מערכת COL
|
יום כ"ח אדר ב ה׳תשע״ו
07.04.2016
תדהמה בבית העלמין ● סיפור לשבת
ליבם הלם בפראות כשהתקרבו אל הציון. החושך היה מוחלט. גשם עז החל לרדת. האדמה הייתה מכוסה שלג קפוא. בקול רועד ביקשו מחילה מן הצדיק, והחלו לחפור סביב הקבר. החפירה התקדמה. כשהסירו את הגולל מעל הקבר נרתעו החסידים לאחור בתדהמה. רעדה אחזה בהם ● כמידי שבוע, סיפור לשבת באדיבות 'שיחת השבוע' תדהמה בבית העלמין
(צילום: שמואל בן צבי)
לוי שייקביץ
הימים ימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות. בראשו עומד סטאלין האכזר, שאינו מהסס להוציא להורג מאות אלפים או לגרשם לסיביר. היהדות נתונה למתקפה עזה מצד השלטון, והיא יורדת למחתרת.
בעיר רוסטוב, שבדרום רוסיה, נותרה גחלת יהודית חסידית, שריד לימים שבהם הנהיג מהעיר הזאת אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) את חסידות חב"ד. הוא עבר לרוסטוב אחרי שנאלץ לעזוב את העיירה ליובאוויטש בימי מלחמת העולם הראשונה.
האדמו"ר נסתלק ברוסטוב בב' בניסן תר"פ (1920), ונטמן בבית העלמין הישן. יום אחד, בשנת תרצ"ט (1939), נחרדו החסידים לגלות כי השלטונות החליטו להפוך את אזור בית העלמין לשכונת בניינים ובכוונתם להרוס את בית העלמין. חלחלה עברה בליבם.
בראש דאגתם עמד הציון של הרבי. לא היה סיכוי לשנות את ההחלטה. אין ברירה אלא להעביר את הקבר למקום אחר. אבל איך עושים זאת? עשרה חסידים הסכימו להירתם לפעולה המסוכנת. הם ידעו שאם ייתפסו צפוי להם עונש קשה, ובכל-זאת קיבלו עליהם את המשימה.
בדרך-לא-דרך הצליחו ליצור קשר עם הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק), שכבר היה מחוץ לגבולות ברית-המועצות, ובהנחייתו החלו לפעול להעתקת הציון. אחד החסידים יצא ליקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק), שבה שימש הגאון והמקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש) רב העיר.
רבי לוי-יצחק, שהיה מתלמידיו המובהקים של הרבי הרש"ב, הנחה את החסידים כיצד לבצע את המשימה הקדושה. לקראת היום המיועד צמו עשרת החסידים. הם ביקשו להיטהר במקווה, אולם כל המקוואות נסגרו בידי השלטונות. זה היה בחודש אדר. הנהרות קפואים. לחסידים לא הייתה ברירה אלא לשפוך עליהם תשעה קבים של מים, תחליף לטבילה במקווה.
בשעת לילה מאוחרת יצאה החבורה אל בית העלמין. החסידים הביאו איתם מיטה חזקה, נטולת מסמרים. הסכנה הגדולה שריחפה עליהם הייתה הנוכחות המשטרתית הבולטת במקום. אט-אט הסתננו אל בית העלמין.
ליבם הלם בפראות כשהתקרבו אל הציון. החושך היה מוחלט. גשם עז החל לרדת. האדמה הייתה מכוסה שלג קפוא. בקול רועד ביקשו מחילה מן הצדיק, והחלו לחפור סביב הקבר. החפירה התקדמה. כשהסירו את הגולל מעל הקבר נרתעו החסידים לאחור בתדהמה. רעדה אחזה בהם. גופו הקדוש של הרבי התגלה לפניהם בשלמותו, כבשעת פטירתו, אף שחלפו עשרים שנה.
חבורת החסידים נטלה את גופו הקדוש של הרבי והעבירה אותו למיטה שהביאו עמם. הם סיכמו שאם ייתפסו חלילה יעמידו פנים שזו הלוויה 'טרייה'. החסידים יצאו למסע. הם היו חלשים מהתענית. מזג האוויר הכביד עליהם.
