חני ליפשיץ
(מתוך דף הפייסבוק)

------

המכתבים של בועז האסיר היו הפעם הראשונה בה נוכחתי לדעת שהחיים הם לא שחור או לבן.
צעירה בשנים הייתי אז.

בת אחת עשרה או אולי כבר וחצי.
היו אלו ימים בהם יכולנו להיעלם לשעה -שעתיים של אחר צהריים מבלי לתת דין וחשבון על פי דקות . פלאפונים לא היו אז צמודים לכיסים .
הודעות, מסרים ודומיהם טרם באו אל אוויר העולם.

ב 4 בדיוק (לא דקה אחת קודם!) נפתחו כל דלתות הבנין כבמטה קסם וירדנו יחד כל הילדים למטה. מפתחות המחסן הסגור הומות לנו מבין האצבעות.
משם הוצאנו את האופניים שהסתבכו להם דרך קבע עם עגלות התינוקות.
ו..יצאנו לדרך,שיירה של ילדות מהשכונה.

מול הבית היתה גבעה גבוהה של חול והיא הפכה לנו למסלול מכשולים.

הבקתה השרופה

היינו נופלות וקמות בזו אחר זו לקול צחוקם של העוברים ושבים.
כי אז עוד היו האנשים מביטים בנוף ובילדים הנופלים שבדרך. מחייכים אליהם.
אחר כך היינו חופרות בור גדול באדמה ומשחקות בגוגואים עם ילדי השכונה.
לא . אף פעם לא ניצחתי בזה. אני לא טיפוס של בורות וחול, הרבה יותר של הרים ושמיים.
כששבנו לרכוב על האופניים הרחקתי במעלה הגבהה רק עוד קצת.
אולי זה כי תמיד חיפשתי הרפתקאות מתוקות באמצע הדברים הפשוטים ואולי זה בגלל שגם ילד קטן מוכרח לפעמים לנשום את הלבד הזה באמצע כל הביחד..
ככה הגעתי אל הבקתה השרופה.

אף אחד לא ידע לספר מתי בדיוק נשרף המבנה . הוא היה פשוט עובדה קיימת בנוף ילדותי.
בתוך הבקתה היו כמה כסאות מטים לנפול והרבה מאוד שקט מבורך.
הייתי משעינה את האופניים על הקיר השחור, יושבת על אחד הכסאות ומדמיינת לי חיים שלמים של אנשים שהיו שם לפני שהכל נשרף.

פעם זו היתה משפחה גדולה ופעם זוג בודד וחשוך ילדים..
יום אחד כשהגעתי לשם הבחנתי בשקית אשפה גדולה מבצבצת מתחת לאחד הכסאות. יכלתי להישבע שהיא לא היתה שם אתמול.

כשקרבתי אליה גיליתי שהיא גדושה במכתבים.
שבוע שלם בדקתי האם יגיע מישהו לדרוש אותם. משוודאתי שהם נזרקו באין דורש גברה עלי סקרנותי ופתחתי אותם.

נדרשו לי שעות כדי לפענח כל מכתב .
כתב היד היה קטן וצפוף. סבוך ופתלתל כמו המילים .
לא. לא הבנתי את כולן אבל הן הוליכו אותי אליהן כמטה קסמים.
הרגשתי שאני יכולה ממש לראות את כותב המכתבים בוכה אותם מתוך נשמתו.
בועז.

אסיר בכלא רמלה.
נתפס על גניבות מבתי עסק.
כבר חמש שנים שהוא בפנים.
כמעט כל המכתבים שם היו לילדים שלו.

בדפים הצהובים הוא מתחנן אליהם שיסלחו לו:
על הזמן שהם חסרים אותו.
ועל הבושה הגדולה שהוא גרם להם.
הבושה מהחברים , מהמשפחה המורחבת ומכל העולם הזה, שמצביע עליהם באצבע ומניד בראשו.

הוא מתאר להם את הסורגים השחורים שתקועים לו מול העיניים. מחריבים ומסתירים לו את קו הרקיע ואת האופק הזהוב.
מסביר להם חרטה טהורה מהי. מדריך אותם באילו שבילים ראוי להם לצעוד.

וכולם, שונים לגמרי מהשבילים בהם צעד הוא במסע הקלוקל של השנים בהם הונה אנשים.
הוא מסביר להם בין השאר שהנפש שלו חלתה. והמחלה בה הספיק לטפל מאז -היא שהובילה אותו לאן שהובילה .
'בבקשה מכם' הוא בוכה להם בין השורות. מחוצה להם ובתוכן: 'בואו לבקר אותי. בואו לבקר''
ככל שקראתי יותר- יכלתי להבין שהם לא משיבים לו למכתבים.
יתכן ואפילו לא קוראים אותם.

עם כל מכתב ומכתב הוא נעשה עצוב יותר ומליצי יותר. מילים של בית מרקחת מדיף ריח חומרי ניקוי עצובים.
הלב שלי נקרע מצער.
'תסלחו לו כבר' זעקתי בתוכי.

