היום, כ' תמוז, חל יום היארצייט של הרב חיים נאה ע"ה, הפוסק החב"די הנודע לאורו אנו הולכים, לאור שיעוריו ולאור לוח כולל חב"ד שחיבר. למה כתב הגרא"ח נאה את ספריו דווקא בלילה? איזה ספר נכתב על-ידו בערבית-בוכרית מדוקדקת? מדוע הקים במצרים את 'ישיבת ארץ ישראל'? מי היה המנסח הסודי של כתבי האזהרה של 'נטורי קרתא'? ומי השיב את נשמתו לבוראה יומיים לאחר פטירתו?

שתי בנותיו של רבי אברהם חיים נאה זצ"ל שירטטו בראיון שהעניקו בשעתו לעיתון 'בקהילה' את דמות הגאון שהיה קדוש בבוכרה, עושה נפלאות במצרים ומשכין שלום בירושלים.

ברחוב וולפסון, בקצה בני-ברק, מתגוררת גברת רחל זילבר. בסלון ביתה תלויה תמונה גדולה. פנים של אדם צעיר, בעל עיניים יוקדות, משתקפות בה. הוא לבוש בלבוש בוכרי מסורתי ומצנפת מזרחית לראשו, אולם לפי מראה פניו ניכר שהוא ממוצא אשכנזי. גווני החום-לבן של התמונה מוסיפים לה פן מסתורי. לפי עדותה של בעלת הבית, עוד לא היה מי שנכנס אל ביתה ולא חקר: מיהו הצעיר נשוא הפנים הלבוש גלימת קטיפה בוכרית וחזות פניו אומרת כי בן למשפחה ירושלמית הוא.

רחל זילבר היא בתו הגדולה של הגאון רבי אברהם חיים נאה זצ"ל. היא אינה צעירה, הגברת זילבר, וגילה מפליג כבר אל מחוזות גיל ה-80. הושבנו אותה ואת אחותה, הגברת חנה קוזלובסקי, כדי לשמוע זיכרונות ילדות בשכונת הבוכרים ומהאבא הגדול, רבי אברהם חיים נאה, שיותר מכפי שהן קורות-חייו, הן גם תולדות ימיה שובי הלב של ירושלים של פעם.

"אני זוכרת את הבית בשכונת הבוכרים", פותחת גברת זילבר. "אני אמנם נולדתי עוד בבית בו התגוררנו קודם לכן, בשכונת בית-ישראל, אך כשהייתי בגיל תשע עברנו דירה לשכנות הבוכרים. הבתים באותו זמן היו בנויים כולם קומה אחת, והבית בשכונת הבוכרים נבנה כקומה נוספת על-גבי בית אחר. הוא היה בית חדש ומעט מרווח יותר מן הדירה בבית-ישראל, ולכן אבא רצה לעבור לגור שם". הדירה ב'בוכרים', אותה מכנה גברת זילבר "מרווחת", הייתה דירה בת שני חדרים והול קטן, בה הצטופפו בני משפחת נאה – עשרה נפשות.

"את החדר הגדול קבלו כמובן אבא ואימא, ובחדר הקטן יותר, שהיה די גדול במונחים של אותם ימים, ישנו אנחנו – הילדים. בפינת חדר הילדים עמד השולחן של אבא, השולחן עליו היה כותב את ספריו, ולצידו היה מקבל את המוני אנשי-ירושלים שהיו מגיעים להיוועץ בו בעניינים שונים.

"זה הפך לדבר שבשגרה. אנחנו ישנו, אך אבא היה יושב בחדר שלנו, ליד השולחן, כשאור קטן דלוק לו ליד הספר, והוא יושב וכותב עד שעת לפנות-בוקר מוקדמת. רק אז הוא היה פורש לשנתו, לא לפני שהיה אומר 'קריאת שמע שעל המיטה', מעט בקול.

"הייתי תמיד מתעוררת משנתי כדי לשמוע את ה'קריאת שמע' שלו. לשמוע את אבא אומר 'שמע ישראל' בקולו, לא היה דבר רגיל. היינו אמנם רגילים לזה, בכל לילה היה הטקס שב על-עצמו, ואם לא היינו רוצים היינו יכולים להמשיך לישון, הוא לא הפריע לנו לישון, אבל אני רציתי לשמוע את ה'קריאת שמע' שלו בכל לילה מחדש, כשהוא מנגן את המילים בניגון איטי מלא הוד, ניגון שהוא ספק מזרחי, ספק ירושלמי".

