מענדי זאיינץ, COL

מפורסמת העובדה שאצל הרבי נשיא דורנו - בשונה מאצל רבני חסידויות אחרות, ואפילו אצל אדמו״רי חב״ד הקודמים - כמעט לא נראו הנהגות פלאיות באופן גלוי.

תפילתו של הרבי הייתה רצינית ושקטה - לא מלווה בתנועות או בגילויי-דביקות שמימיים, וכך גם בנוגע לכל שאר ההנהגות של הרבי שהתאפיינו בפשטות, ללא גינונים וסדרים מיוחדים. בשקט נכנס ויצא מ770, בשקט נסע וחזר מן האוהל, ובפשטות מאופקת ישב וסעד בין חסידים ומקורבים - בשנים הראשונות - בדירתו של הרבי הריי״ץ בקומה השניה של 770.

דומה כי הפעם היחידה הקבועה בשנה בה זכו החסידים לראות במוחש הנהגות שמיימיות ומופלאות של הרבי - אז היה ניכר לעיני כל שלא יציר אנוש ככל האדם מהלך ביניהם אלא מלאך ה׳ צבאות - הייתה בעת התקיעות בר״ה.

להלן סקירה קצרה וממצה על ההנהגות של הרבי בשעה מיוחדת וקריטית זו.

● ואת תחש ואת מעכה:

ביום השני של ר״ה נהג הרבי לומר קדיש על גיסתו מרת שיינא הי״ד (אחותה של הרבנית חיה מושקא), כך שהגיע לבימת הקריאה לפני קריאת ה״מפטיר״ כדי לומר קדיש. ביום זה הדריכות והרצינות על פניו הק׳ של הרבי היו ניכרות כבר בעת שנקרא הפסוק האחרון של קרה״ת: ״ואת תחש ואת מעכה״. כשקראו פסוק זה הרבי כבר היה מתרומם מכסאו, ברצינות גדולה, ומתקדם בזריזות לעבר הבימה כשהוא אוחז בידיו את הסידורים והשופרות. מחזה זה זכור במיוחד לכל מי שנכח שם - במיוחד זכורות לכל פניו הק׳ של הרבי בשעה זו, שהיו מאויימות בצורה יוצאת דופן - ואין די מילים בכדי לתאר ציור עילאי זה שתפס את כל מי שהיה במקום. ההכנות לתקיעות - ״ואת תחש ואת מעכה״.

[אגב, פעם באחת ההתוועדויות הרבי שאל מדוע מסיימים את קריאת פ׳ העקדה (ביום השני של ר״ה) במילים ״ואת תחש ואת מעכה״. כיצד קשורות מילים אלו לר״ה בכלל ולתקיעות בפרט? הרבי השיב שמילים אלו מהוות ראשי תיבות, ואנו מזמינים את הגולשים יודעי הדבר לשתף אותנו, באמצעות מערכת התגובות, בתשובתו של הרבי באותה הזדמנות].

הרבי היה צועד בין הקהל (שכמו נקרע לשניים למרות הדוחק הרב) בהליכה מהירה מאוד היישר לעבר הבימה כשבידיו השופרות עטופים במטפחות ומספר סידורים. המזכירים רצו אחרי הרבי כשבידיהם חבילות הפ״נים החומות.
טרם הקריאה היה הגבאי ר׳ משה פנחס כץ מבקש שישמרו על הסדר בהצהירו שיש לדעת היכן עומדים ולפני מי עומדים…

● תפלת חנה:

הפטרת ׳תפלת חנה׳ (ביום הראשון של ר״ה) הייתה תמיד מרטיטה. הרבי קרא אוה בהטעמה מיוחדת, לרוב מתוך בכי עז…

״ולפתע קול בכי עז הולך וגובר מרגע לרגע, יללות פורצות בעוצמה מלבת ליבו של הרבי וחודרות ובוקעות את כל המסכים. כך כמה דקות. הרבי מנגב דמעותיו בטליתו ושוב פורץ בבכי חסר מעצורים. מתאמץ בכל הכוחות להתגבר על הדמע, קפיצת שפתיים, ושוב בוכה בקול דק שנעשה גבוה והולך ומתעצם…

״חנה למה תבכי… הלוא אנכי טוב לך מעשרה בנים… אל הנער הזה התפללתי״,המלים מהדהדות בחלל האוויר וחודרות עמוק עמוק בחדרי לב ובטן…״ - כך מתאר הרב מ״מ וולף את תפילת חנה, ביומנו משנת תשכ״ה.