מרגע לרגע הרגישו שכוחותיהם כלים. סמוך לקצה בית העלמין נעצרו, לאחר שלא נותר בהם כוח. "אין ברירה", אמר אחד, "צריך להביא לכאן מכונית". "למי יש מכונית? ובשעה כזאת?", תמהו החסידים.
החסיד ר' יונה איידלקופ התנער: "יש לי רעיון!". הוא נקב בשמו של יהודי, שבנו היה ממונה מטעם הממשל על צי הרכב בעיר. איידלקופ נעלם בחשֵכה, מותיר את חבורת החסידים עם מיטת רבם בבית העלמין. הוא מיהר לביתו של היהודי, העיר אותו משנתו וסיפר לו כי הם תקועים באמצע הלוויה. הלה, אף שהיה בנו של חסיד, השתייך למפלגה הקומוניסטית.
איידלקופ התחנן: "אנא סייע לנו להביא את הנפטר לקבר ישראל". האיש סירב בתקיפות. "בשום אופן לא אתן לך מכונית", אמר. איידלקופ לא הִרפה. הוא בכה והפציר באיש, ואף הודיע לו נחרצות כי לא יֵצא מביתו עד שייעתר לבקשתו. בסופו של דבר קרה הבלתי-ייאמן: הלה טלפן למי שטלפן והודיע לאיידלקופ כי נהג יֵצא לקראתם. ואכן, חבורת החסידים הופתעה למראה פנסים של טנדר מתקרב ובא.
מהדלת זינק איידלקופ, והאיץ בחבריו להזדרז ולשאת את המיטה אל הרכב. הם יצרו מחיצה בינם ובין הנהג, ונסעו במהירות לבית העלמין החדש. שם התגלתה בעיה חדשה – הרכב לא הצליח לעבור בשער. הם נשאו את המיטה בכוחותיהם הדלים, וצעדו ברגל עד חלקת הקבר החדשה, שחפרו מראש. המשימה הושלמה בהצלחה.
בימים שלאחר מכן הצליחו להעביר בדרכים דומות את עצמותיהם של עוד שני חסידים שהיו טמונים בבית העלמין הישן. חסידים שהתגוררו בפטרבורג (אז לנינגרד) אספו כסף לצורך בניית ה'אוהל' מן האבנים שנלקחו מה'אוהל' הישן. זכו החסידים ל'שכר טרחה' על מסירות נפשם: נותרו להם לבנים עודפות. הם הביאו אותן לביתו של אחד החסידים, ובחשאיות מוחלטת בנו שם מקווה טהרה.
(פרטי הסיפור לקוחים מן הספר 'בתוך הגולה')
הימים ימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות. בראשו עומד סטאלין האכזר, שאינו מהסס להוציא להורג מאות אלפים או לגרשם לסיביר. היהדות נתונה למתקפה עזה מצד השלטון, והיא יורדת למחתרת.
בעיר רוסטוב, שבדרום רוסיה, נותרה גחלת יהודית חסידית, שריד לימים שבהם הנהיג מהעיר הזאת אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) את חסידות חב"ד. הוא עבר לרוסטוב אחרי שנאלץ לעזוב את העיירה ליובאוויטש בימי מלחמת העולם הראשונה.
האדמו"ר נסתלק ברוסטוב בב' בניסן תר"פ (1920), ונטמן בבית העלמין הישן. יום אחד, בשנת תרצ"ט (1939), נחרדו החסידים לגלות כי השלטונות החליטו להפוך את אזור בית העלמין לשכונת בניינים ובכוונתם להרוס את בית העלמין. חלחלה עברה בליבם.
בראש דאגתם עמד הציון של הרבי. לא היה סיכוי לשנות את ההחלטה. אין ברירה אלא להעביר את הקבר למקום אחר. אבל איך עושים זאת? עשרה חסידים הסכימו להירתם לפעולה המסוכנת. הם ידעו שאם ייתפסו צפוי להם עונש קשה, ובכל-זאת קיבלו עליהם את המשימה.
בדרך-לא-דרך הצליחו ליצור קשר עם הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק), שכבר היה מחוץ לגבולות ברית-המועצות, ובהנחייתו החלו לפעול להעתקת הציון. אחד החסידים יצא ליקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק), שבה שימש הגאון והמקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש) רב העיר.