חנה קוזלובסקי זוכרת גם היא את אותן לילות, "כשאבא היה יושב ליד השולחן כל הלילה וכותב את הספרים שלו. פעם שאלתי אותו למה הוא עובד על הספרים דווקא בלילה. הוא אמר לי שבשעות היום, הילדים משחקים בחדרם, ומה, הוא יגיד שלא לשחק? לכן הוא מעדיף לכתוב בלילה. כך הוא הסביר לי אז, כשהייתי ילדה קטנה. מי יודע מה הייתה האמת".

'היהודי הקדוש' מבוכרה

רבי אברהם חיים נאה נולד בשנת תר"נ בחברון, לאביו הגאון רבי מנחם מנדל נאה זצ"ל, שהיה מראשי קהילת חב"ד בעיר האבות. משפחת נאה היא משפחה חב"דית ותיקה מדורות קודמים. רבי מנחם מנדל נאה היה חשוב מאוד בעיני האדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש שאף הטיל עליו להיות 'ממונה' (מנהל) ב'כולל חב"ד' בירושלים, "ולהיות המוציא והמביא בענייניהם הגשמיים והרוחניים של חסידי חב"ד שם". מגיל מאוד צעיר היה רבי אברהם חיים מעורה בהווי המיוחד של קהילה החרדים בחברון, ואף היה משתתף בלימודי המבוגרים.

"אני זוכרת שסיפרו", מספרת גברת זילבר, "שאבא, כילד, היה שוהה כל יום עם אביו בבית המדרש של 'השדי-חמד' בחברון, והיה עונה תמיד תשובות על שאלותיו של 'השדי-חמד'". כדרכם של סיפורים, הרי שהם מזכירים סיפורים אחרים, וגברת זילבר נזכרת בעוד סיפור דומה, שאירע בשעה שהיה רבי חיים כבר בחור והתארח פעם אחת, יחד עם הרדב"ז מצפת, אצל משפחה בירושלים. "הם היו כל השבת יחד, ובסעודה שלישית דרש הרדב"ז בדברי תורה במשך שעה ארוכה. בסיום דבריו ביקש מהנוכחים שיקום אחד מהם וינסה להפריך את דבריו. אף אחד לא ההין לעמוד ולנסות את כוחו, אבל רבי חיים שהיה בחור צעיר, ביקש שהות של חמש דקות כדי להיכנס לחדר סמוך ולחשוב מעט. אחרי חמש דקות נכנס רבי חיים לחדר ובמשך שעה ארוכה נשא פלפול שלם שבסופו הוכיח שכל דברי הרדב"ז אינם נכונים".

כשהיה רבי חיים בן 15 התחתן עם בתו של ר' שאול יצחק פניגשטיין ובשנת תרע"א, כשהוא בן 21 שנה, יצא את ארץ-ישראל לכיוון בוכרה. הוא יצא לשם בעקבות דודו הגאון רבי שלמה לייב אליעזרוב זצ"ל שפעל רבות בבוכרה. "בבוכרה", מספרות הבנות, "היה אז מצב היהדות קשה מאוד. היו הרבה יהודים, אך הבורות שלטה שם והיה צורך בפעילות רבה בקרב בני הנוער והמבוגרים. רבי חיים הגיע לבוכרה בדרך לא חוקית ושהה שם ללא אשרה. תוך זמן קצר הצליח אבא להשתלב היטב בקרב בני הקהילה היהודית שם, והפך לרבם הבלתי-מוכתר. אבא שהה שם רק שנתיים, כי בשנת תרע"ג הוא שב ארצה. אבל בשנתיים שהיה שם, הספיק לפעול רבות".

תוך זמן קצר מאז בואו לבוכרה התמנה רבי חיים לראב"ד בסמרקנד. בתקופה הזו עבד על החיבור הראשון שלו 'חנוך לנער' – ספר שנועד לסייע לנערים שהגיעו לגיל בר-מצווה והיו צריכים ללמוד הלכות התפילין. את הספר כתב רבי חיים בערבית-בוכרית מדוקדקת, אחרי שהייה של חודשים ספורים בבוכרה. "הוא למד את השפה מתוך חומש מתורגם לבוכרית".

