מערכת COL
|
יום כ"ה אייר ה׳תשע״ו
02.06.2016
"יום גדול ונשגב מאוד" ● הרב טוביה בלוי
כ"ח אייר תשכ"ז שוחרר הכותל המערבי שריד בית מקדשינו, ובאותם ימים שוחררו מערת המכפילה, קבר רחל, ושאר חלקי ארץ ישראל. איך אנו כחסידים מתייחסים ליום הזה? ● בראיון מיוחד למערכת COL מציג הרב טוביה בלוי 'מבט חסידי' על הנושא ● וגם: על היום הראשון בו הגיע לכותל עם המוני בית ישראל, ומה תלה במפקדה ששכנה בתוך ביתו מטרים מהגבול הירדני? ● הרב בלוי משתף ברגעים המרגשים ב'הקהל' במלאת ל"ט מחזורים לתיכון בית חנה בירושלים ● מגזין שישי יום גדול ונשגב
למעלה משמאל: הרב טוביה בלוי (ארכיון COL) מימין: חיילים מניחים תפילין אי-שם בחזית. למטה: מתפללים בכותל, לאחר שחרורו
משה בן-חיים
בכ"ח אייר תשכ"ז שוחרר הכותל המערבי שריד בית מקדשינו, ובאותם ימים שוחררו מערת המכפילה, קבר רחל, ושאר חלקי ארץ ישראל.
יש שקבעו יום זה כ'חג לאומי', בכנסת נקבע חוק "יום ירושלים", ויש שאומרים ביום זה 'הלל', ולא אומרים תחנון. מאידך יש שלא מתייחסים כלל וכלל ליום זה.
"יום גדול ונשגב מאוד"
מה הראיה שלנו כחסידים, במבט על נושא יום שחרור הכותל, ירושלים והמקומות הקדושים?
הרב טוביה בלוי:
"היום הגדול, יום שחרור ירושלים, הכותל, מערת המכפילה, שאר המקומות הקדושים וכל יהודה ושומרון, ולמעשה כל הניצחונות זה דבר גדול ונשגב מאוד, רואים גילוי ברור חד ומפורש של ניסי ה' נפלאותיו וחסדיו על ארץ ישראל ועם ישראל.
להקדים: על השגב והקדושה של הימים האלה, אין שום משמעות לנושא אי אמירת הלל או תחנון. כלל גדול יש בידינו: לא נוגעים בתפילה שקיבלנו מדור-דור, מכיון שכל התפילות נקבעו על פי חז"ל, גם עפ"י 'נגלה' שבתורה, וגם עפ"י קבלה. כידוע אצל חב"ד, גם בימים של הילולא לא מוותרים על אמירת תחנון בתפילה, אלא אם כן יש הלכה ואדמוה"ז כותב על כך בשו"ע.
למרות גודל והשגב שבימים אלו, אין על כך השלכה בתפילה.
לעצם העניין: כל יהודי צריך להודות על הניסים והנפלאות. ראו את מה שקרה כשכבשו את הכותל, התרפקות של המוני ישראל, גם מי שלכאורה נראים הכי רחוקים. ראו איך זה גילה אצל כל אחד את הנקודה היהודית והקשר לקב"ה.
המוני בית ישראל זמן קצר לאחר שחרור הכותל (אוצר התצלומים הלאומי)
מליונים במבצע תפילין
"מבצע תפילין שהחל אז, ועד היום מליונים הניחו תפילין מההתעוררות הגדולה. גם שר הביטחון דאז משה דיין כשהגיע לכותל אמר: "חזרנו למקומות הקדושים על מנת שלא נעזוב אותם לעולם". נקווה שאכן השלטונות יעמדו בדיבורם.
אני רוצה להוסיף זווית חשובה: ימים אלו מהווים משקל-נגד וניגוד למה שנקרא 'יום העצמאות'. המדינה הוקמה על חלק קטן של א"י, תוך הסכמה מראש על ויתור שאר חלקי א"י לערבים.
עניין זה עצמו הוכיח שהמגמה של הציונים המקימים היתה לבנות מדינה, ולא דווקא בארץ ישראל, כידוע. העיקר שיש שלטון עצמאי כביכול, וכששמעו על החלטת האו"ם על 'החלוקה', רקדו ושמחו. החגיגה היתה לרגל החלטה של האו"ם לתת חצי מהשטח ליהודים, ואת החצי השני לערבים.
