מערכת COL | יום כ"ז אדר ב ה׳תשס״ח 03.04.2008

דניאל בגוב הויטנאמים

בבית מלאכה קטן יושב דניאל רובר, יהודי חסידי, ועוסק במלאכה שרק מעטים יודעים אותה, כריכה אמנותית. מעטים משכניו וממכריו יודעים כי מאחוריו סיפור חיים מעוצב להפליא, הכולל שירות בחיל המודיעין של צבא ארה"ב כמפענח צפנים במלחמת וייטנאם ושמירה קפדנית על כשרות המזון והשבת במשך כל השנים של שהותו בשדה הקרב ■ את היהדות הכיר בזכות הנגיד ר' יוסף גוטניק ואת המזון הכשר סיפק לו סיני זקן שבישל לתלמידי ישיבת מיר בשנחאי  ■ אשר ישלטו היהודים לתצלום הכתבה
דניאל בגוב הויטנאמים

מאיר פרידמן, 'משפחה'

צפון ווייטנאם 1973. "מה!" קרא בשפה הוייטנאמית חייל לבוש מדים מנומרים בקשר האלחוט של הצבא הוייטנאמי, לא מודע לכך שדבריו מועברים היישר מן הבונקר בו שכב, לעבר מוצב מודיעין חיל האוויר של צבא ארצות הברית הנמצא אי שם בטייוואן. החייל האמריקני דניאל רובר ישב, נתון בין שתי אוזניות, האזין בקשב רב, הבין ורשם את הדברים.

לא ברגע אחד מבינים את משמעותה של המילה "מה", בוייטנאמית. בשפה המסובכת הזו, גם מילה פשוטה בת הברה אחת, כמו "מה", יכולה להתפרש בשבעה אופנים שונים, כשלכל מילה משמעות אחרת לגמרי מזו של אותה מילה בדיוק, רק בטון אחר.
השיחות בעלות הקודים המוזרים זרמו ממכשיר הקשר או הרדיו היישר אל הניירות המונחים על שולחנו של דניאל. כבר מספר שעות הוא רכון כך. בטנו המצומקת הזכירה לו כי זה מספר שעות רב עדיין לא בא דבר אוכל לפיו. הוא נשך את שפתיו בכאב. היטב ידע כי גם בשעת הפסקת האוכל לא יוכל מייד לאכול. יהיה עליו להמתין לשעת כושר בה יוכל לאכול בהיחבא את האוכל הכשר שהביא עמו. גם כאן, מרחק קילומטרים רבים מן הבית, בבסיס נידח בעומק טייוואן.

דניאל רובר, הינו אחד מני רבים שהוכשרו במשך זמן רב לשמש כחיילי מודיעין האחראים על האזנה לשיחות הקשר של האויב הוייטנאמי. בכדי לשמש בתפקיד זה דרוש ידע רב בשפות וחשיבה מתמטית חדה. ראשו היהודי של רובר התאים בדיוק למשימה זו. דבר אחד נעלם ממגייסיו בצבא האמריקני. הוא לא רק היה ממוצא יהודי, אלא יהודי בכל נימי נפשו. הפטריוטיות האמריקאית הידועה הייתה מקום שני בסדר העדיפויות שלו. ממש כמו בשבועה אותה נשבע עם גיוסו: להיות נאמן לק-ל ולארצות הברית של אמריקה. קודם המחויבות לבורא העולם, ורק אחר כך לצבא ארצות הברית.

סיפורו המרתק של ר' דניאל רובר, חייל מודיעין בצבא ארה"ב בעבר, וכיום בעל כריכייה משוכללת בכפר חב"ד, מתחיל בכפר אמריקאי קטן בבית משולל ידע יהודי כמעט לחלוטין, ממשיך בבסיסי חיל האוויר סמוך לדרום ווייטנאם, ומסתיים כאן, בין שבילי הכפר במרכז הארץ, כאב למשפחה חסידית לכל דבר.