החלק היותר מעניין בהקדמה לספר הן השורות שכתב בשולי הגיליון: "וזאת למודעי כי בעת כתבתי את הספר הזה, לא היה לי שום ספר. רק ספרי השו"ע והרמב"ם וש"ס קטן דפוס ווארשא. ועין יעקב. ועל-כן אולי ימצא כתוב באיזה מקום שהקדימוני. אל יחשדני הקורא למתלבש בטלית שאינה שלי חס-ושלום". מדהים להיווכח איך בתנאים שכאלה חיבר ספר הלכה מפורט, היורד לשורש פרטי הדינים, וכל זאת בהיותו בגיל 21 בלבד. רבי חיים התפרסם מאוד בבוכרה, ואף הפך בעיני יהודי המקום לאיש קדוש המסוגל לחולל מופתים.

"התמונה הזו" , מצביעה הגברת זילבר על התמונה הגדולה התלויה על קיר הסלון, "היא תמונה מהתקופה בה שהה אבא בבוכרה. הוא לבש את הבגדים של יהודי המקום, והפך להיות חלק מהם. את הספר 'חנוך לנער' נסע אבא להדפיס בוורשה, וגם לשם נסע עם הבגדים המסורתיים של יהודי בוכרה. הוא סיפר לנו תמיד, שבוורשה פגש את אחד מחבריו שלמדו עמו בישיבה בירושלים. החבר לא האמין למראה עיניו כשראה אותו בתלבושת בוכרית וחשב שהוא מהתל בו.

"יחס הכבוד שיהודי בוכרה רחשו לאבא הוא לא ייאמן. אני זוכרת שהייתי מסתובבת עם אבא ברחובות שכונת הבוכרים, ויהודים שעלו לארץ מבוכרה היו ממש יראים מאבא, מין יראת כבוד כזו. בליל שבת אחד הלכנו הביתה. בדרך ראינו יהודי בוכרי עם בנו. כשהם ראו את אבא מרחוק הם מיהרו להדביק אותנו. אותו יהודי פנה לאבא, כשהוא מצביע על בנו, ואמר: 'חכם חיים, הילד הזה הגיע בזכותך לעולם'. הסתבר, שכשהיה אבא בבוכרה פנה אליו אותו יהודי שהיה חשוך-ילדים וביקש ברכה. אבא עזב אבא את בוכרה ובכל התקופה מאז לא פגש עוד באותו יהודי, אשר בינתיים הקים משפחה לתפארת עם כמה וכמה ילדים.

"היהודים שם החזיקו מאבא 'יהודי קדוש', גם מפני שהעריכו את יכולותיו ההלכתיות והחכמה הרבה שלו, אך גם בגלל כמה מקרים שנוכחו לראות במו-עיניהם. אבא הרי היה בבוכרה ללא אשרת שהיה חוקית. אם המשטרה הייתה מגלה זאת, הוא היה עלול לשבת בכלא כמה שנים. אבל זה היה ממש לפלא איך תמיד ניצל. כשאבא מסר שיעור או עסק באיזו פעילות לטובת היהודים שם, פתאום הוא היה קם ומודיע שהוא צריך ללכת. הוא הרגיש שמשהו עומד לקרות, ולמחרת הוא הבין שאכן ניצל. תלמידיו סיפרו לו שבדיוק כשהלך, הגיעו כמה שוטרים למקום. אם היה נשאר עוד דקות ספורות הם ודאי היו תופסים אותו".

נפלאות בארץ מצרים

בשנת תרע"ג שב רבי חיים לארץ-ישראל, אלא שלא הספיק להתגורר בה זמן רב. זמן קצר לאחר שהגיע, פרצה מלחמת-העולם הראשונה והתורכים ששלטו בארץ גירשו למצרים הסמוכה את כל הנתינים בעלי האזרחות הרוסית. רבי חיים נאלץ לרדת יחד עם אביו רבי מנחם מנדל למצרים, בעוד אשתו הרבנית דבורה שבה להתגורר בינתיים בבית אביה ביפו. רק לאחר שילדה את בנם הראשון נסעה אף היא למצרים.