ואילו בתשכ"ז, התרחש למעשה תהליך הפוך בדיוק מזמן הקמת המדינה. וזה בכמה היבטים:
א. שטחי ארץ ישראל חזרו אלינו שלא בהסכמת אומות העולם, וזו מעלה גדולה, כידוע. 'חסד לאומים חטאת'. ההיפך מהגישה של 'לא להתגרות בגויים'.
ב. חזרה שליטה יהודית על כל שטחי א"י. לפני המלחמה לא ציפו לזה, הכל היה בהשגחה פרטית מופלאה מידי ה' יתברך.
ג. בעצם הקמת המדינה היתה הגישה של רח"ל "ככל העמים" בית ישראל, ופה לא היה חיזוק לרעיון זה.
ד. היו פה ניסים גלויים. נכון שגם במלחמת השחרור היו ניסים, אבל כאן התרחשו ניסים מופלאים לגמרי. בשישה ימים הביסו את כל צבאות ערב, וקיבלנו את כל חלקי א"י: יו"ש, סיני וכל רמת הגולן. זה הביא התעוררות עצומה בכל יהודי העולם.
'התעוררות עצומה': חיילי צה"ל בכותל המערבי לאחר שחרורו (אוצר התצלומים הלאומי)
ה. לראשונה מאז חורבן ביהמ"ק, נוצרה גישה לכל המקומות הקדושים. יש הבדל תהומי, רואים כמה גדול הגילוי האלוקי, וחבל שההזדמנות הוחמצה. גילוי גדול זה היה צריך להביא להתעוררות של הגאולה השלימה, אבל החמיצו אותה והתחילו לדבר על החזרת שטחים, לדאבונינו.
המגמה נמשכת גם כיום, ומדברים על 'שתי מדינות' היל"ת. ה' נתן לנו חסד ואנחנו זורקים חזרה, זה דבר חמור מאוד.
'נזכרים ונעשים'
הימים האלו נזכרים ונעשים. היו ימים גדולים מאוד, ובאותו תאריך עניינים אלו חוזרים בגילוי אלוקי. כל אחד צריך בימים נשגבים אלו להתחזק בעבודת ה'.
האם ניתן לומר שאכן ירושלים בידינו ויש לנו ריבונות עליה?
ברור שהמונח 'הר הבית בידינו' לא נכון, ואני אסביר: הבעיה היא לא שיכולים או לא יכולים לעלות להר הבית.
לפי ההלכה אין ספק שליהודי אסור לעלות, מי שמתיר, הולך נגד כל גדולי ישראל. כשמדברים על היבט השליטה הצבאית יש לוואקף ולירדן הסכמה מצד ממשלת ישראל שזה שייך להם, והם עושים טובה אפילו לגויים שבאים לעלות לשם.
לגבי ירושלים המערבית והרובע היהודי, כל יהודי יכול ללכת שם ללא חשש, מלבד עניין הפיגועים והביטחון שצריך חיזוק גדול. אבל מאידך, הרי סוף סוף כל ערבי יכול להגיע לכל שכונה יהודית ולטייל כאוות נפשו מבלי שום חשש. ואילו יש שכונות רבות במזרח העיר, אפילו במערב העיר הנחשבות רשמית כחלק מירושלים, שיהודי לא יכול להכנס לשם, ואם יכנס הוא מסכן את חייו.
זה חלק מהעניין, שה' נתן לנו את את כל ירושלים ולא מממשים את הבעלות בפועל, וזה חמור מאוד. מצד שני, זה מזכיר לנו שאנו עדיין בגלות המר, וצריכים לבקש שיהיה כבר לה' המלוכה.
זכרונות שלך מזמן שחרור העיר?
"כזכור בתשכ"ז, בזמן 'ההמתנה' והמתח הגדול לפני פרוץ הקרבות, התפרסמו הבטחות מראש של הרבי - בניגוד לתחזיות - שלא יקרה דבר, למרות שרבים עזבו לחו"ל.
הרבי אמר בשנת תשכ"ז בל"ג בעומר, וגם אח"כ במענות ובמכתבים, שלא לפחד ושיהיה ניצחון גדול. על יחוד הימים האלו: כתוב 'ויאמינו בה ובמשה עבדו'. אותם ימים חיזקו את האמונה גם במשה. עניין זה אפשר גם להוסיף למעלות הימים הללו בנוסף לחסדי ה' ונפלאותיו הגדולים: שני הדברים הולכים במקביל, לא מספיק אמונה בה', צריך גם 'במשה עבדו', ואת עניין זה הרוויחו באותו יום..."
