צבי רייס

שנת תשמ"ח, שנת ה"הקהל" האחרונה שבה זכינו לראות את הרבי ולשמוע את דברות קדשו, הותירה חותם עמוק בליובאוויטש שבליובאוויטש, עד כדי כך שהרבי עצמו המשיך להזכיר שנה מיוחדת זו גם כמה שנים לאחר סיומה.

[לדוגמא – משיחת ערב יום הכפורים תנש"א (יותר משנתיים לאחר סיום שנת תשמ"ח!): "... ובכל זה ניתוסף בשנה זו, ה'תנש"א, ר"ת הי' תהא שנת אראנו נפלאות, שבאה בהמשך לשנת ה'תש"נ, ר"ת הי' תהא שנת נסים, ולאחרי שנת תשמ"ט ידיך, ושנת תשמ"ח, תשמח (תי"ו בחיריק) ותשמח (תי"ו בשוא), שהיתה גם שנת הקהל, 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף'"...]

אחד החידושים של שנה זו, שהמשיכו הלאה - עד כ"ז אד"ר תשנ"ב - היתה הנהגתו של הרבי "להקהיל קהילות" בכל שבת. כלומר: בשונה מההנהגה עד אז שבה (באופן כללי) התקיימה התוועדות רק ב'שבת מברכים' ועוד כמה שבתות מיוחדות, הרי מאז שנת תשמ"ח החל הרבי לקבוע התוועדות בכל שבת ושבת.

בשנת תשמ"ח עצמה התקבל הדבר כחלק מההתעוררות על "הקהל" (ואכן, גם בשנת "הקהל" הקודמת – שנת תשמ"א – התוועד הרבי כמעט בכל שבת), אולם כשהסתיימה השנה והרבי המשיך בהנהגה זו נוכחו לראות כי מדובר בהנהגה קבועה.

החידוש המיוחד שבהנהגה זו בא לידי ביטוי מוחשי בראש השנה תש"נ. כידוע, רבותינו נשיאינו היו ממעטים מאוד בדיבור בראש השנה, ובפרט ביום הראשון שבו הוא עיקר ה"מתח" ("דינא קשיא"). הרבי אמנם היה מתוועד בראש השנה, אבל רק ביום השני, לאחר תפלת מנחה ולקראת צאת היום (ובדרך כלל בקיצור). בכל שנות הנשיאות לא התוועד הרבי ברבים – וגם לא אמר 'מאמר' - ביום הראשון של ראש השנה, וגם בדורות הקודמים לא ידוע על הנהגה כזו; והנה, בתש"נ – הפתעה גמורה: הרבי מקיים התוועדות ביום הראשון של ראש השנה!
הרבי עצמו פתח את ההתוועדות בכעין 'התנצלות', והסביר כי כיון שלאחרונה נהוג לערוך התוועדות מידי שבת בשבתו, לכן הוא נוהג כך אפילו ביום הראשון של ראש השנה – שחל אז בשבת.

[בענין זה יצויין דבר פלא, שלמרות העובדה שבאותה תקופה התוועד הרבי בכל שבת, הרי היתה שבת אחת שבה לא התוועד – והיא שבת חול המועד פסח. המפליא הוא, שגם במשך כל שנות הנשיאות שלפני כן, מעולם לא התוועד הרבי, ואפילו לא אמר שיחה קצרה, בשבת חול המועד פסח! ניתן אולי לתת השערה מסויימת בסיבת הדבר, אבל לא כאן המקום]. 

"ויקהל משה" – בכל שבת

בהמשך אותה שנה – תש"נ, מיד לאחר חודש תשרי, עורר הרבי על פעולה נרחבת בתחום של "הקהלת קהילות ביום השבת".

בשיחת ש"פ נח אמר הרבי: "מזמנו של משה רבינו נקבע יום השבת להקהיל קהילות ולדרוש בתורה, כפי שנהג משה רבינו עצמו – 'ויקהל משה' .. ומאז נקבע בכל המקומות ובכל הזמנים עד סוף כל הדורות, שביום השבת מתקהלים בני ישראל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ועוסקים בתורה .. הרי זה הזמן המתאים לעורר ולזרז בכל הקשור לקיום התקנה שנתתקנה על ידי משה רבינו, שבכל מקום שבו נמצאים בני ישראל בכל קצוי תבל, ישתדלו וירבו בהקהלת קהילות בכל שבת ושבת לעסוק בתורה, ולעורר ולחזק איש את אחיו בכל עניני יהדות, תורה ומצוותי'".

