מערכת COL
|
יום כ"ד סיון ה׳תשע״ו
30.06.2016
בעוד שבוע ג' תמוז: הדרך היחידה לנער את האבק
המכה הכואבת והמוחשית יותר באה במוצאי שבעה עשר בתמוז של אותה שנה. בסך הכל, שבועיים ימים לאחר ג' תמוז. התמונה הזו נצרבה בעור בשרי ועד היום כשאני נזכר בה היא לא נותנת לי מנוח ● בנימין ליפקין בטור מיוחד, שבוע לפני ג' תמוז ● מגזין שישי הדרך היחידה
בנימין ליפקין
זה היה לפני שנתיים בדיוק, בימים אלו. במרץ רב שקדתי על הפקתו של מוסף מיוחד לרגל מלאות עשרים שנה להסתלקות אבינו רוענו, הרבי זי"ע.
העבודה על כך החלה מיד לאחר חג הפסח וכשבני בכורי מצא אותי שרוי בעריכת הדברים ובהטלת המשימות, החמיץ פנים. אנחנו, הטיח בפניי בדרך ארץ אבל בכאב בלתי עצור, מתחלחלים מהמחשבה שרחמנא-ליצלן ימלאו עשרים שנים מאז ג' תמוז – ואתה מתכונן לכך בחדוות יצירה?
לרגע עשיתי אז אתנחתא במרוץ העבודה שבו הייתי שרוי והתבוננתי ביני לבין עצמי בצדקת דבריו. לא אחת ולא שתיים מרוב עיסוק נמרץ, צודק וחיוני, אי אפשר להבחין בקהות החושים שמאיימת להזדחל אל תוככי התודעה.
זה מזכיר לי את השיר המרגש, פרי יצירתו של משורר בן משורר, גיסי כאח לי, נעים זמירות ליובאוויטש, ר' יצחק חיים מרטון, המטיב במילותיו המרעידות כל נים לבטא את הלך הרוח של עדת החסידים בימי הדמדומים הללו. השיר מתלבש על הניגון הנודע של "אבינו אב הרחמן", ובאחד הבתים שלו נאמר: "וגם בתקופה כה קשה, עשור כבר חלף מה נורא". השיר הזה מושר רבות בביתנו.
ולכאורה חלף כבר עשור, חלפו כבר למגינת כל לב שני עשורים, והנה בעוד שבוע ימלאו לא פחות מ-22, עשרים ושתיים שנים. אבל איש מהמשוררים לא חשב לשנות את השיר וממשיכים להגות בתוגה: "עשור כבר חלף מה נורא".
את חטאי אני מזכיר היום. בעיצומם של ימי השלושים, אז בקיץ האומלל של תשנ"ד, ישבתי לשיחה אירונית עם כמה מחברי החדר, ב-749 (הפנימיה המחודשת כיום של 1414, הייתה אז בתקופת הביניים של בין השריפה לשיקום; ורק קומת הכניסה של חדר האוכל הייתה פעילה). הזמן, שחתי במונולוג נעדר אמונה, יהיה האויב הגדול ביותר שלנו. בימים אלו זה השעון או הימים. בהמשך יהיו אלו השבועות ובהמשך לוח השנה. גם אני, כמאובן אז, לא חשבתי שעשרים ושתיים שנה יחלפו וחסידות חב"ד אמנם תקום ותסתער ותראה לעצמה ולעולם כולו כיצד "יתיר מבחיוהי" אינן צמד מילות מליצה בעלמא אלא עובדה חיה וקיימת אבל החושך מכסה ארץ ומשאלת "רצוננו לראות את מלכנו" נותרת מרחפת אופפת ואינה מוצאת מענה.
*
כתבתי פעם על המכה הראשונה שניתחה בפנינו, תוך כדי מסע ההלוויה בג' תמוז. כשפסחנו על פני רובעים שבהם ילדים שחומי עור שיחקו בבייסבול באין מפריע. העולם כולו, הלנתי אז בצדק רב, בניגוד למה שניתן היה להעלות על הדעת, לא עמד מלכת. המכה הכואבת והמוחשית יותר באה במוצאי שבעה עשר בתמוז של אותה שנה. בסך הכל, שבועיים ימים לאחר ג' תמוז. התמונה הזו נצרבה בעור בשרי ועד היום כשאני נזכר בה היא לא נותנת לי מנוח.