המברק של הרבי תלוי על הקיר
"גרנו אז סמוך מאוד לגבול ירדן. הגיעו אנשי צבא לבית שלנו וביקשו שנעזוב למספר ימים משום שרצו להקים שם חפ"ק קדמי. לפני שיצאתי מהבית, תליתי על הקיר את המברק של הרבי בדבר האמונה והביטחון, והם התחזקו מאוד בזה.
באותה שנה לאחר שחרור הכותל, עמדתי בראש 'מטה תפילין' בכותל המערבי, וברבות השנים זה עבר לחסידים אחרים.
חסיד חב"ד מניח תפילין לחיילי צה"ל אי-שם (ארכיון שמואל בן-צבי)
קראו לזה 'מטה מבצע תפילין'. השתתפו איתי במטה התפילין בכותל: הרב יהשע יוזביץ שי' הרב דב וולס שי' ובן ציון שיינברגר ע"ה. עמדנו שם במשמרות מבוקר ערב, והנחנו תפילין לרבים מידי יום.
"התרגשות כמו בביאת משיח"
"בחג השבועות עצמו כשהגענו לראשונה לכותל המערבי, היתה נהירה עצומה, והתרגשות גדולה, מעין התרגשות בביאת המשיח... אנו מצפים בכל יום לביאתו בקרוב.
*
ואחרון חביב: האירוע המרגש אמש, הקהל וכינוס הבוגרות.
"ביום שלישי היה כינוס 'הקהל' של בוגרות ביה"ס בית חנה, בציון ל"ט שנה, למחזור הראשון, בדיוק בליל ל"ט לספירה. יש אלפי בוגרות בכל הארץ והעולם. הגיעו כמה מאות, שני האולמות ב'גוטניק' היו מלאים עד אפס מקום. היתה התרגשות עצומה, ומעמד קידוש שם ליובאוויטש.
בין הבוגרות יש כאלו שלא המשיכו בחב"ד אבל קיבלו את ההשראה והרוח החב"דית. חה"כ הרב מאיר פורוש כיבד בנוכחותו. הרב נפתלי רוט הנחה בכשרון רב, כהרגלו תמיד, ומספר בוגרות העלו חוויות וזכרונות.
כאן ברצוני לציין את הרב יעקב הלפרין יו"ר סיעת יהדות התורה ונציג חב"ד בעיריית ירושלים שהשיג תמיכה משמעותית לאירוע וכך הוא היה אירוע מכובד ומפואר. אציין גם את הרב מנחם וויספיש שיחי' חבר הנהלת בית חנה וחתנו של הרב חנוך גליצנשטיין ע"ה ממייסדי בית הספר על הארגון המופתי, ואת חבר ההנהלה ר' מאיר דוד ברגמן.
בוגרות סיפרו בהתרגשות על מה שקיבלו בביה"ס, הקימו בתים לתפארת, חלקן הקימו בתי חב"ד בארץ ובכל העולם. הגיעו מאילת מצפת ומטבריה מכל מקום בארץ, מרגש מאוד.
נקודה שהעליתי במהלך הכנס:
לגבי 'הקהל', כתוב 'אנשים ללמוד, נשים לשמוע, וטף להביא שכר למביאיהם'. נראה בפשטות, שללמוד יותר חשוב מלשמוע. אבל מכיוון שכל היעד ב'הקהל', הוא ל'ויראו את ה', שמיעת דברי תורה מהמלך, יש כאן משמעות מיוחדת.
ללמוד, פירושו אני לומד בכלים שלי. לשמוע, קיבלתי ישר מפי המלך עצמו, בלי שום תוספת שלי, הדברים עברו בטהרתם, מעומק הנפש. אצל הנשים הן קיבלו את הדברים בבחינת 'לשמוע', באופן חווייתי במאה אחוז, יותר מהגברים.
ואילו אצל הקטנים, עצם השתתפותם בחוויה נתן להם השפעה לאורך ימים. כמו שהרבי אמר על עשרת הדברות בחג השבועות, להביא את הקטנים לבית הכנסת. כשהם יגיעו הדבר יהיה חרוט בהם עמוק בנפש, ונשאר הרושם לכל החיים. יוצא, שדווקא הנשים והטף קיבלו את הדברים בצורה העמוקה ביותר בבחינת 'ויראו את ה'..."
הרב טוביה בלוי שיחי' (מימין) לצד הרב חנוך גליצנשטיין ע"ה בביקור זלמן שז"ר בדוכן חב"ד ביריד הספרים הבינלאומי בירושלים (ארכיון שמואל בן-צבי)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
