מערכת COL
|
יום כ"ח אדר ב ה׳תשע״ו
07.04.2016
כך תדאגו שבנכם ינצל את הזמן: משפיעים מייעצים ● מדריך חובה
רגע לפני שהם משתחררים ל'בין הזמנים' הארוך בשנה: הרב אלישיב קפלון משפיע בישיבת תומכי תמימים בקריית-גת והרב מנחם מנדל רוט משפיע בישיבת תומכי תמימים ביתר עילית, נותנים 'טיפים להורים' - כך תדאגו שבנכם ינצל את הזמן כראוי ● וגם: איך הולכים על ה'חבל דק' בין הרצון לחנך ומצד שני שלא לפגוע באווירת "בין הזמנים"? ● חובה לכל הורה! ● מגזין שישי מדריך בין הזמנים
צילום אילוסטרציה: יוסי רייכמן, ארכיון COL
משה בן-חיים
רגע לפני שהם משתחררים ל'בין הזמנים' הארוך בשנה, כינסנו שני משפיעים מוערכים, בשאלה החינוכית והמעניינת הורים רבים בתקופה זו, ובפרט כשהדברים אמורים כלפי נערים-בחורים בגלאים מתבגרים: איך דואגים שהילדים ינצלו כראוי את הזמן?
כהורה, איך אפשר לסייע לבחור לנצל את בין הזמנים כראוי?
הרב אלישיב קפלון: לדאוג לכל לראש שירגיש ששמחים מכך שחזר הביתה, לא כדי שיהיה מי שיעזור לפסח, אלא משום שהוא בן שלנו ואנו אוהבים אותו. מצב רוחו יהיה מרומם ואז בקלות יותר ניתן יהיה להשפיע עליו לשמור על ההנהגה ביראת שמים וכו' כמו בישיבה.
הדבר השני הוא, לדרוש רק דברים שאתם בעצמכם עושים, ולא דברים שנאמרים רק משום שכך אבא צריך לומר לבן. יתירה מזו, והוא העיקר, כאשר ההורים מראים דוגמא אישית (בלשון הרבי: דוגמא חיה) של התנהגות ביראת שמים ובדרך החסידות – לא יהיה צורך כל-כך לדרוש את הדברים במפורש, רק לזרז מעט.
זאת באשר ל"ועשה טוב" - אך אין לשכוח את ה"סור מרע", לא לגרום חלילה ירידה רוחנית לנער, כאשר הוא פוגש בבית דברים שליליים שההתמודדות מולם מביאה אותו לתסכול רב ולמצב רוח ירוד, או להשלמה עם המציאות ("אצלנו בבית יש אינטרנט. חופשי. מה לעשות?!"). תדאגו שהאווירה בבית לא תהיה בסתירה לחיי הישיבה. זו הדרך היחידה לוודא שהתמים שלכם יישאר כזה גם כשיגדל, ותוכלו לרוות ממנו רוב נחת.
הרב מנחם מענדל רוט: הבסיס לכל, שהאב יבנה מערכת אמון עם הילד, ולא יתנהג אליו כמפקד. ילד נוטה לברוח מלחץ. האב צריך להיות איתו יחד: הולכים יחד להתפלל, עוזרים יחד לסדר את הבית לקראת החג. כשהילד שותף עיקרי הוא מרגיש אמון, והוא ימשיך לקיים הלאה את מה שאבא אומר. וגם: מאוד רצוי ומומלץ לדרבן את הילד ללכת לישיבת בין הזמנים.
ישיבת בין הזמנים במגדל העמק (אילוסטרציה, ארכיון COL)
אם משום-מה הוא לא משתתף בה, חשוב מאוד: ליצור סדר יום. כל הבעיה מתחילה, כשאין סדר יום. הילד שואל את עצמו: בשביל מה צריך לקום? הוא קם מאוחר, מתפלל, אוכל בעצלתיים וכך נגמר היום. כדאי מאוד לבנות תכנית מסודרת מה עושים עד פסח, ואז הכל נראה 'אחרת לגמרי'.
איך הולכים על "החבל הדק" שבין הרצון לחנך כהורה, ומאידך לא לפגוע לילד בעצמאות המחשבתית וההתנהגותית, ובפרט שסוף-כל-סוף, הרי מדובר בבין הזמנים?
הרב אלישיב קפלון: כאמור, אין לצפות שהבן ישב וילמד, רק משום שהוא - נעבאך - ישיבה-בחור, בזמן שהוא לא רואה שאביו עושה משהו מעין זה בבית. בבית שיש בו אהבת תורה, המתבטאת במעשה בפועל של השתתפות בשיעורי תורה (גם של האמא), לילדים קל הרבה יותר להימשך ללימוד.
הרב מנחם מנדל רוט: "החלק החינוכי צריך להיות בנוי כך, שבניית סדר היום נעשית יחד עם הילד. אתה קובע מה סדר היום, אבל בא נעשה את זה יחד. כובד המשקל על ההחלטה על הילד. נתת לו עצמאות, השארת לו מרחב, ונשארת אבא מחנך. אפילו מומלץ להציע לו כמה דברים בידיעה מראש שישלול אותם!...
"כל זה כדי להראות לו כמה שאתה מכבד אותו. ילד מחכה בקוצר רוח ל"בין הזמנים". צריך לשאול אותו: "מה מעניין אותך", ולקחת אותו לדברים שמעניינים אותו, ולאו דווקא בעניין לימודי. יש בחורים שצריכים את זה, קצת ענייני חולין, (כמובן באופן המותר) ויש כאלו שלא, וטוב להם "שבתי בבית ה".
