פרשת השבוע היא פרשת משפטים, ובה בעצם מתחיל הקושי האמיתי... פרשיות התורה שעד כה כללו בעיקר סיפורים [סיפורים על בריאת העולם, סיפור חייהם של האבות: אברהם יצחק ויעקב, סיפור מעשיהם של השבטים – יהודה, יוסף וכו', ולאחרונה – סיפור הגלות במצרים והיציאה ממצרים, ועד לקריעת ים סוף. בפרשה הקודמת, פרשת יתרו, קראנו את הסיפור של מתן תורה, כאשר הקב"ה התגלה בהר סיני ונתן את התורה] – ועכשיו, בפרשת משפטים, מתחילה התורה לדון בהלכות המפורטות של התורה: מה אומרת התורה על מקרה כזה, מה היא ההלכה במקרה כזה [מה קורה אם הדלקתי אש והיא פרצה ושרפה את המחסן הסמוך או מה קורה במקרה שבעל חי שלי (כלב, חתול או עז) נכנס לבית של חברי ו'חיסל' לו כמה מצרכי מזון, וכו' וכו']. עד עכשיו קראנו סיפורים שהיו בעבר - ומהפרשה שלנו מתחילה התורה להגיד לנו מה לעשות, "להתערב" לנו בחיי היום יום שלנו... בענין זה יש רמז מעניין. הפרשה שלנו, פרשת משפטים, היא הפרשה מספר 18 שבתורה – הפרשה הח"י. כי אכן, בפרשה זו אנו מתחילים לחיות עם התורה, "כי הם חיינו ואורך ימינו". כשאנו לומדים את כל ההלכות שבפרשה, [ובפרשיות הבאות], מרגישים שהתורה אינה רק ספר קדוש שנמצא בתוך ארון הקודש בבית הכנסת, אלא זוהי 'תורת חיים', התורה היא דבר שיש לו השפעה עמוקה על כל פרט ופרט בחיים של יהודי. התורה מורה דרך בכל פרט בחייו של היהודי, לא רק מה עליו לעשות בבית הכנסת אלא גם מה עליו לעשות בבית, במשרד, במסעדה, בכל מקום ובכל זמן. על כל דבר יש הוראה מפורטת בתורה [ולדוגמא: גם בנושא הכאוב והמסוכן של ה'התנתקות' (היל"ת) יש הלכה ברורה בתוך התורה], ובהרבה מהמצוות התורה לא רק אומרת מה לעשות אלא גם מסבירה מדוע יש לעשות כך, דבר שנותן לנו את האפשרות לקיים את המצוות מתוך הכרה פנימית, השלמה מלאה ושמחת חיים. ה"משפטים" הם דבר חי – ולכן פרשה זו היא הפרשה השמונה עשרה בתורה, הפרשה הח"י של התורה. וכפי שמסביר רש"י את הפסוק הראשון של הפרשה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שהקב"ה אומר למשה שישים את המשפטים לפני עם ישראל "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם". כלומר: כמו שאדם מזמין אורחים לביתו ומכין לפניהם שולחן ערוך ומוכן במזון ומגדנות, הוא לא מחכה שהם יחפשו לבד בארונות אלא הוא שם להם הכל מוכן ומזומן שיוכלו מיד לאכול – כך משה רבינו מפרט לנו בפרשה זו את ההלכות של התורה, אומר לנו בדיוק מה עלינו לעשות ומה עלינו לא לעשות, כיצד יש לנהוג במצב כזה וכיצד יש לנהוג במצב כזה. הפירוט הזה של ההלכות, ביחד עם ההסברים שעל ההלכות שבספרי התורה שבעל פה, נותן לנו את האפשרות לחיות עם התורה. ב. ובעצם, הרמז הזה עמוק יותר ממה שנדמה. זה שדוקא פרשת משפטים, הפרשה שלנו, היא הפרשה הח"י בתורה – מתאים ומדוייק להפליא. נחזור רגע לפרשה הקודמת, פרשת יתרו, אותה קראנו בשבוע שעבר – שבה קראנו על מעמד הר סיני, על נתינת עשרת הדיברות, על המעמד ההיסטורי שאין דומה לו: מתן תורה. איזו מספר היתה פרשת יתרו? ובכן, אם אמרנו שפרשת משפטים היא הפרשה השמונה עשרה, הרי שפרשת יתרו היא הפרשה השבע עשרה. כשם שלמספר שמונה עשרה יש משמעות מיוחדת: בגימטריא ח"י, כך למספר שבע עשרה יש משמעות מיוחדת. מה המשמעות, מה היא הגימטריא של המספר שבע עשרה? שבע