במצרים הקים רבי חיים את 'ישיבת ארץ ישראל'. באותה תקופה הוציא-לאור את ספרו 'שנות חיים', ואף תרגם אותו לערבית לתועלת יהודי המקום, שרמת ידיעתם בתורה ובמצוות הייתה נמוכה מאוד.

"אימא עמדה לימין אבא בכל מה שיכלה, כמעט במסירות-נפש. היא ניהלה את הישיבה הגדולה, שמנתה למעלה מ-200 לומדים. היא בישלה להם בכל יום את האוכל ודאגה לכל מה שהיו צריכים".

תוך זמן קצר התפרסם רבי חיים בכל רחבי מצרים, ותמונות שלו בליווי הכיתוב "הרה"ג המחבר שנות חיים ישמרהו צורו אמן", ניתן היה למצוא בכל בית. בעיתונים נכתב לאחר כמה שנים, כי גם לאחר מכן, כשעלו יהודי מצרים לארץ-ישראל והתגוררו בבדונים ובתי-פח רעועים, הם תלו על הקירות את אותה תמונה בה נראה רבי חיים בתקופה בה התגורר במצרים.

"הסיפור שמאחורי התמונה הזו", מספרת גברת זילבר, "החל בעשיר גדול שהיה מקורב לאבא. יום אחד אשתו של העשיר עמדה ללדת, אך כשהגיעה לבית-החולים הרופאים אמרו לו כי מצבה קשה, והיא והתינוק נמצאים בסכנה גדולה. הוא מיהר אל אבא וביקש שיתפלל בעבורו. אבא הרגיע אותו ואמר לו שילך לחנותו, יאמר תהלים - והכול יסתדר. לאחר חצי שעה, כשהסוחר יושב בחנותו, אומר תהילים ובוכה, נכנס לחנותו שליח מטעם אבא שאמר לו: 'מזל טוב, נולד לך בן. התינוק ואשתך מרגישים בטוב, והרי הם בריאים ושלמים'.

"אותו עשיר לא הבין מאיפה אבא יודע שהכול בסדר. בעודו תוהה ואל החנות נכנס שליח שהגיע מבית החולים ובישר לו את הבשורה הטובה. מאותו יום, החלו תושבי מצרים לכבד מאוד את אבא, ואותו עשיר הדפיס תמונות עם דיוקנו של אבא וחילק לכל אנשי הקהילה היהודית. לא היה בית במצרים שלא הייתה תלויה שם התמונה הזו של אבא".

בתום המלחמה שבו מגורשי ארץ-ישראל לביתם. רבי חיים קיבל את משרת ה'ספרא דדיינא' בבית הדין בירושלים ומשפחת נאה עברה להתגורר ב'בית ישראל'. כשהבית הקטן, בן החדר ומחצה, שהכיל גם שירותים ומטבח קטנטן בחצר הבית המשותף, היה צר עברו בני המשפחה להתגורר בבית החדש שבשכונת הבוכרים. "תלך לשם, לחצר בה היינו גרים בבוכרים", אומרת גברת זילבר. "תלך ותראה את הבית שהיינו גרים בו, הבית הפינתי בין רחוב דוד לרחוב שלמה. שם היה הבית שלנו. תראה את החצר הגדולה עם בור המים באמצעה. עד היום הבית קיים שם. לפני כמה שנים עברתי שם עם הנכדים, ונעצרתי להראות להם את הבית בו היה גר אבא. נעמדנו והסתכלנו על הדירה. בדיוק הגיע בעל הדירה שמתגורר בה כיום. הוא שאל אותנו מדוע אנחנו מביטים על הבית, ואני סיפרתי לו מי היה גר פה עד לפני 50 שנה. הוא אפילו לא ידע. הוא מאוד התרגש".

עד היום חרותה דמותו של רבי חיים נאה בזיכרונם של תושביה היותר-מבוגרים של שכונת הבוכרים. זו הייתה אחת מסגולותיו של רבי חיים: הוא קירב מאוד את הציבור הספרדי שעלה אז לארץ-ישראל, וחש מעט זר בין תושביה הוותיקים של ירושלים. זו הייתה הסיבה שרבי חיים בחר לגור דווקא בשכונת הבוכרים, למרות שהוצעו לו דירות מטעם כמה כוללים במאה-שערים. "הוא העדיף, ראשית כל, לדור בבית משלו, ולא להתבסס על חסדי כוללים שונים. אך הוא העדיף גם את המגורים דווקא בשכונת הבוכרים, בין המשפחות מעוטי היכולת שגרו אז במרתפים אפלים ובתנאים-לא-תנאים".