הדרך מהספרים ואליהם

רעש מכונות הכריכייה הכבדות כמעט ואינו מעיב על האווירה הנפלאה והמרתקת השוררת בשטחי "כריכיית רובר". אבי המשפחה, ר' דניאל, רוכן מעל גבי אחת המכונות ומסמן לנו להמתין. "אני בדיוק באמצע לכרוך סידור גדול", הוא מתנצל. עד שיתפנה אלינו, אנו פונים לסיור ברחבי הכריכייה. שלב אחר שלב אנו מלווים את הספרים. החל משלב ההגעה מן הדפוס, עד יציאתם כרוכים בפאר והדר.

ריח העור מכה באפינו והעיניים קולטות את שלל צבעי העור בהם משתמשים בכריכייה. אלפי ספרי קודש מונחים לאורך מטרים רבים, מחכים לכריכה ידנית אומנותית מבית רובר. על יד מכונת ההטבעה, זו שעושה את הצורות היפות כל כך בעור, מנסה מישהו להכניס את ידו למשש את דפנות המתכת היוצרות את צורת הכריכה. "תיזהר", מתרה בו אחד מבניו של ר' דניאל, "אם זה יורד על היד שלך, זה יוצר פעולת הטבעה במשקל של מעל טון מתכת וזו הטבעה לכל החיים..."

ר' דניאל מסיר את סינורו ולוקח אותנו לכורסאות (איך לא, מעור) בפינת התצוגה המרהיבה. "אוהו היסטוריה, היסטוריה", הוא פולט בהנאה וחוזר אחורה, לבית הקטן בכפר.

"נולדתי במדינת נברסקה שבארה"ב", הוא פותח את סיפורו. "מספר שנים אחרי הולדתי עברו הורי לעיירה צ'יזן הנמצאת במדינת מינסוטה, שם גדלתי בכל שנות ילדותי ונערותי. בעיירה היו לא יותר מכמה עשרות משפחות ובהן בסך הכל שלוש משפחות של יהודים. אחת של רופא שיניים, השניה של מוכר רהיטים והמשפחה השלישית הייתה משפחתי. אבי היה מתמטיקאי ואמי שמשה כמורה להיסטוריה. היסטוריה היה גם התחביב שלי, וזה בין היתר מה שהביא אותי בהמשך להתקרב ליהדות.

"ידעתי שאני יהודי, אך לא הרבה מעבר לכך. ההיסטוריה של העם היהודי ריתקה אותי. נדהמתי מהמחשבה, שלפי ההיגיון, הרי היהודיים בכלל לא היו אמורים להיות קיימים אחרי מה שהם עברו. באותה תקופה מצאתי כמה ספרים יהודיים ונמשכתי אליהם. הדבר היה למורת רוחם של בני משפחתי. כשסבי או הורי היו רואים את מעשי, הם היו מעירים לי שאני קורא יותר מדי ספרים. מה שהם לא ידעו זה שהספרים הביאו אותי ליהדות, ועד היום אני נמצא עמוק בתוכם והם גם הפרנסה שלי. עד כמה שהם מסוגלים להיות כאלה.

"כאשר הגעתי לגיל 17, הגיל בו כמעט מגיע שלב הגיוס לצבא, עדיין היה גיוס חובה בארה"ב, ידעתי שאני הולך להיות אורתודוקס. התהליך אמנם היה איטי, אבל מתקדם. בכל שלב ושלב הקב"ה זימן לי ניסים גלויים".

בסיום לימודיו בתיכון, הגיע דניאל כמו כל בני גילו לבסיס ההדרכה והמיון לקראת גיוסו, וכמו כולם, חשב שהוא הולך להתגייס כחייל רגיל ב'חיל הרגלים' של צבא ארה"ב. אנשי הצבא שבחנו בעיון מדוקדק את קורות חייו חשבו אחרת. האווירה בה גדל בצל מתמטיקה והיסטוריה, בשילוב מוחו המהיר, ייעדה אותו להיות מפענח צפנים בשפות שונות.

ידיעת מספר שפות לא הייתה דבר שבשגרה בארה"ב. "זה לא כמו בישראל או באירופה שבלי ידיעת שלוש שפות לפחות, אי אפשר להסתדר. שם אנשים בקושי דיברו אנגלית", מסביר דניאל את עניין השפות בו השקיע הצבא הון וכוח רב. הוא גויס למודיעין בתור מתורגמן והיה אמור ללמוד רוסית בבית הספר הצבאי בקליפורניה יחד עם שאר חבריו לצבא. בשל סיבות שוליות נשתבשו התכניות, והוא נשלח לבית ספר לשפות במדינת טקסס, שם למד את השפה הוייטנאמית הקשה והסבוכה במשך תשעה חודשים, חמישה ימים בכל שבוע.