עשרה הוא בגימטריא "טוב". [8+6+2= 17]. מדוע באמת הפרשה של מתן תורה היא הפרשה השבע עשרה, בגימטריא "טוב"? פשוט מאוד – התורה היא דבר טוב ביותר, הדבר הטוב ביותר שקיים! וכמו שכתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזובו". הקב"ה אומר לעם ישראל: נתתי לכם דבר טוב מאוד, את התורה שלי – תעריכו את המתנה היקרה ואל תעזבו אותה! ולכן הפרשה של מתן תורה, פרשת יתרו, היא הפרשה השבע עשרה בתורה, בגימטריא "טוב" – שכן היא מספרת על כך שקיבלנו מהקב"ה את ה"טוב" האמיתי, את התורה הקדושה, היקרה והטובה מכל. והשבוע, בפרשת משפטים, אנחנו מוסיפים ומתקדמים. אם בשבוע שעבר היינו בסימן הגימטריא של "טוב", בפרשה השבע עשרה – השבוע אנו מתקדמים ומגיעים לסימן של "חי", בגימטריא שמונה עשרה. כי אכן, ההתייחסות שלנו לתורה, למשפטים של התורה – לא צריכה להיות רק בתור דבר "טוב", אלא בתור דבר "חי". יש כאלה שמתייחסים לתורה כדבר "טוב" בלבד. הם מעריכים את ספר התורה, מכבדים את התורה ואת מי שלומד את התורה, מנשקים בכבוד את ספר התורה וכל ספר קודש, ואפילו תורמים מממונם לכתיבה של ספרי תורה וללימוד תורה – אבל בזה זה נעצר. התורה היא בעיניהם דבר טוב, דבר קדוש ומכובד – אבל לא יותר מזה. על כך באה הפרשה שלנו ומלמדת, שזה לא מספיק. התורה היא לא רק דבר "טוב" ויקר שעומד בארון הקודש בכבוד ויקר, קוראים בזה פעם בשבוע ורוקדים אתה פעם בשנה... – התורה צריכה להיות אצלנו דבר "חי". חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. קמים עם התורה, הולכים לישון לפי התורה, אוכלים רק מה שהתורה מרשה לאכול, וכל דבר משתדלים לקדש ולחבר עם התורה – "תורת חיים". וזוהי התוספת שאנו לומדים בפרשת משפטים (הפרשה ה"חי" של התורה) לגבי הפרשה הקודמת, פרשת יתרו (הפרשה ה"טוב" של התורה): בפרשה הקודמת ראינו כמה שהתורה היא דבר טוב ויקר, דבר מכובד, שניתן לנו על ידי הקב"ה בעצמו במעמד כה מיוחד, קולות וברקים ושופרות, על ידי משה רבינו בהר סיני; יכול מישהו לומר לעצמו – נכון, התורה היא דבר קדוש, דבר טוב שניתן לנו מהקב"ה בעצמו, ולכן ניתן לה מקום מכובד בבית הכנסת, נקרא בה פעם בשבוע, וכך נתייחס בכבוד לאוצר הטוב שיש בידינו. על כך מלמדת אותנו פרשת משפטים, הפרשה ה"חי" של התורה, שזה לא מספיק. התורה אינה רק דבר קדוש ונפלא שהקב"ה נתן לנו באופן חד פעמי; התורה היא דבר חי ותוסס, לתורה יש מה לומר על כל פרט מחיינו, הקב"ה נתן לנו בתורה הרבה מצוות לא כדי להכביד עלינו חלילה אלא בדיוק להיפך כדי לזכות אותנו ("רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות"), כדי שתהיה לנו אפשרות להתחבר עם התורה על כל צעד ושעל, כל פרט מחיינו להאיר ולקדש באור התורה. התורה צריכה להיות דבר שאנו חיים אותו, לומדים אותו ומפנימים אותו בתוכנו. התורה היא דבר כה טוב – ולכן יש לנו את הזכות הנפלאה להכניס אותה בכל דבר ודבר: לשמור על הפה כפי התורה, לשמור על האזניים והעיניים כפי התורה, לעשות מצוות בידים וברגלים לפי התורה – לחיות את התורה בכל פרט ופרט מחיינו. כאשר חיים עם התורה, נעשים גם החיים הגשמיים מוצלחים יותר, מבורכים יותר, ועד לחיים הנפלאים של הגאולה השלימה בקרוב. מעובד לפי שיחת ש"פ משפטים תשמ"ט (התוועדויות תשמ"ט ח"ב ע' 307 ואילך).