בהיות הרב אליעזר זילבר, נכדו של רבי חיים, בחור ישיבה צעיר בישיבת 'חברון' בירושלים, הסתובב עם אחד מידידיו בין סמטאותיה של שכונת הבוכרים. בדרך פגשו השניים את אחד מזקני השכונה. החבר עצר את הזקן ושאל: "אתה יודע מי זה הבחור הזה? הוא נכד של רבי חיים נאה!"
"אותו זקן", מספר זילבר, "התרגש כולו מעצם המחשבה שהוא משוחח עם נכד של רבי חיים. 'אתה נכד של חכם חיים? אתה יודע מה הוא היה בעבורנו? הוא היה האבא של כולנו'".

"בלילה", אומרת הגברת זילבר. "באמצע הלילה, היו מגיעים אל אבא הרבה אנשים. חלק משנת הלילה שלנו היו המאורעות הללו. התרגלנו אליהם, עד שהם כבר לא הפריעו לנו. בכל לילה היו מגיעים אליו אנשים, לפעמים עד שלוש לפנות בוקר. חלק מהם הגיעו להתייעץ איתו בכל מיני נושאים בחייהם הפרטיים. אני זוכרת שהיו מגיעים אליו, בשעת לילה מאוחרת, גם עסקנים של 'נטורי קרתא', לבקש ממנו שיסגנן להם כתבי אזהרה, על פרצות שהיו באותו הזמן. אך דווקא בשעות לילה מאוחרות היו מגיעים גם זוגות כדי שישכין ביניהם שלום-בית".

משכין שלום בירושלים

רבי חיים נאה היה ידוע בירושלים כמי שמחולל פלאים ב'שלום-בית'. "אבא הרי שימש כספרא דדיינא בבית-הדין. ביום הוא היה שומע את המריבות בין בני-זוג שהיו מגיעים לבית-הדין בבקשה להתגרש, והיה מדבר עמם שיבואו אליו בלילה לנסות להגיע לפשרה. בהרבה מקרים זה היה עוזר. אני זוכרת שפעם אחת הגיע זוג לאבא, יחד עם ה'שוויגער', אמו של הבעל. הזוג עצמו שתק, אך ה'שוויגער' שימשה להם לפה וטענה שבנה רוצה לגרש את אשתו. אבא שאל אותה למה היא חושבת שהוא רוצה, והיא החלה לצעוק על האישה, שלדבריה אינה מנקה את הבית ואינה מבשלת לבעלה. אחרי שאבא שמע את טענותיה, הוא ביקש ממנה לצאת החוצה, והחל לשוחח עם הזוג עצמו. הוא שאל את האישה האם היא חפצה להתגרש, והיא, כמובן, סירבה. הוא שאל את הבעל האם הוא חפץ לגרש את אשתו, וגם הוא אמר שטוב לו איתה מאוד, והוא בכלל לא רוצה לגרש אותה.

"אבא קרא ל'שוויגער' ואמר לה שיש פיתרון: הוא מציע שהזוג יישאר נשוי, אך היא, תואיל בטובה, שלא לבקר בבית הזוג למשך שנה, ולאחר מכן נראה מה יהיה. אני זוכרת שכולם דיברו על זה באותה תקופה. זה היה סיפור מאוד מעניין.

"אבא היה לוקח באופן אישי כל מקרה שהיה מגיע אליו והיה מטפל בו כאילו זו צרתו האישית. אני זוכרת שבצהריים אחד אבא הגיע הביתה צוהל כולו. הוא פנה מיד לאחי ברוך ואמר לו: 'חאפ איהם' – תפסנו אותו. אני לא הבנתי באותו זמן על מה השמחה הגדולה, ואת מי בדיוק תפסו, אבל אחרי זה אימא הסבירה לי שהיה בירושלים אדם בלתי שפוי שאמלל את אשתו, ולא היה ניתן לגרש אותה, כי לרוב הוא לא היה מודע למעשיו, וגם אם היה נותן גט לא הייתה לזה שום משמעות. באותו יום, הצליח אבא לתפוס אותו ברגע בו הוא היה שפוי, ומיד כשראה אותו כך, רץ לבית הדין וסידר את כל עניין הגט, כדי לשחרר את אותה אישה אומללה מעגינותה.