בשבתות שלאחר מכן עורר הרבי על כך שוב ושוב, ואכן המנהג שהיה קיים גם לפני כן בו בחורים ואברכים הולכים לבתי כנסיות וחוזרים שיחה או מאמר, קיבל תנופה מחודשת ועיקרית; וגם השם השתנה – עד אז נקרא בשם "חזרת דא"ח" (והיה מצב של מי ש"הלך ולא חזר", כידוע...), ומאז קיבל את השם "הקהלת קהילות".

מובן מעצמו, שאם כי "הקהלת קהילות" היא דבר הנדרש בכל שבת 'רגילה', ולאו דוקא בשנת 'הקהל' – הרי שללא ספק "שנת הקהל" מתאימה לעורר ולחזק תקנה ומנהג זה ביתר שאת וביתר עז (באופן שימשיך גם בשנים שלאחר מכן).

לא לאכזב את הממתינים

ומכאן ל'הצעת מצב' היישר מהשטח:

המציאות כיום היא, שבכמה ערים וישובים קיימת חלוקה מסודרת של בתי הכנסת בעיר בין הבחורים, תלמידי ישיבת "תומכי תמימים" המקומית, ו/או בין האברכים – כל אחד ממונה על בית כנסת מסויים והולך אליו בקביעות.

אולם, אברכים צעירים מרבים לנסוע בשבתות ולהתארח בבית ההורים וכו', ועל אחת כמה וכמה תלמידים בישיבה שמלכתחילה אינם נמצאים בה שלשה חדשים בשנה – ניסן, תשרי ומנחם-אב – זאת מלבד שבתות רבות נוספות.

כך נוצר מצב שבו מתפללי בית הכנסת מגיעים לאותה שעה יעודה (לפני קריאת התורה / אחרי קריאת התורה / ועוד) שבה אמור ה"דורש" להיכנס, והנה נבצר מקומו ו-ממשיכים הלאה.
האבסורד בדבר הוא, שבעוד אנו מתאמצים 'לכבוש' שטחים חדשים, ומשקיעים זמן ואנרגיה כדי ליצור כינוסי "הקהל" יש מאין – הרי כאן מדובר בשטח שכבר 'כבוש': הגבאי מסכים, המתפללים כבר רגילים להפסקת התפילה לכמה דקות, הכל מוכן – ורק חסר זה שימלא את החלל ו"יקהיל" בפועל ממש.

כאמור, לפעמים מדובר (לא בשבת אחת יוצאת מן הכלל, אלא) בכמה שבתות רצופות שבהם נעדר ה"מקהיל", ולפעמים אלו מהשבתות הכי 'חשובות' - כמו 'שבת בראשית', 'שבת הגדול' וכן הלאה;

ולהמחשת הבעיה: לפני שנתיים, בעקבות "צוק איתן", נדדו כמה ישיבות ממקומם למשך כל חודש תמוז, וגם בחודש אב כמובן לא היו הבחורים בישיבה, ואז נעדרו התלמידים ה'דורשים' מבתי הכנסת שלהם במשך יותר מחדשיים! אין פלא שהיו בתי כנסת שבינתיים מינו 'ממלא מקום' [לא מ"אנ"ש"], וכשבאו הבחורים באלול התברר להם כי 'תודה, אין עוד צורך'...

הפתרון הפשוט הוא, כמובן, שבאותם שבתות שבהם נעדרים התלמידים או האברכים הצעירים – ירתמו לענין (בסדר מסודר) החסידים המבוגרים יותר, בעלי המשפחות, שגם אם קשה להם לצאת ל"הקהלת קהילות" בכל שבת – לפחות יעשו זאת באותם שבתות של תשרי, ניסן ודומיהם, וימלאו בכך את החלל.

כבוד הציבור

לאמיתו של דבר, גם לולי ה"מקום פנוי" הנ"ל, קיימת מעלה בכך שהחסידים המבוגרים יותר יצאו ל'הקהלת קהילות' (לפחות מזמן לזמן) – מסיבה פשוטה:

עם כל הכבוד לצעירים, הרי העובדה שבחור צעיר ונמוך, ללא חתימת זקן, עומד ומרצה בפני קהל הכולל גם אנשים ש"יכולים היו להיות הסבא שלו" – אינה כה פשוטה ומובנת מאליה. ואמנם, "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", וזכינו לכך שאצלנו מחנכים ומכשירים כבר את הבחורים הצעירים לשליחות והרבצת תורה ברבים, והתועלת פשוטה ורבה;
ואף על פי כן, אצל אנשים רבים תופסים מקום גם ענינים חיצוניים, וכשבא יהודי מבוגר, בעל זקן ארוך (עדיף לבן), עם סרטוק ארוך וטלית גדולה – יתייחסו אליו בהדרת כבוד יותר מאשר לבחור צעיר שבכלל לא יודע להתעטף בטלית... ומי יודע, אולי הסיבה לכך שחסיד מסויים זכה לזקן לבן וארוך - אינה אלא כדי שהוא ישתמש בו להרשים יותר את הקהל בבית הכנסת!...