רבי לוי-יצחק, שהיה מתלמידיו המובהקים של הרבי הרש"ב, הנחה את החסידים כיצד לבצע את המשימה הקדושה. לקראת היום המיועד צמו עשרת החסידים. הם ביקשו להיטהר במקווה, אולם כל המקוואות נסגרו בידי השלטונות. זה היה בחודש אדר. הנהרות קפואים. לחסידים לא הייתה ברירה אלא לשפוך עליהם תשעה קבים של מים, תחליף לטבילה במקווה.
בשעת לילה מאוחרת יצאה החבורה אל בית העלמין. החסידים הביאו איתם מיטה חזקה, נטולת מסמרים. הסכנה הגדולה שריחפה עליהם הייתה הנוכחות המשטרתית הבולטת במקום. אט-אט הסתננו אל בית העלמין.
ליבם הלם בפראות כשהתקרבו אל הציון. החושך היה מוחלט. גשם עז החל לרדת. האדמה הייתה מכוסה שלג קפוא. בקול רועד ביקשו מחילה מן הצדיק, והחלו לחפור סביב הקבר. החפירה התקדמה. כשהסירו את הגולל מעל הקבר נרתעו החסידים לאחור בתדהמה. רעדה אחזה בהם. גופו הקדוש של הרבי התגלה לפניהם בשלמותו, כבשעת פטירתו, אף שחלפו עשרים שנה.
חבורת החסידים נטלה את גופו הקדוש של הרבי והעבירה אותו למיטה שהביאו עמם. הם סיכמו שאם ייתפסו חלילה יעמידו פנים שזו הלוויה 'טרייה'. החסידים יצאו למסע. הם היו חלשים מהתענית. מזג האוויר הכביד עליהם.
מרגע לרגע הרגישו שכוחותיהם כלים. סמוך לקצה בית העלמין נעצרו, לאחר שלא נותר בהם כוח. "אין ברירה", אמר אחד, "צריך להביא לכאן מכונית". "למי יש מכונית? ובשעה כזאת?", תמהו החסידים.
החסיד ר' יונה איידלקופ התנער: "יש לי רעיון!". הוא נקב בשמו של יהודי, שבנו היה ממונה מטעם הממשל על צי הרכב בעיר. איידלקופ נעלם בחשֵכה, מותיר את חבורת החסידים עם מיטת רבם בבית העלמין. הוא מיהר לביתו של היהודי, העיר אותו משנתו וסיפר לו כי הם תקועים באמצע הלוויה. הלה, אף שהיה בנו של חסיד, השתייך למפלגה הקומוניסטית.
איידלקופ התחנן: "אנא סייע לנו להביא את הנפטר לקבר ישראל". האיש סירב בתקיפות. "בשום אופן לא אתן לך מכונית", אמר. איידלקופ לא הִרפה. הוא בכה והפציר באיש, ואף הודיע לו נחרצות כי לא יֵצא מביתו עד שייעתר לבקשתו. בסופו של דבר קרה הבלתי-ייאמן: הלה טלפן למי שטלפן והודיע לאיידלקופ כי נהג יֵצא לקראתם. ואכן, חבורת החסידים הופתעה למראה פנסים של טנדר מתקרב ובא.
מהדלת זינק איידלקופ, והאיץ בחבריו להזדרז ולשאת את המיטה אל הרכב. הם יצרו מחיצה בינם ובין הנהג, ונסעו במהירות לבית העלמין החדש. שם התגלתה בעיה חדשה – הרכב לא הצליח לעבור בשער. הם נשאו את המיטה בכוחותיהם הדלים, וצעדו ברגל עד חלקת הקבר החדשה, שחפרו מראש. המשימה הושלמה בהצלחה.
בימים שלאחר מכן הצליחו להעביר בדרכים דומות את עצמותיהם של עוד שני חסידים שהיו טמונים בבית העלמין הישן. חסידים שהתגוררו בפטרבורג (אז לנינגרד) אספו כסף לצורך בניית ה'אוהל' מן האבנים שנלקחו מה'אוהל' הישן. זכו החסידים ל'שכר טרחה' על מסירות נפשם: נותרו להם לבנים עודפות. הם הביאו אותן לביתו של אחד החסידים, ובחשאיות מוחלטת בנו שם מקווה טהרה.
(פרטי הסיפור לקוחים מן הספר 'בתוך הגולה')
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