"פעם אחרת, ראיתי את אבא שב מבית הכנסת בצהריים, אבל הוא לא נכנס הביתה. עקבתי אחריו מהחלון וראיתי שהוא צועד לעבר החצר שהפרידה בין הבית שלנו לבית ממול. התגוררו שם כמה משפחות עניות מרודות, שגרו במרתפים עזובים. אבא ירד לאחת המשפחות שם, ורק לאחר כמה דקות עלה משם. לא התאפקתי ושאלתי אותו מה הוא עשה שם. הוא סיפר לי שאם הבית ילדה בת. אך הוא הכיר את בעל הבית וחשש שבגלל שאשתו ילדה בת, אחרי כמה בנות שכבר היו להם, ולא בן - הוא יכעס עליה, כאילו שהיא אשמה בכך. אבא ירד לשם לאחל לה מזל-טוב, ובירך אותם שיזכו להרבה נחת. הוא היה בטוח, שכשבעלה של האישה יראה שהרב מגיע לבקר אותה ומאחל לה 'מזל-טוב', הוא יעריך אותה ויימנע מלצעוק עליה".

ויכוח יומי עם ר' שמואל מועד

"אבא היה איש מאוד עליז ומאושר. תמיד כשחזר הביתה מבית המדרש, היינו יכולים לדעת שהוא מגיע, כי היו שומעים אותו מנגן ושר. סדר היום שלו היה קבוע מאוד. הוא אף פעם לא שינה אותו. אחרי שהיה גומר ללמוד ולכתוב את חידושי תורתו, לרוב היה זה בארבע לפנות בוקר, הוא היה הלך לישון. בבוקר היה קם והולך מיד למקווה. אני זוכרת שהוא כל-כך הקפיד על מקווה-של-בוקר, מעולם הוא לא פספס אותו, בחורף כמו בקיץ. ולאחר מכן היה צועד בנחת לכיוון השטיבל'אך במאה-שערים".

השטיבל'אך במאה שערים. גם ביקור בשטיבל'אך כיום, לא יותיר אפילו מעט מן האווירה שהייתה בין כתליו באותם ימים. באותה תקופה היה השטיבל'אך בית מדרש ללימוד, בדיוק כשם שהיה בית-כנסת. גדולי תלמידי החכמים שהיו אז בירושלים הסתובבו אז בין חדריו ודיברו ביניהם בדברי-תורה.

"כל יום בבוקר, לאחר שהיה אבא מתפלל, הוא נשאר עוד שעה ארוכה בבית הכנסת. ראשית, הוא היה מסתובב בין האנשים והיה בודק את אורך ציציותיהם. זה היה אצלו מנהג של קבע, לבדוק האם אורך הציציות של היהודים מסביבו מספיק בכדי לקיים מצוות ציצית. אבל הסיבה שבגללה הוא נשאר תמיד עד שעה מאוחרת בבית הכנסת הייתה תלויה ביהודי אחד".

ר' שמואל מועד קראו לו בירושלים, והוא היה תלמיד-חכם גדול מאוד. בכל בוקר, אחרי התפילה, היו עומדים רבי חיים ור' שמואל במסדרונות השטיבל'אך ומתווכחים בלימוד. זה אומר כך וזה אומר כך. לא היו חולפות דקות ארוכות ומסביבם התאספה קבוצה גדולה שהאזינה בדומיה לוויכוח הסוער. אף אחד לא העז להתערב. כולם האזינו בשקט מופתי. רבי חיים טוען כך ור' שמואל עונה לו בסברה אחרת, והלומדים מסביב מנענעים בראשם, מעלה ומטה עם כל סברה שנשמעת, או ימין ושמאל על סברה שהופרכה. כך במשך שעה ארוכה.

"אחרי הוויכוח היומי היה אבא צועד לכיוון הבית, אך הגיע לשם במהרה כל-כך. בדרך היו מתלווים אליו אנשים, חלקם מפלפלים עמו בנושא הוויכוח שרק כעת הסתיים, ואחרים באים ומתייעצים בעניינים שונים. עד שהגיע אבא הביתה הייתה כבר שעת צהריים מאוחרת.