[אגב, בספר "שולחן מנחם" (חלק א ע' רנט) נדפס מכתב של הרבי לבחור ששימש כ"בעל קורא" בבית כנסת מסויים, ושם ביקשו שהוא יתעטף בטלית בעת הקריאה. הרבי כותב לו כי "ימלא דרישתם", ומסביר ש"בעטיפת טלית יש גם ענין של כבוד הציבור, וכיון שהציבור או רובו מקפיד על זה אין לזלזל בכבודם (ע"י אי העטיפה)". לפי זה יש מקום לומר שאותם בחורים ההולכים לדבר בבתי הכנסת של עדות-המזרח (ששם נהוג שכולם מתעטפים בטלית מגיל צעיר) – ראוי שיתעטפו בטלית משום "כבוד הציבור" (וע"ד המנהג בעליה לתורה ב"אויפרוף" שהבחור החתן מתעטף בטלית, ודו"ק)].

להשקיע גם בתוכן

עד כה דובר על צד ה'כמות' – מספר רב של יהודים, כ"י, המחכים בבית הכנסת לבואו של החב"דניק, וכמה חשוב שלא לאכזב אותם [וגם אם הדבר כרוך בטירחא של הליכה – ראה מכתב נפלא באגרות קודש חלק ח ע' שלא שם מדבר על כך ש"כדאי הטירחא של חצי יום פעמיים בשבוע כדי לזכות כמה מישראל", עיי"ש בארוכה];
כמובן שנת 'הקהל' ראויה גם שנחזק את צד ה'איכות' שבדבר. והרי מלבד עצם ה"הקהלה", קיימת מטרה שהיא תשפיע את פעולתה גם לאחר מכן – "למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת" – ולצורך כך יש להשקיע ולהכין היטב את הדברים לפני אמירתם.

תודה לא-ל ובימינו קיימים כמה וכמה חומרי עזר עבור ה"מקהילים" בעם, ובהם תכנים קצרים וקלים המתאימים לחזרה בבתי הכנסת. אם כי עדיין יש מקום להוסיף ולחזק את הכנת ה"דרשות", ולענ"ד היה מן הראוי שבכל ישיבה או מקום שבו מתגוררים אברכים צעירים, יביאו בכל "ליל שישי" שליח מהאזור, או חסיד אחר בעל נסיון בתחום, שיעשה "הדגמה חיה" מה'דרשה' שהוא מתכנן להשמיע בשבת בפני קהל עדתו, והשומעים – שעדיין אין להם מספיק נסיון – ממנו ילמדו וכן יעשו. וכשתימצי לומר, הרי התכנסות זו – בה מתכנסים כמה מה"מקהילים" ומכינים את עצמם בצוותא – נחשבת בעצמה למעמד "הקהל" עם כל המעלות שבדבר.

חלק מההכנה, יש להעיר, כוללת את הצורך להיות רגישים כלפי מנהגים שונים שלא תמיד מתאימים עם מנהג חב"ד. ולדוגמא מענינא דיומא: בחור אחד ייחד את "דרשתו" בשבת לפסוק "לדוד ה' אורי וישעי" – בהתאם למנהג שאומרים מזמור זה בימי חודש אלול. אך דא עקא, שבאותו בית כנסת נוהגים לומר "לדוד ה' אורי" כל ימות השנה (כמנהג הרבה קהילות קדושות), וממילא קהל המאזינים לא הבין על מה הוא מדבר. וכהנה רבות.

"התעוררות" בלתי מפורסמת על תורת אדמו"ר הזקן

נחתום מעין הפתיחה – בענין השייך לשנת תשמ"ח, שנת "הקהל".

ברשימה של "שלשלת היחס", שנדפסה בתחילת ספר "היום-יום", באה "סקירה" - תיעוד מקוצר מדבריו וכו' של הרבי בשנה זו, ובאמצע נאמר בזה הלשון:
"מעורר שבחזרת דא"ח (בבתי כנסיות) יוכלל (גם) אימרה דתורת אדמו"ר הזקן".

לעת עתה, זהו המקום היחידי שבו ראיתי הוראה כזו, ולא מצאתי דוגמתה בשום מקום נוסף. בכל מקרה, מדובר בהוראה שאינה ידועה כלל וכלל, ואם יודע מישהו מתי בדיוק היתה "התעוררות" זו (באיזה שיחה?) וכן להרחיב עוד בפרטים נוספים השייכים אליה – אנא יפרסם זאת לתועלת הרבים.