זו הייתה שעת לילה של מוצאי הצום אבל שדרת רחוב פרזידנט נראתה כמו צהרי היום. המון אדם נקהל ליד אוטובוסים. האווירה הייתה קדחתנית. מזוודות, ארגזים ותכולה אינסופית הועמסה על שיירת האוטובוסים. קראון הייטס, השכונה של הרבי, על אנשיה נשיה וטפה הייתה שרויה בתכונה אחת ויחידה: היציאה לקטסקילס. החופש הניו יורקי הגדול בן החודשיים, פרץ במלוא עוזו. וכשמגיע החופש הזה, השכונה כולה מתרוקנת מאדם לטובת המעבר המקודש להרים.
תום נערי, אולי נאיבי, היה לי אז. נותרתי כמסומר על מקום עומדי. עיניי נקרעו מתדהמה. רק לפני שבועיים נוטל כבוד מבית חיינו. רק לפני שבועיים כל שדרת קינגסטון, עורק החיים הראשי של השכונה, לבשה כולה אבל ואף לא אחת מהחנויות בה נפתחה כי ניצחו אראלים את המצוקים וכי יתומים היינו ואין אב.
וכעת, מה קרה? לאן נעלם כל ההלם והאלם הגדול שפקד בצדק את כולם? המסורת האמריקנית חזקה יותר מכל זעזוע? שאלתי את עצמי ואת הסובבים אותי בלי לקבל תשובה מסודרת שהניחה את דעתי. גם כשניסו לסבר את אוזני על כך שזהו סדר העולם לא הצלחתי בדיוק להבין למה למשל לא יידחה שאון המעבר הדרמטי הזה לפחות לאחר השלושים.
אותו אירוע טראומטי היה כמו מבוא לכל אשר התרחש במרוצת 22 השנים הבאות. אילו היה הכאב האמיתי מהנורא מכל שהתחולל ובא עלינו ממשיך לבעבע ולפעפע, מחזות רבים מספור לא היו מתרחשים כלל. לא צריך למנותם כרוכל. אין טעם לכך וגם לא לשם כך התכנסנו. כל יחיד וכל ציבור יודעים היטב את הקורות אותם במרוצת 22 השנים הבאות ויודעים היטב להשיב לעצמם האם יש סיכוי שאחד מהם או פרומיל מהם יכול היה לצאת אל הפועל אילו היה מתרחש בשבוע שלאחר ג' תמוז תשנ"ד.
זוהי תוצאה אנושית, איומה ונוראה אבל טבעית לגמרי, שהולכת ומחוללת שַׁמות ככל שהזמן נוקף והאגו האישי שב להיות דומיננטי ותופס את המרכז, מפנה את מקום כל הרהור, כל תחושה, כל רגש וכל געגוע.
*
יש רק דרך אחת להחיות מחדש את כל הרגש הטהור. יש דרך אחת ויחידה להציף את הלב, להטעין את המוח, לשעבד את החושים ולהישאב אל אותם כיסופים טהורים, להימשך אל אותה ערגה עילאית שכל רוח שבעולם, מצויה ושאינה מצויה, לא תוכל לחלל אותה או להקהותה.
הדרך הזו היא הנסיעה לרבי. הנסיעה לאוהל הקדוש, ההסתופפות בד' אמות, ההתכוננות הכנה והרצינית לקראת הכניסה לפניי ולפנים, ההתוועדות במשך המעת-לעת, זיך וואלגערן צווישן די יונגעלייט און די בוחרים – בַּטֶנֶט על חלקיו. זאת הדרך להישטף מכל אבק השגרה, להתנער מכל זוהמת הציניות, להיפרד מכל טינופת האדישות. לומר לחיים, לאהוב את הרבי, להתגעגע לרבי, להתרפק על שנות האורה והטובה ולחזק ולהתחזק בכך שעל אף הכל ולמרות הכל לא עזב הרועה את צאן מרעיתו ודבר מדבריו לא ישוב ריקם.
(תמונת ארכיון: ברוך עזאגווי)
ואם הדברים הללו כנים בכל אחד מימות השנה, הם תקפים שבעתיים בג' תמוז.
אחיי ורעיי, נותר עוד שבוע ימים לג' תמוז. מה לכם נרדמים. אם לא עכשיו – אימתי. השנה היא גם שנת הקהל והחובה והזכות לכך אך מתעצמות אלף פעמים ככה. כזה הוא השיר שהביאו בניי לשולחן השבת האחרונה והוא אך קטע אחד מתוך שיר של 'קמפ השלוחים': "שטר ועוד פרוטה, ויש כרטיס טיסה, מ'פארט צום רעב'ין, יש פארברענגן וריקוד פרידה, בד' של אמות, כמה טוב להיות, כלי קיבול את הקדושה לקלוט" - - -
להתראות בג' תמוז.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