"כשראתה אימא שזהו המצב, החליטה לשלוח עמו לבית כנסת, בכל בוקר, בייג'ל שהייתה אופה בעצמה. אימא הייתה אופה בייגל'ך מיוחדים, שהיו מריחים בכל האזור בו גרנו. ומאותו יום, אחרי התפילה, לפני או אחרי השיחה עם ר' שמואל, היה אבא מתיישב ואוכל את הבייג'ל ששלחה לו אימא.

"אחר-כך הוא היה מגיע הביתה, טועם משהו, מניח תפילין דרבנו-תם, והולך לנוח מעט. מעט? עשר דקות בכל יום היה ישן אבא. מעשרה לשלוש עד שלוש, גם זה אם לא הפריעו לו השואלים. הוא גם לא היה ישן על המיטה בחדרו, אלא היה נשכב בחדר של הילדים על המצעים הרבים שהיו סדורים על המיטה לקראת שנת הלילה. נשכב לכמה דקות ונח את מנוחת הצהריים שלו".

משקל, ביצים וזיתים

אחד מעקרונות ההלכה עליהן עמל רבי חיים לבררן היטב, ובזכותם קנה לא את פרסומו הרב, היה בירור המידות השונות לפי חז"ל בהתאם לדורנו. רבי חיים ראה זאת כחובה וזכות לעצמו, וכשליחות שהוטלה עליו מן השמים, לבסס את מנהגם של גדולי ישראל מהדורות הקודמים בעניין השיעורים. אם נשתייר שמו של רבי חיים נאה בפי הדור הזה, הרי זה בזכות אותם שיעורים, שאמנם היו מקובלים מני אז, אך רבי חיים קם והגן עליהם והוכיח את דעתו בהם ללא-הרף. כך נותר שמו בפי כל, כשנזכרו שיעוריו, לאמור: 'שיעור כך וכך מספיק לדעת רבי חיים נאה', או: 'הדסים של רבי חיים נאה' או: 'קידוש של רבי חיים נאה'.

גברת רחל זילבר: "במשך זמן רב התפרסמו ב'המודיע' לסירוגין, דעתו ודעת 'החזון איש' בעניין המידות והשיעורים. שבוע אחד התפרסם טור בו הוא הוכיח את דעתו ושבוע לאחר מכן, התפרסם טור שכתב הגאון הסטייפלער בו הוכיח את דעת החזון איש.

"בכל הזמן הזה, כשהיה אבא עסוק להוציא את ספרו 'שיעורי תורה', התעסק אבא בעניינים האלו ללא הרף. אני זוכרת, עוד כשהייתי ילדה קטנה, בכל שעות היום, היה אבא עסוק במדידת חפצים שונים. אני הייתי הולכת להביא לו את המשקל מהצורף. הוא אמר לי להביא משקל דווקא ממנו, כיוון שלצורף יש משקל כמעט אבסולוטי. שכן הוא שוקל בו חלקיקי זהב קטנים מאוד. ובמשקל הזה הוא היה שוקל כל מיני חפצים. על השולחן בחדר שלנו, שעליו היה אבא יושב ולומד, לא היה מקום אפילו לגפרור. על חצי מהשולחן עמדו הספרים של אבא, ועל החצי השני עמדו משקולות שונים, ביצים גדולות וקטנות וסוגים שונים של זיתים".

גברת חנה קוזלובסקי: "אבא היה קורא גם לאנשים שונים והיה מודד להם את בהונותיהם ואת אורך כף-ידם, כדי לבדוק את התזות השונות בהתאם למציאות כיום. מלבד זאת, כשהיה אבא בבית הכנסת הוא היה מודד תמיד את אורכן של הציציות. פעם אחת כשמדד למישהו את ציציותיו בשבת, אמר לו הלה: 'הרי זו מדידה, ואסורה היא בשבת?!' אבל רבי חיים ענה לו מיד: 'זוהי מדידה של מצווה ומותר לעשותה בשבת!'"