בודד ולא מוכר

הידע שלו בוייטנאמית היה אפסי. "בשפה הזו שדומה מעט לסינית", אומר ר' דניאל, "יש צורך בידע של כל הברה וטון בצורה הנכונה והמדויקת. כאשר מישהו רוצה להתפאר שהוא יודע את השפה על בוריה, היה אומר שהוא 'מסוגל לצעוק על אנשים בוייטנאמית ועדיין יבינו אותו למרות זאת'. כל זה משום שאם עלית בטעות בטון אחד יותר מקודמו, כבר נשתנתה משמעות המילה.

"למשל ההברה MA (מה) יכולה להיות בעלת כמה וכמה משמעויות. כל הברה היא מילה אחרת לגמרי. זה יכול להיות אמא, סוס, שד, ועוד כמה אפשרויות, ובפענוח תשדורות, כל טעות יכולה להיות הרת גורל. למרות שעיקר הצפנים היו מספרים מאחד עד עשר, בוייטנאמית, גם זה בכלל לא פשוט".

לאחר לימוד השפה, נשלח דניאל לקורס ללימודי רדיו על מנת שיידע כיצד לתפעל את מכשירי ההאזנה. "למרות הזמן הרב של הלימודים", הוא אומר, "את עיקר התפקיד למדנו במשך שבועות ספורים בלבד כאשר נשלחנו לבסיסים בטייוואן".

הלימודים אליהם נשלח לטקסס במקום התכנון המקורי, ללמוד רוסית בקליפורניה, שהיא מדינה נוחה יותר ביחס למזג האוויר, היו לו בתחילה לרועץ. רק לאחר מכן ראה כיצד סיבבה ההשגחה העליונה את הדבר. לו אכן היה הולך לקליפורניה, הייתה התקרבותו לדת נתקלת בקשיים כפולים ומכופלים.

"הפלוגה המקורית שהלכה לבית הספר לשפות בקליפורניה", מספר ר' דניאל, "נשלחה בסופו של דבר לחזית בצפון תאילנד, למיטב זכרוני על יד צ'ין מאי (שם התנהלו קרבות קשים בין קואליציית ארה"ב ודרום ווייטנאם לאופוזיציית בריה"מ וצפון ווייטנאם. מ.פ.). אילו הייתי הולך כמו שרציתי, עם שאר חברי הפלוגה שהכירו אותי, הייתי מתקשה הרבה יותר בהתקרבות ליהדות. החברים היו תוהים מה פתאום החלטתי שאני הולך עם כיפה, ולמה אני צריך פתאום להתפלל וכו'. במקום זה, דווקא בגלל שהייתי בודד ולא מוכר, הגעתי למפקד הבסיס והודעתי לו שאני זקוק לעוד תקציב לכל מיני דברים בכדי שאסתדר עם כשרות וכדו'".


גוטניק צונח בטקסס

נס נוסף שהיה לדניאל בכך שנסע בסופו של דבר לטקסס, היה פגישה מפתיעה עם שני תלמידי ישיבה שהיו במקום. הוא נהג ללכת בכל עת שיכול היה לבתי כנסת בערים הקרובות לבסיס, במרחק נסיעה סביר של כשעה, על מנת לקרוא בספרי הקודש ולהתקרב ליהדות. בבתי הכנסת הללו גם שהה בחגים ובשבתות כשניתן לו אישור לכך מהצבא. באחד הימים, סמוך לזמן בו היה אמור לסיים את לימודיו ולרדת לחזית הלחימה, פגש צמד תלמידי ישיבה שהדריכו אותו בכל הדברים הבסיסיים ביהדות, ומאז והלאה ידע בדיוק מה עליו לעשות בענייני הלכות, כשרות ושבת.