● החסידים מ״המדינה ההיא״…

ר״ה תשכ״ה חל זמן קצר לאחר שהחסידים ר׳ מענדל פוטרפס ור׳ אשר ששונקין הצליחו לצאת מאחורי מסך הברזל. כשהרבי עלה לתורה ביקש משני החסידים הללו שיהיו על הבימה לצידו. בשלב מסויים הרבי אף הביט לאחור לוודא שהללו נמצאים שם וביקש מהם להצטופף יותר.
גם בשנת תשכ״ו ווידא הרבי שר׳ אשר ששונקין נמצא בסמוך בטרם החל בסדר התקיעות.

החל מתשכ״ז הרבי כבר הורה שלאורך כ-ל התפילות, ובפרט בקריאת התורה ובעת התקיעות, יעמדו לצידו כל החסידים שיצאו מרוסיה. הרבי אף ווידא לפני התקיעות שאכן הללו נמצאים שם והביט לכל הצדדים. באותה שנה, לאחר אמירת הפסוקים, הרבי ביקש שגם בניהם של יוצאי רוסיה יעלו, והורה שבערל פוטרפס ומרדכי חן יעלו לבמה. משהתמהמהו הללו הרבי אמר בחריפות ״אם אינם רוצים להגיע אליי אלך אני אליהם…״; גם בשנים הקרובות הרבי ביקש שהחסידים שבאו מ״המדינה ההיא״ יעמדו סביבו, וכשמישהו נעדר המתין עד שיעלה!

● שופרות, מטפחות וסדרים שמימיים

שלושה שופרות עמדו לפני הרבי בעת התקיעות: שופר בהיר של הצ״צ, שופר שחור של אביו רלוי״צ בו היה תוקע הרבי מהר״ש ושופר לבן של כ״ק אדמו״ר הריי״ץ [בשלושת השנים תשלט-מא היה לפני הרבי שופר נוסף מארה״ק בו הוא תקע].

מלבד השופרות, הרבי הגיע לתקיעות עם שלוש מטפחות: מטפחת לבנה גדולה, מטפחת אדומה המיוחסת לצ״צ ועוד מטפחת לבנה שהתחדשה משנה לשנה.

אז, כאשר שקי הפ״נים, המטפחות והשופרות מונחים על הבימה, החלו רגעים עילאיים במהלכם ערך הרבי סדרים שמימיים במיקום המטפחות והשופרות לעיני כל ישראל (!).

דממה קודש מוחלטת שררה אז ב׳זאל׳, בשעה שהרי פרס את המטפחת הלבנה הגדולה, מעליה האדומה, מעליהן השופרות כשהמטפחת הלבנה החדשה מכסה את הכל מלמעלה… הרבי מקפל את קצות המטפחות זו ע״ג זו, משנה את מיקום השופרות, מגלה ומכסה וחוזר חלילה. והקהל יודע שאין כח בשכלו להבין את המתרחש, רק להרגיש בחוש שלנגד העיניים דברים שמימיים מתרחשים בעוד נשיא ישראל עומד ופועל עניינים רוחניים לעיני כל מבלי ההסתר של המחיצות והמסכים הרגילים.

גם סידור הפ״נים היה עילאי ומרומם. הרבי נשען על הבמה לצורך הזזתם ואף מתח את גופו הק׳ בכדי לסדר את חבילות הפ״נים כך שיעמדו במדוייק בקצוות הבמה, חבילה מימין, חבילה משמאל וכו׳ - במאמץ רב ובדיוק.

