף בריא, נפש בריאה בגוף בריא'... יהיה בסדר בע"ה, אתה תראה."
"נפש בריאה בגוף בריא", מוטו שהיה עבורי לא יותר מסיסמא חלולה, קיבל עכשיו את המשמעות האמיתית והעמוקה.
מי האמין שאתנזר מדברי המאפה שכה ערבו לחיכי? ● צילום: מנדי לואיס, COL
כששואלים אותי היום, "אתה בא להליכה?" אני לא מסרב. בטח לא עכשיו, כשגרף הסוכר שבדמי תלוי בכוח הרצון ובטיפת הכבוד העצמי שעוד טמונים בי. ולא בכדי להוכיח משהו למישהו, אני מביט בששת החורים החדשים שצירפתי לחגורה במהלך שלושת החודשים האחרונים ואני מוצף בתקווה ובגאווה. בכל זאת, עשרים ושלושה קילו פחות, לאו מילתא זוטרתא היא...
מסתבר שגם במה שנראה רע גמור, יש קמצוץ של טוב. לכו תדעו, אם לא מחלת המתיקות הזאת שנמצאה בדמי, הייתי עוד מוצא את עצמי בעתיד הלא רחוק, ממוקם בשיאי גינס בקטגוריית: הכדור הפורח הגדול בעולם...
ולי רק נותר לאחל לכם, קוראיי הנאמנים: "כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה" (אבל במידה... שמרו על עצמכם) שנה של בריאות!
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