"אני רואה שני בחורי ישיבה", הוא משחזר, "לאחד קראו לוי בוקעט, ולשני, שאולי שמעת עליו, קראו... יוסי גוטניק". השניים קירבו את החייל היהודי והזמינו אותו לביקור בשכונת 'קראון הייטס' הניו יורקית במהלך החופשה בת השבועיים שניתנה לו בטרם נשלח לשרת בטייוואן. הוא קיבל את ההזמנה, ובמשך כשבוע וחצי שהה בניו יורק תוך שהוא "משתלם" ביהדות ורוכש לעצמו תפילין מהודרות יותר, ציצית ושאר תשמישי קדושה.

"החיים בקהילה בניו יורק היו עבורי הזדמנות מיוחדת להרגיש שייך, לראות מה זה חיים יהודיים. יצרתי איתם קשר הדוק והם מצידם נענו לכל קריאה שלי. הייתי כותב מכתבים מהצבא ללוי, יותר מאשר לאמא שלי", אומר דניאל. את שאר הימים בילה בחיק משפחתו, כשהוא מנצל את ההזדמנות לעשות מנוי קבוע לעיתון יהודי, ה"ג'ואיש פרס". את העובדה הזו מציין דניאל בערגה.


העיתונות היהודית באמת השפיעה כל כך?

"בהחלט. הדבר עזר לי בצורה לא רגילה. פתאום הכרתי את העולם היהודי, שמעתי על גדולי עולם כמו הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל ורבנים נוספים. הידע שלי גדל ובכך בעצם יכולתי גם בעתיד להתאקלם יותר טוב".

איזה צעד משמעותי עשית בעקבות זה?

"מלבד זה שהתקרבתי ליהדות, נפתח בפני עולם מלא של מושגים תורניים שאפשרו לי אחרי הצבא ללכת ללמוד בישיבה". 

מה היא בעצם ה-נקודה שהביאה אותך להתקרב בצורה כזו משמעותית ליהדות?

"רק הלימוד. הכוח המיוחד של התורה, תורת אמת. אין הסבר אחר".

במהלך הקשר עם תלמידי הישיבה הוא הוזמן לאוסטרליה על ידי מי שהפך בהמשך לנגיד ר' יוסף גוטניק, אך בגלל מחירי הטיסה הגבוהים באותם ימים והקושי לעזוב את הבסיס הצבאי, נשאר בצבא כשהוא עושה את החגים לבדו, כמו שיעשה במהלך השנים הקרובות קרוב לחזית.

כאמור, לאחר שנות הלימודים, הגיע הזמן לצאת לפעולה והוא עבר לשרת בשטח. המידע אותו צברו חיילי המודיעין המצותתים לחומר רגיש ביותר היה רב, והנזק אותו יכלו לגרום אם יפלו בשבי היה גדול ומסוכן. משום כך נאסר עליהם לנסוע לווייטנאם והיחידה שבה שירת לא פעלה כמו שאר היחידות מעומק שטח האויב, אלא דווקא מטייוואן הסמוכה. שם היה ממוקם בסיס המודיעין הסודי בו האזינו ביחד עם חיליים סינים-טיוואנים לתשדורות הצבא הוייטנאמי ולמטוסי הקרב שחגו מעליהם.

כאשר אנו משוחחים על הרגע בו עבר השירות הצבאי מלימודים לשפת המעשה, נזכר ר' דניאל בסיפור מהימים ההם המסביר את קושי עבודתם. "בבית הספר לשפות, בו למדו את כל השפות שיש", הוא משחזר, "היה איתנו חייל שהיה קוריאני מלידה, והשפה הקוריאנית הייתה עבורו שפת אם. כאשר נתנו לו להאזין לשיחות טייסים המשוחחים בשפה הקוריאנית הוא העיף בזעם את האוזניות מראשו לאחר כמה דקות האזנה, וסיפר שהוא לא מבין כלום מדבריהם, למרות שזו הייתה שפת האם שלו.

"התברר שהטייסים היו מבצעים תעתועים שונים ומשונים, כמו למשל, לשוחח במכשיר הקשר תוך כדי שהם מדליקים ומכבים את המכשיר. אנחנו בעמדת ההאזנה, היינו שומעים רק הברות קטועות של שפה שעד לא מכבר הייתה זרה לנו".

