הרב מאיר אליטוב

מצות פאה המוזכרת בפרשתנו נכתבה לפני איסור כלאיים המוזכר עשרה פסוקים אח"כ ומסביר הרמב"ם בפירוש המשניות שלכן הקדים רבי יהודה הנשיא את מסכת פאה למסכת כלאיים מכיון שזהו הסדר בתורה וגם הרמב"ם עצמו בפירושו על המשניות סידר הלכות פאה לפני הלכות כלאיים.

אבל לפי זה צריך להבין מדוע בספר הי"ד החזקה הקדים הלכת כלאיים להלכות פאה ההיפך מסדר התורה וממה שהסביר הרמב"ם עצמו בפירוש המשניות.

ותירץ על כך ה"משנה למלך" שהואיל וכלאיים הם הלכות כלליות הכוללות כלאי השדה, כלאי הבהמה, וכלאי הבגד, הקדימן הרמב"ם לפני הלכות פאה. ומקשה הרבי: הלא גם הלכות פאה הם חלק מההלכות הכוללות של מתנות עניים ובמה עדיפות ההלכות הכוללות כל דיני כלאיים הלכות הכוללות כל דיני פאה.

ומסביר הרבי: שלא כבפירוש המשניות, בספר הי"ד החזקה כתב הרמב"ם את ההלכות הצריכות למעשה באופן המתאים לכל אדם הצריך לידע את ההלכה ואת המעשה אשר יעשה.

והואיל שאדם היורד לשדה עוסק קודם כל בחרישה וזריעה עליו לדעת תחילה הלכות כלאיים, אח"כ עליו לתת מתנות עניים הניתנים בתוך השדה עצמה ולכן סידר הלכות פאה אחרי הלכות מתנות עניים.

אח"כ צריך האדם לידע דיני תרומות ומעשרות הניתנים כבר מן הגורן אחר האיסוף מן השדה ואח"כ סידר הלכות שמיטין הנוהגות פעם בשבע שני ואחריהם הלכות יובלות הנוהגות פעם ביובל.

אבל בפירוש המשניות שאינו ספר הלכות הלכות סדרן הרמב"ם לפי הסדר הכתוב בתורה. אלא, שלהקדמת כלאיים לפאה ישנו גם טעם פנימי המרמז על עניין עמוק יותר.

במשנה הנ"ל נאמר: "בא' באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים" וידוע שבשקלים אין
מערבין שקלים של שנה זו בשל שנה אחרת.

ופנימיות העניין הוא שלכל זמן וזמן בחייו של אדם נתן הקב"ה כוחות ויכולות מיוחדים שעליו לנצלם בזמן המסוים למילוי שליחותו ותפקידו בעולם.

וכן הוא במצות הצדקה ומתנות העניים שהכסף שנותן הקב"ה לאדם הוא בכדי למלא את שליחות בעולם ולשם פרנסתו ופרנסת בני ביתו וחלק הצדקה הנמצאת בידו אינה שייכת לו אלא שהיא כפיקדון שנתן הקב"ה בידו כדי ליתן לעני ואסור לו שיערב את כספו וענייניו שלו עם כספו וצרכיו של העני.

ולכן מיד אחרי פאה כתבה התורה איסור כלאיים כי הוא התוצאה הגשמית
והביטוי המעשי בעולם של איסור זה.

אבל הרמב"ם שכבר הזכיר עניין זה שאסור לאדם לתת "כל אשר לו" עוד קודם להלכות כלאיים
בסוף הלכות ערכין וחרמין הקדים משום כך הלכות כלאיים להלכות לפאה.

על פי לקו"ש חלק י"ז ע' 225