לאחר שחרור העיר העתיקה של ירושלים, בשנת תשכ"ז, השמיע הרבי (באחרון-של-פסח תשכ"ח) שיחה ארוכה ומנומקת, שבה הורה להימנע ולא להיות בי"ד באייר בתוך ט"ו מיל סמוך לירושלים, כדי לא להיכנס לספק חובת הקרבת קרבן פסח.

הרבי ציין כי למרות שעדיין צריך עיון בנושא, ובמיוחד שרבו האוסרים להקריב פסח בזמן הזה - אבל כיוון שלדעת הר"ח [או רבנו יחיאל] מפריס ישנו החיוב דפסח גם עכשיו, ובפרט שלדעת רבי (שהרמב"ם פסק הלכה כמותו) פסח שני הוא 'רגל בפני עצמו' וחייבין עליו כרת, ראוי לצאת מירושלים בזמן הקרבת הפסח.

אולם כמה שנים לאחר מכן, בשנת תשל"ה, כתב הרבי שהמציאות השתנתה: "נשתנה המצב ואין עתה היכולת ואפשריות לשנות (ולבנות) כפי הדרוש להקרבת קרבן פסח וכו’ - ולכן גם אין מקום שלא להיות בערב פסח או בי”ד באייר קרוב לירושלים ת”ו. ויה”ר שיקויים בעגלא דידן בלשון הרמב”ם ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין - וגם עשיית התשובה מיד - ויבנה בית המקדש במקומו ויקבץ נדחי ישראל”.

*

לעניין, מנהגנו לאכול מצה בסעודת היום בפסח-שני, הרבי הביא מספר 'דרכי חיים ושלום', שאף שאכילת פסח-שני היתה בליל ט"ו, מכל-מקום ההקרבה היתה ביום והעיקר הוא ההתחלה, לכן אוכלים מצה ביום י"ד – אג"ק ח"ב עמ' שנב.

עם זאת, ניתן לקיים את המנהג גם בפסח שני בלילה, ליל ט"ו באייר, וכך לדברי הרב גרונר נהג הרבי ברוב השנים.