בנוסף לצפנים הוייטנאמיים, האזין דניאל בין היתר גם לחדשות הסיניות, כך ידע על כל המתרחש באזור בו שהו. "היו שם הרבה תרמיות", מציין, "כמה פעמים הודיעו על מותו של מאו (מנהיג האופוזיציה מ.פ.) וזה גרם להד גדול אצלנו. תמיד בסופו של דבר התברר שזה לא היה נכון".

סיפורים רבים נשמעים ממנו על שעות ההאזנה בבונקרים. באחד מהם הוא מספר כיצד דווקא מתוך האזנה 'משעשעת', ניתן לדעת את מיקומו של האויב. "כמו שידוע, הכל היה צפנים ושפות קודים, אך היו מקרים שחיילי האויב לא נזהרו ודיברו בכל אופן בשפה רגילה", הוא מספר, "יום אחד, שמעו לפתע ממכשיר הקשר חייל מכריז בוייטנאמית על מסוק מתקרב, 'אני רואה מסוק', הוא צעק. 'הוא מתקרב, מתקרב עוד יותר, עוד יותר'. פתאום שמענו רעש נורא ונהייתה דממת אלחוט. כך ידענו שהוא נהרג מתאונה מוזרה עם מסוק כאשר עמד על עץ, וכנראה ישנם חיילים נוספים על עצים". התיאור קולח מפיו בצורה חיה ומרתקת, ולרגע נדמה שחלפו רק מספר ימים. כאילו לא רץ הזמן כבר למעלה משלושים שנה קדימה. 


"כשר" צעק הסיני הזקן

השירות המודיעיני בפועל, שהחל מעט אחרי ההתקרבות המשמעותית ליהדות, אמור היה לגרום לדניאל לקשיים רבים. בבסיס חיל האוויר המרוחק, בו שהה, הוא היה כמעט היהודי היחיד, כאשר הסובבים אותו לא יודעים מה המשמעות של להיות יהודי. בתוך סבך המלחמה המתישה, בה היה אמור לשבת שעות רבות ברציפות, כשלאוזניו אזניות המשדרות קודים וצפנים שעליו לכתוב בלי לשגות או להפסיד אות, ולהעתיקם למכשיר הצפנים, ניסה דניאל להתעלות יותר.

אחת הבעיות הקשות שהפריעה לו רבות הייתה בעיית הכשרות. בתחילה אכל דניאל מעט ירקות ודברים מותרים, פעולה לא קלה, ולו רק מפני הצורך בכלי אכילה כשרים. ביום מן הימים, נכנס דניאל לחדרו בבסיס המודיעין על מנת לבשל לעצמו מעט אוכל בצנעה כהרגלו. אלא שאל החדר שהיה סמוך למועדון החיילים נכנס לפתע זקן סיני שהיה אחראי על המכונות והסירים בבסיס. דניאל החליט לנצל את ההזדמנות ולנסות ככל יכולתו להוציא מהזקן הסיני את מבוקשו. הוא החל להסביר לזקן בעדינות שיש לו "בעיית אכילה המצריכה דיאטה מיוחדת", ולכן נאלץ לבשל לעצמו הכול ולעשות סידורים מיוחדים במחסני האוכל והמכונות. הזקן הרהר מעט, וקפץ בצעקה נרגשת: "אני יודע, אתה צריך אוכל כשר!" הכריז.

דניאל הביט בו המום. חודשים רבים הוא שוהה בבסיס זה וחבריו לא יודעים אפילו מי הם היהודים, ודווקא הזקן הסיני מהמטבח הבין מיד. לתדהמתו הרבה החל לספר לו הזקן על עיירת הולדתו "שנחאי", שם שכנה בזמנו ישיבת מיר, בעת גלותה בימי מלחמת העולם השנייה. הסיני התגורר בסמוך למבנה בו דרו בני הישיבה והיה מבקר בו לעיתים. כך קיבל הגוי מושגים רבים ביהדות, והידע שצבר עזר לאחר מכן לחייל אמריקאי אי שם.