'או לפחות.. תקשיבו לו. תקשיבו כבר לזעקה שלו!!'

באותם לילות הייתי מדמיינת שאני מוצאת את הבית של בועז. על בהונות רגלי אני ניגשת אל מיטות הילדים ומבקשת מהם רק דבר אחד: לענות לאבא שלהם.

למרות כל מה שאמא שלהם מספרת להם ..למרות כל מה שהם חושבים שהם מבינים..

רק שיכתבו לו שהם זוכרים אותו. שהם מאמינים בו . שעוד יבואו ימים טובים מאלה.
בכל זאת אבא. בשר מבשרם.

הפסקתי ללכת לבקתה השרופה.

לא הייתי מסוגלת להמשיך ולקרא את המכתבים העצובים הללו. גם ככה חשתי אשמה על שפלשתי את עולם לא שלי.

-----

הרבה שנים לא חשבתי עליו.

עד שלפני מספר חודשים מצאתי את עצמי מצטטת פסקה שלמה מתוך אחד המכתבים שלו.
ככה פתאום .

זה היה כשאמא של מ' היתה על הקו.
הסכימה לדבר איתי סוף סוף.

10 שבועות שמרנו על מ' בבית חב"ד מכל משמר וזה לא היה קל.
כל כך לא.

מצאנו אותו מתגלגל ברחובות קטמנדו, מתפלש בקיא של עצמו. צל אדם עם תרמיל אדום דהוי על הגב.

הוא היה במצב קשה, במצב של פסיכוזה.

דבר ראשון שאנחנו עושים זה לעטוף אותם באהבה. לא להטיף מוסר, לא לשפוט את אותם האנשים גם בנינו לבין עצמינו..

בכל פעם שאני כמעט ומרימה ידיים אני עושה שני דברים שמחזקים אותי: מתבוננת במסירות של בעלי לאותו אחד שזקוק לנו ומדמיינת שהמדובר הוא באח שלי או באחות ממש . ומבשרך הרי לא תתעלם ..

ככה מגייסים את כוחות הנפש לתת גם כשזה שאתה מטפל בו ומתמסר אליו - כועס עליך, מקלל, יורק, משתולל , שונא..
הוא הרי לא אשם באותם רגעים קשים שעוברים עליו.

ויש את החבר'ה הישראלים המקסימים שבכל פעם מחדש משנים תוכניות, דוחים את הטרק המתוכנן ועוזרים יחד איתנו. שומרים על אותו אחד שצריך שמירה, מנגבים יחד איתנו את הזיעה מהמצח.. עם ישראל חי ואוהב יש לנו.
וכמה טוב שכך.

עם מ' זה היה אפילו עוד יותר קשה.
הוא היה במצב נוראי ולא היה אף אחד לפנות אליו.
המשפחה כולה הפנתה לו עורף.

'תשאירו אותו אצליכם' הם אמרו לנו בכל פעם מחדש 'שילמד את הלקח שלו' הם המשיכו.
השיחה התנתקה.

'את מבינה את זה אמא חני?' הרים מ' את עיני השקד שלו 'את יודעת למה את מוכנה להיות אמא שלי עכשיו'? הוא שאל ברגע נדיר של דיבור רציף ' זה דווקא בגלל שאת לא באמת אמא שלי. לכן את מוכנה'...

חייכתי אליו מכל הלב ורצתי אל הטלפון. מספרת לאמא של מ' על בועז האסיר מכלא רמלה. מקריאה לה את הפיסקה שקראתי לפני 28 שנים שם בבקתה.

'הרבה יותר קל לנו לסלוח לאנשים זרים' הוא כתב שם לילדים שלו' כי אין את החלומות שחלמת על איזה אנשים הם יצמחו להיות. אין את הציפיות שציפית מהם. אין שום דבר. זה בעצם כמו לוח ריק ולוח ריק הרי לא יכול לאכזב אותך.

אבל מי שקרוב אליך - קשה כל כך לסלוח לו ולשכוח . קשה כל כך לפתוח דף חדש כשהדפים כבר כתובים כולם. והם כתובים בכתב צפוף בכל מה שרצית שיקרה - ולא קרה'
בתחילה היו רק רעשים בקו.

ואז היא התרסקה בבכי.
בכיתי יחד איתה על הילד עליו חלמה.
על הנער אליו התפללה.

הבטחתי לה שלא נעזוב את המשפחה. נמצא את אנשי המקצוע הטובים ביותר עבורו . יחד נשקם אותו.

זה אפשרי.
כל מה שהוא צריך היא רק חמלה .
חמלה ואמונה שמכאן- הוא יכול רק לטפס.

אילו רק יכלתי לפגוש את בועז האסיר הייתי מספרת לו שהסורגים השחורים שהיו תקועים לו מול העיניים, אלה שהחריבו והסתירו לו את קו הרקיע ואת האופק הזהוב- נתנו שיעור לעוד אנשים. חמלה לעוד נשמות.

כי שום דבר בעולם הזה אינו קורה לשווא.

דבר אינו הולך לאיבוד.