מאת: מענדל


מערכת COL שמחה להגיש לקהל הגולשים פרק שני בסדרה החדשה והמקורית: ניגוני חב''ד, לצד הסבר על משמעותם הפנימית והעמוקה.

כותב הסדרה פורט על מיתרי הנפש, ומנגיש את המהלכים בכל תנועה, בכל תו, לצד ניתוח 'פנימי' ומרתק, המרטיט נימים חבויים בעמקי הנשמה.

בפרק השני: האזינו ל''ניגון אשרנו מה טוב חלקנו", - ובמקביל קראו את ההסבר המצורף, כשער לעולם הנגינה החב"די הקסום.

להאזנה - לחץ כאן

*

והנה עוד ניגון חב״די טיפוסי, הכולל התפרצות לבבית מרגשת מחד ומתינות מאפסת ומרוממת מאידך.

והפעם, ההתפרצות הלבבית היא עליצה ונלהבת - לא של געגועים לחסר, כבניגון הקודם, כי אם של שמחה והכרה במה שביד.

כבר ציירנו במדורנו את דמותו של החסיד החב״די הפנימי המבקר ביעילות כל תנועה מחייו ואיננו נשלט על-ידי תחושות משכרות, גם כשהן תחושות אלקיות (כשהן באות בבחי׳ מקיף).

מרתק במיוחד לראות זאת בניגון שלפניכם, בו ניכרת בבירור ה״התאפסות״ [בעברית מדוברת; = התמקדות/התרכזות בשפה נכונה] של החסיד מיד לאחר העליצות הפותחת, והדרישה שלו מעצמו שלא להתפתות ולהאמין ש״הנה, כבר יש לו הישג בחייו וכעת אפשר להרפות קצת מן העבודה עם הנפש״, אלא להיזכר, ומהר, ש״עדיין יש הרבה מה לעשות״…

**

הניגון הידוע והמפורסם ״אשרנו מה טוב חלקנו״ דלהלן - ניגון חב״די עשיר ועתיק - לא הולחן מעיקרו על מילים, אך תנועותיו מציירות בדיוק את התנועה בה צריכה הנפש להיות כאשר בקרבה מקננת תחושת ה״אשרנו״.

שלושה בתים לניגון.
השניים הראשונים מלאים עליצות ושמחה, ואילו האחרון דורש התמסרות.
- כילד המפזז ומדלג בצעדים קלילים כשאביו קורא לו לחדר לבוא לראות הפתעה, כן הבית הראשון של הניגון [זה שמושר פעמיים לפני שמגיעים למילים ״אשרנו״] מלא בתחושה של ״ניתור״ ושמחה פנימית גדולה בהיות הנפש מאושרת ורוקדת עוד לפני שהיא עיבדה והגדירה לעצמה מדוע. היא עוד לא יודעת למה בדיוק (כפי שהילד עוד לא יודע מה יראה לו אביו), אבל תחושה טובה ומשמחת הולכת ומטפסת ומשתלטת על הלב.

תחושות ה״ניתור״ ו״פרפרי ההתרגשות״ הפנימיים מורגשות בבירור בתנועות של הבית הראשון - בהיותן קצרות וחדות. נרגשות.

כאותה השעה בה כבר נגלתה לעיני הילד ההפתעה שהראה לו אביו והוא מכיר ושמח בגודל ערכה, כן החסיד המנגן ״אשרנו״ מתבונן ומפנים וקולט את גודל האוצרות שיש בידו, או אז ליבו כבר לא מפרפר בהתרגשות אלא מתרחב ומתחמם ומרוצה בהתרצות-פנימית-עמוקה [היינו: לא התרצות ופיוס רגעיים של מי שקיבל מתנה קטנה שסופה להיכלות, כי אם פיוס אמיתי של מי שקולט שבידו אוצר ממשי/תמידי שנמצא בידו ויכול לשנות לו את החיים].

התנועות בבית זה מאופיינות ב״רחבות״ חב״דית פנימית של החסיד הזועק ״א-א-שרנו, מ ה ט ו ב ח ל ק נ ו״, ומאושר באושר אמיתי.

[וכאן, אגב, המקום להדגיש שהתנועות והניגונים השמחים של חב״ד הם (כמעט) תמיד ככה, מאופיינים בשמחה מאופקת/רחבה - כשמחתו של הזקן הרואה בשקט, מן הצד, איך קמים ממנו דורות ישרים וחיוך ענוג מתרחב על פניו; להבדיל משמחה קופצנית/קצרה כשמחתו של הנקלע למעגל ריקודים].

הבית השלישי
הוא הבית המחזיר את הלב לקרקע לאחר הסחרור והתרוממות הרוח שמגודל השמחה. כילד המתבונן על ההפתעה היקרה ולפתע נזכר שהיא יכולה להיהרס יום אחד, לאבוד או להיפגם אם לא ישגיחוה היטב, כן החסיד המתבונן ושמח ומנגן כלל אינו חושב לטבוע בשמחתו ולהחשיב את אוצר ה״אשרנו״ כדבר המובן מאליו. מיד כשהוא שב לעשתונותיו, הוא מכריז שהוא עומד לשמור על האוצר מכל משמר. זוהי ההכרזה הטמונה בין תנועותיו של בית זה - ההכרזה התקיפה של ההתמסרות לאוצר, הרצון לפתח אותו ולשמור עליו בכל מצב.

הבית נפתח בטון גבוה, כמין זעקה תקיפה, ולאחריו תנועה משולשת המביעה נחרצות ונכונות לעמוד על המשמר מתוך עבודה. לבסוף הבית מסתיים בתנועות קצרות, זהות, ההולכות ויורדות בסולם הטונים כאומרות שבכל מצב ובכל מקום נשמור על ה״אשרנו״ עמנו.

לאחר סיום הבית השלישי חוזרים שוב על הבית השני, ונהנים מחדש - הפעם בתובנה יותר בוגרת - מה״אשרנו״ שיש לנו.

יודגש כי גם בבית השלישי, היותר מתון, ניכרת שמחה פנימית ומין רוגע מסויים. זה אמנם בית שדורש, וקורא לעבודה ולהתמסרות, אך ההתמסרות כאן מלווה עדיין בתחושת ה״אשרנו״ המרוממת, ולכן לא מורגש בה כובד, או עווית של ייסורי-ערגה-וכיסופין המורגשות בתנועות אחרות של עבודה כשה״עובד״ שואף בעבודתו להגיע למקום רחוק.

**

ובכן, ידידיי הקוראים: אשרנו!