"אי אפשר לדעת איך הקב"ה מסובב את העולם", אומר ר' דניאל בהתרגשות, "לא רק שאף אחד לא ידע מה זה כשרות, שבת וכדומה, אלא אפילו מה זה יהודי הם לא ידעו. והסיני הזה, היה היחידי שידע מה זה יהודי והבין מושגים רבים. החל מאותו רגע, נסי, זה היה שמו של הזקן משנחאי, נרתם לעזרתי וסייע לי בכל כוחו. הוא ארגן לי חדר פרטי וארון עם מנעול. כמו כן נתן לי את כל מה שהייתי צריך לעצמי, כל 'סידור' במטבח. וכך בחסדי שמיים התחלתי להיות מסודר מבחינה כשרותית".

"נס הסיני", לא היה הנס היחיד של דניאל בגוב הוייטנאמיים. במרחק זמן הליכה קצר יחסית מן הבסיס, הייתה קהילה יהודית המורכבת מאנשי צבא מבסיסים סמוכים ומאנשי עסקים ישראליים. לקהילה זו השתדל דניאל להגיע ככל יכולתו. בין היתר, הגיע למקום מספר פעמים בשנה, איש עסקים מקראון הייטס שבניו יורק. כאשר פגש איש העסקים את דניאל ושמע את סיפורו נפעם והחליט לסייע לו. הוא היה מביא עבורו בשר כשר משומר אותו הקפיא דניאל במשך זמן רב במקום מיוחד בחדרו שבבסיס. בשר זה היה למאכלו בשבתות.

"בחגים ובשבתות הייתי לוקח נתח בשר, שם אותו במים רותחים למספר שעות וזה היה האוכל החגיגי שלי", מספר דניאל ונזכר בסיפור בו כמעט הסתבך עם שלטונות הצבא בעקבות הברחת הבשר לתוך תחום בסיס המודיעין: "לילה אחד, אנחנו מתעוררים לקול דפיקות חזקות על דלת החדר. התברר לנו שהיה חשש להחזקת סמים - דבר שהיה בזמנו מכה של ממש ביחידות הצבא - והחליטו משום מה שגם בחדר בו שהיתי יש סמים.


"מה אתה, דניאל?"

"אל החדר נכנס איש צבא בדרגת 'לויטנט' יחד עם כלב גישוש, הביט במזוזה ובכיפה והנהן בראשו. הכלבים היו מאומנים היטב עם חוש ריח מפותח למדי, ואני, רעדתי מפחד. אמנם לא היה ברשותי שום חומר אסור. אבל הבשר... בין רגע יריח הכלב המאומן את הבשר, ואני אסתבך קשות עם החוק הצבאי על הברחת הבשר מבחוץ אל המחנה הצבאי ועל בישול מחוץ למטבח, דבר שהיה אסור בתכלית. לחרדתי אני רואה שהכלב עובר מול הארון עם הבשר ו... ממשיך כרגיל, כאילו נסתם לו האף לגמרי. פשוט נס".

מוחו היצירתי עבד שעות נוספות בכדי לייצר פתרונות הלכתיים שונים ומשונים. כאשר יצא בשבת להליכה לעיר הסמוכה שם שכן בית הכנסת, לא רצה לטלטל את התעודה שבלעדיה לא יוכל לשוב אל הבסיס. הוא נטל חוט ומחט ותפר את התעודה לצווארון החולצה הצבאית שלבש. כך היה ניצב בפתח הבסיס, מרים את צווארונו ומראה לזקיפים בשער הבסיס את התעודה התפורה אליו. 'משוגע, תיכנס', היו אומרים לו השומרים כאשר ראו אותו מצדיע ומרים את הצווארון".

בעיה נוספת שהקשתה עליו הייתה הזמנים. עבודת ההאזנה המתישה הייתה אמורה להיות 24 שעות ביממה, וזאת, על מנת שלא לפספס אפילו רגע אחד של תשדורת מן האויב. כך יצא שפעמים רבות קיבל דניאל משימות בשבתות ובחגים. בשביל להיפטר ממשימות הכרוכות בחילול שבת, היה עמל דניאל קשות להחליף עם חבריו את זמני משמרתו, ולמלא משמרות רצופות של האזנה גם במקומם.