"אני זוכרת כשהגיע אבא לבני-ברק", מספרת גברת זילבר. "הוא הגיע לבקר את החזון איש, והחזון איש צעד לקראתו כמה בלוקים, כדי לקבל את פניו. החזון איש מאוד העריך אותו, למרות שהוא חלק עליו בעניינים מהותיים.

"בכלל, הקשר של אבא עם גדולי אותו הדור היה חזק מאוד. הוא היה מיודד מאוד עם הבריסק'ר רב, ובשעתו, כשקמה המדינה, הגיע אבא לביתו של הגרי"ז וביקש ממנו לסייע לו להקים מערכת כשרות שתפקח על הכשרות במדינה שהולכת ומוקמת, כי בלעדיה המצב שישרור במדינה יהיה קשה מאוד. בעידודו של הגרי"ז הקים לאחר-מכן אבא את 'ועד הרבנים של אגודת ישראל' שפיקח גם על עניינים אלו.

"קשר מיוחד היה לאבא עם הרבי מליובאוויטש זצ"ל. הוא החזיק את עצמו חסיד של הרבי, ואף הגיע פעם לבקרו. "גם עם הגר"ח זוננפלד הייתה לאבא ידידות עמוקה, וכשהיה צריך הגר"ח לנסוע לנחם את מלך ירדן עבדאללה על פטירת אביו חוסיין, לקח הגר"ח את אבא כמתרגם. אבא ידע ערבית ספרותית של ממש.

"לכל דבר שזוכרים מהילדות יש איזו אפיזודה שמזכירה אותו. אני זוכרת שכשאבא חזר מירדן, הוא הביא הביתה אשכול גדול של בננות, ולא היה איפה להניח אותו, אז שמו אותו בין המיטה של אבא למיטה של אמא..."

פגישה אחרי שבוע

"השבוע האחרון של אבא הוא השבוע שאני זוכרת יותר מכל. ביום ראשון הגיע הדוקטור של אבא, דוקטור אהרונוב, לבדוק אותו. אבא לא הרגיש טוב כל-כך, אבל הדוקטור אמר שיש עוד זמן לבצע בו את הבדיקות, רק שאבא ינוח ולא יתאמץ בכלל. באותו לילה גמר אבא לכתוב קונטרס שלם בענייני שיעורי התורה, ולמחרת בבוקר כשהגיע אחי, ר' ברוך, לבקרו הראה לו אבא את הקונטרס. ברוך שאל אותו מיד: 'אבא, הרופא הלוא אמר לך לנוח ולא להתאמץ?!' אבא ענה לו בהלצה, כשהוא רגוע לגמרי: 'אולי גם תקנח לי את האף?'

"לאורך כל היום נשאר אחי עם אבא, וביום שני בערב לקה אבא בהתקף-לב. ברוך שכב במזרון ליד האבא, ואבא קרא לו בשקט: 'ברוך, ברוך', אבל עד שהוא התעורר לגמרי, אבא כבר לא היה בין החיים.

"ואז קרה המעשה המופלא עם ר' שמואל מועד. איזו דמות נהדרת. דמות שלא רואים כמותה בירושלים. אני זוכרת היטב את דמותו, הוא היה הולך באורח קבע עם קפטן ירושלמי בצבע זהוב, נעליים גבוהות וגדולות מכפי מידתו שאינן נעולות בשרוך, וכובע מרופט לראשו. הוא היה נראה אביון ודל, אבל בתוכו הסתתרה דמות של אחד המיוחדים מתלמידי החכמים בירושלים. אני זוכרת אותו היטב, כי דמותו נקשרת אצלי ללא-הרף עם דמותו של אבא. בכל בוקר הם היו מתווכחים בשטיבל'אך, כשמסביבם 'קופקע' (התאספות) של אנשים.

"ביום חמישי שלפני אותו יום שני נורא בו נפטר אבא, עמדו אבא ור' שמואל מועד אחרי תפילת שחרית והתווכחו זמן רב בעניין הלכתי. העניין היה סבוך, והם לא הצליחו באותו היום לגמור ולמצות את הדיון עליו. בסיום הוויכוח אמר ר' שמואל לאבא: 'נו, שויין. עוד שבוע, כשניפגש כבר, נמשיך את הוויכוח'. ביום שני שלאחר-מכן נפטר אבא לבית עולמו".

ביום רביעי של אותו השבוע נלקח גם ר' שמואל מועד לבית עולמו.