לאחר ה״סדרים״ המיוחדים היה הרבי משליך עליו את הטלית שכיסתה את פניו הק׳ לגמרי ונשען על הבמה. באותם רגעים, שבשנים הראשונות לעתים נשמכו זמן רב, הרבי בכה תחת הטלית. לעתים בקול דממה דקה ולעתים אף העומדים מסביב יכלו לשמוע את קול בכיתו של הרבי יחד עם תנועות מניגונים (ג׳ תנועות וניגון דבקות-ר״ה של אדה״ז) שהרבי ניגן מתוך בכי ובדבקות.

לפתע הרבי הרים מעליו את הטלית ומגלה את פניו הק׳ שבערו כאש ודמו לפני מלאך. היה זה מן המחזות נוראי ההוד של ׳תשרי׳ במחיצת הרבי. בשום הזדמנות אחרת לא נראו פניו הק׳ כמראיהן בשעה זו. ואולם, המחזה לא נמשך זמן-רב, שכן הרבי מיד שב לכסות את פניו עם הטלית מותיר רק כעין ׳חלון׳ קטן - דרכו יוכל להביט בסידור - וזועק בהתרגשות גדולה: ״למנצח לבני קרח מזמור״.

ושוב היה הרבי משליך עליו את הטלית, מכסה את כל פניו ואת הפ״נים והשופרות, נשען בחוזקה על הבימה למשך זמן ממשוך אחרי שהקהל כבר סיים לומר שבע פעמים את המזמור, ואז לפתע מתרומם מעל הבימה ופותח בעיניים דומעות ובמגינה מיוחדת כובשת ומעוררת באמירת הפסוקים: מן המצר!״

● התקיעות:

בעת התקיעות שרר שקט מוחלט ב770. כולם היו מתוחים ודרוכים לדעת כיצד יעברו התקיעות השנה…

הרבי עומד על הבמה, עיני כולם נשואות אליו, ובשעה זו ניכר היה שהוא מתמאץ מאוד. פניו הק׳ אדמו מרוב מאמץ.

היו שנים שהתקיעות ׳הלכו׳ בקלות רבה, והיו שנים שהתקיעות התקדמו בקושי ונמשכו זמן רב. פעמים החליף הרבי שופרות באמצע התקיעות, או שהיה מתאמץ בשלל אופנים, בניגוב פי השופר, בהזזתו על שפתיו הק׳ וכו׳ - כדי שהתקיעות יעלו יפה.

בעת התקיעות הורגש במוחש אצל כל הנוכחים שהקשיים והמאמץ הכרוכים בתקיעות קשורים ל׳סדרים׳ שהרבי פועל בשעה זו בכל העולמות העליונים והתחתונים. מספרים שכשהרבי תקע לעצמו, בחדרו, באלול - התקיעות באו בקלות יותר. עובדה זו מצטרפת למה שהיה בלאו-הכי ברור לכולם אודות ה׳קשיים׳ בעת התקיעות בר״ה.

לאחר התקיעות ואמירת הפסוקים בסופן - שהפעם נשאגו ע״י הקהל בטונים שמחים יותר. נטולי הלחץ הקודם לתקיעות), אמר הרבי ׳אשרי׳ של מוסף, הסיר מעליו את הטלית ולבש את המטפחת הלבנה החדשה על צווארו הק׳.

ואז ארע רגע מיוחד ומשובב-נפש שחתם את התקיעות של הרבי. ע״פ המנהג המובא בקבלה לפיו על התוקע להחזיר פניו אל העם והם יסתכלו בו, נעמד הרבי זקוף במקומו על בימת התפילה, סידר את הטלית היטב תוך שהוא מחזיק בכנפותיה שתהיה ישרה מכל הכיוונים, ואז הסתובב סיבוב שלם ומהיר על מקומו משמאל לימין והביט היטב בעיניו על כל הקהל. באותה שעה, כמובן, רצו כולם להביט ברבי בכל כוח ריכוזם, ועבור כל מי שחזה בו - היה הרגע הקטן-גדול הזה רגע של תשובה עמוקה אמיתית ופנימית.

כך תם סדר התקיעות של הרבי, שחתמו את גזר דינו של העולם כולו ופעלו את ההמשכות הדרושות לשנה טובה ומתוקה בכל העניינים ומכל הבחינות.
כן תהיה לנו!