הדבר נודע לאחד ממפקדיו והוא ביקש לשים לדבר סוף. "יום אחד אני נקרא לשיחה עם מפקד הפלוגה", מספר דניאל, "והוא פונה אלי בשאלה - "מה אתה?" לא 'מי אתה' אלא 'מה'. הוא ביקש הסברים לחוטים שיוצאים לי מהבגדים, הכיפה שלראשי וההתעקשות להחלפת משמרות. במשך מספר דקות הסברתי לו מה זה יהודי. בכל הזמן שדיברתי הוא לא קטע אותי אף פעם אחת. ישב והקשיב. בסיום דברי החליט שאעבור תפקיד ובמקום איש מודיעין אשמש כפקיד במשרד. התברר שהבעיות הרבות שיצרתי הפריעו להם מאוד". 

הם לא כעסו וניסו להצר את צעדיך במקום לעזור?

"הם ראו שאני אדם רציני שמנסה רק להסתדר כל הזמן ודווקא העריכו את היותי דתי. לכן עברתי מתפקידי לתפקיד פשוט, שבסך הכול היה קל יותר עבורי".


מעבדות לחירות

זמן קצר לאחר שהועבר מתפקידו המודיעיני לתפקיד משרדי פנו אליו שלטונות צבא ארה"ב בבקשה שייצא בשנית ללימודים חדשים על מנת שיוכל לשמש בתפקידים צבאיים שונים. השנה הייתה שנת 1974 ונשיא ארה"ב דאז, ריצ'רד ניקסון, הכריז ביחד עם היועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר על התחלת פעולה הנקראת 'וייטנאמיזציה'. על פי תוכניתו היה אמור הצבא האמריקאי לאמן את חיילי דרום ווייטנאם, ולהשיב את חיילי הצבא האמריקני לביתם (פעולה שבסופו של דבר נכשלה).
בעקבות ההכרזה נקרא דניאל אל מפקד הפלוגה הנוכחי, שהיה יהודי, לשיחה על המשך שירותו הצבאי. "הוא קרא לי אליו ודיבר איתי על הלימודים החדשים", ממשיך ומספר ר' דניאל, "ופתאום, תוך כדי שהוא מדבר איתי על הבעיות שיש לי בעקבות היותי שומר מצוות, הוא מודיע לי שאם אני רוצה לסיים את שירותי הצבאי ולהשתחרר מוקדם מן הצבא, הוא יכול לסדר לי את זה. נעניתי להצעה".

אז צצה בעיה חדשה. "כאשר בישרו לי על תאריך השחרור, אמרו לי כי הזמן שנקבע הוא ה-16 בספטמבר. בדקתי בלוח השנה שהיה לי, ואני רואה שכתוב שבתאריך הזה חל ראש השנה. חזרתי אל מפקדי ואמרתי לו שאני לא מוכן להשתחרר בתאריך הזה והסברתי מדוע. הוא הביט בי בזעם ובתדהמה, אבל תאריך השחרור הועבר לארבעה בספטמבר.

"הדבר הראשון שעשיתי כאשר השתחררתי, היה החלפת מדי הצבא. בתקופה ההיא היה מסוכן להסתובב במדים ברחבי ארה"ב בגלל כל ההפגנות נגד הלחימה. מיהרתי לבית אימי, ולקראת תשרי, לפני הימים הנוראים, נסעתי לקראון הייטס בניו יורק. כך התחלתי בצורה הטובה ביותר, בזמן הנכון". פניו של ר' דניאל משדרות הקלה כשהוא מדבר על שחרורו והתחלת חייו כאברך חסידי.

מכאן, כבר אצה לו הדרך. הוא שב למינסוטה, נישא לאשתו והקים משפחה חסידית לתפארת. הוא עלה לארץ ללמוד בישיבה כפי שתכנן, אך לאחר מספר שנות לימוד, חלה חמיו ור' דניאל חזר לחו"ל לסעוד אותו. במינסוטה התגורר כ-12 שנה, בהן שימש כשוחט ומשגיח כשרות. "פרות היו כל החיים שלי. בהתחלה הייתי שוחט אותן ומשגיח על החליבה, וכיום אני סוחר בעור שלהם", הוא אומר בחיוך.

לאחר פטירת חמיו שב עם משפחתו לשכון קבע בארץ הקודש. "רכשנו דירה בשכונת רמות בירושלים", הוא נזכר בקוריוז בשבת הראשונה בשכונה ובישראל, "אשתי הביטה מבעד לחלון וראתה מחזה שלא הכירה מימיה. יהודי ירושלמי עבר שם עם כתונת הפסים והבגדים המיוחדים, והיא נבהלה מאוד שאולי אני מקצין מדי".
תקופה קצרה לאחר שהשתקע בירושלים נקרא ר' דניאל לעבוד בהוצאת הספרים "וגשל", שם עבד כמספר שנים עד שהקים את הכריכייה כעסק עצמאי משלו.


לא הכול מושלם

מה הביא אותך לעסוק בכריכת ספרי קודש?

"מאז ומתמיד הפריע לי מצב הספרים בבתי הכנסת. במינסוטה כרכתי ללא ידע רב את הספרים והם נשמרים שם עד היום, למרות שעברו מאז שנים רבות. פגשתי שם מרכז לאומנות בספרים והחלטתי שכשאעלה לארץ אתפרנס מעיסוק בתשמישי קדושה. בארץ אכן התעסקתי עם ספרי קודש ולאחר מספר שנים הקמתי כאן את הכריכייה שב"ה מצליחה מאוד. אפילו כריכיות ידועות ואיכותיות שולחות לפעמים ספרי קודש אלי, למרות שזה יוצא להם יקר יותר".

סביבנו, ספרים רבים בצבעים שונים כמו סידורים בצבעי כתום, ירוק, ואפילו ורוד. "כשהכנסתי את זה לשוק, חשבו שהשתגעתי", אומר ר' דניאל וזיק שובב נדלק בעיניו, "אחרי שבחו"ל התלהבו התפעלו כולם ואמרו שהם לא מבינים איך לא חשבו על זה קודם".

אנו מנצלים את ההזדמנות, ומבקשים ממנו 'טיפ' בעניין כריכות עור.

כיצד אפשר לזהות מהו עור אמיתי ומה לא?

"אחד הדברים העיקריים זה להסתכל אם הכול מושלם. אם זה מושלם בצורתו ובצבעו, משהו כאן בעייתי. כי עור הוא לא שווה וחלק במידה שווה. גם אחרי העבודה הידנית והמקצועית שנעשית, ניתן למשל לראות בעור מקומות כהים יותר או בהירים יותר. העור המשוחזר הוא בדרך כלל תוצר של מכונה שמייצרת הכול מתחילה ועד סוף. תזכור תמיד, כמו בכל דבר: אם זה מושלם לגמרי, זה לא אמיתי. הנה, עבדתי קשה. לא הכל היה מושלם, והשאר - היסטוריה"...

ר' דניאל שב לעבודתו, וכמו בשירותו הצבאי, שוקע במלאכתו בריכוז ובמיומנות. אצלו - הכול היסטוריה.


מלחמת וייטנאם


מלחמת ווייטנאם הינה אחת המלחמות הנזכרות ביותר ב"מלחמה הקרה", בין הגוש הקפיטליסטי המורכב מארה"ב ובעלות בריתה לגוש הקומוניסטי, המורכב מברית המועצות ומדינות מזרח אירופה.

המלחמה התנהלה בין צפון ווייטנאם שנשלטה בידי הקומוניסטים ונתמכה על ידי ברית המועצות וסין, לבין דרום ווייטנאם שנתמכה בידי ארה"ב.

בשנת 1975 נסתיימה המלחמה וצפון ווייטנאם הקומוניסטית הצליח לשמור על מעמדה ולאחד תחתיה את הצפון והדרום. מספר ההרוגים במלחמה שנמשכה כמעט כשני עשורים (כאשר ארה"ב נלחמת בין השנים 1965-1974) היה מעל ארבעה מיליון איש, ביניהם קרוב ל-58 אלף חיילים אמריקנים.

הכוחות הצפון וייטנאמיים לחמו מלחמת גרילה עזה, אשר עד היום מהווה דוגמא לארגוני טרור רבים המפעילים מחבלים מתאבדים. מלחמה זו משכה אליה התעניינות מכל רחבי העולם כולל ישראל, כדוגמת הרמטכ"ל ושר הביטחון לשעבר משה דיין, ששהה בווייטנאם כפרשן פוליטי עבור כלי תקשורת ישראליים. דיין אף כתב לאחר מכן ספר בשם "יומן ווייטנאם", בו שיחזר את תקופתו בווייטנאם. 

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.