"בכלל, כדאי שאבא יהיה עם הילד. אפשר לצאת יחד לקניות לפסח, לשתף את הילד ולתת לו להחליט, זה נוגע לנקודת יצירת האמון כמו שציינו קודם. במקרה כזה הילד ירצה להחזיר, שימשיכו לסמוך עליו, והוא ימשיך לשמוע בקול הוריו.
נקודה חשובה: האבא חייב להיות דוגמא אישית, ולא יכול להטיף למשהו שהוא לא חי אותו. הבית צריך להתנהל באופן חסידי: עושים מה שהרבי רוצה, ומה העיקר בחיים. וכל זאת בצורה נעימה ולא מתנשאת. לדוגמא: לא רק להגיד לו ללמוד, אלא יושבים ולומדים יחד. מה לומדים אתה תחליט מה נלמד - יחד.
לסיכום: מה היחס הנכון לתקופת "בין הזמנים"?
הרב אלישיב קפלון: בנוגע לבין הזמנים, כולנו יודעים עד כמה הרבי לא חיבב את המושג הזה. אבל עם זאת צריכים להיות כנים מול ילדינו ולומר להם שאכן ראוי היה לשבת וללמוד תורה ברצף עד ליל הסדר... אבל יש לכולנו נפש הבהמית שאוהבת קצת מנוחה ופנאי (עד כמה שיש פנאי בימים שלפני פסח); ולכן יש לראות בכל רבע שעה של לימוד - הישג, אתכפיא.
שוב עשינו את רצונו של הרבי ושוב עשינו. ולא חלילה שכיון שבלאו-הכי איננו ממלאים הזמן בשלימות – אין ערך ללימוד לזמן קצר. ברור שיש לרבי נחת כאשר בחור יוצא מביתו לבית המדרש כדי ללמוד עם חברותא שעמו קבע חצי שעה הלכות פסח, כאשר גם לשם כך התאמץ והיה זקוק להתגברות מול היצר הממליץ לו להישאר בבית. חצי שעה בסך הכל, אבל על ידי 'עבודה', שהיא תכלית החסידות.
הרב מנחם מנדל רוט: הרבי אמר (התוכן) שאם היה בכוחו - היה מבטל את החופש. בליובאוויטש למדו גם בפסח ולא היה בכלל מושג של "בין הזמנים" בתקופה הזו. יש כאלה שקוראים לזה 'ישיבת המשך הזמן', אך בכל אופן המבט שצריך, שגם בבית 'ירגישו ישיבה'.
הרב חדקוב כתב פעם למישהו (השמועה אומרת ששמע זאת מהרבי): "אחד מההכנות לחתונה: שכל יום יכנס לישיבת תומכי תמימים". איך יכול להיכנס בכל יום לישיבה של תומכי תמימים? התשובה היא, שיכניס לבית אווירה של תומכי תמימים. כששומעים בבית וחיים את הרבי, נשארים באותה אווירה ממש".
רגע לפני שהם משתחררים ל'בין הזמנים' הארוך בשנה, כינסנו שני משפיעים מוערכים, בשאלה החינוכית והמעניינת הורים רבים בתקופה זו, ובפרט כשהדברים אמורים כלפי נערים-בחורים בגלאים מתבגרים: איך דואגים שהילדים ינצלו כראוי את הזמן?
כהורה, איך אפשר לסייע לבחור לנצל את בין הזמנים כראוי?
הרב אלישיב קפלון: לדאוג לכל לראש שירגיש ששמחים מכך שחזר הביתה, לא כדי שיהיה מי שיעזור לפסח, אלא משום שהוא בן שלנו ואנו אוהבים אותו. מצב רוחו יהיה מרומם ואז בקלות יותר ניתן יהיה להשפיע עליו לשמור על ההנהגה ביראת שמים וכו' כמו בישיבה.
הדבר השני הוא, לדרוש רק דברים שאתם בעצמכם עושים, ולא דברים שנאמרים רק משום שכך אבא צריך לומר לבן. יתירה מזו, והוא העיקר, כאשר ההורים מראים דוגמא אישית (בלשון הרבי: דוגמא חיה) של התנהגות ביראת שמים ובדרך החסידות – לא יהיה צורך כל-כך לדרוש את הדברים במפורש, רק לזרז מעט.
זאת באשר ל"ועשה טוב" - אך אין לשכוח את ה"סור מרע", לא לגרום חלילה ירידה רוחנית לנער, כאשר הוא פוגש בבית דברים שליליים שההתמודדות מולם מביאה אותו לתסכול רב ולמצב רוח ירוד, או להשלמה עם המציאות ("אצלנו בבית יש אינטרנט. חופשי. מה לעשות?!"). תדאגו שהאווירה בבית לא תהיה בסתירה לחיי הישיבה. זו הדרך היחידה לוודא שהתמים שלכם יישאר כזה גם כשיגדל, ותוכלו לרוות ממנו רוב נחת.
הרב מנחם מענדל רוט: הבסיס לכל, שהאב יבנה מערכת אמון עם הילד, ולא יתנהג אליו כמפקד. ילד נוטה לברוח מלחץ. האב צריך להיות איתו יחד: הולכים יחד להתפלל, עוזרים יחד לסדר את הבית לקראת החג. כשהילד שותף עיקרי הוא מרגיש אמון, והוא ימשיך לקיים הלאה את מה שאבא אומר. וגם: מאוד רצוי ומומלץ לדרבן את הילד ללכת לישיבת בין הזמנים.
ישיבת בין הזמנים במגדל העמק (אילוסטרציה, ארכיון COL)
אם משום-מה הוא לא משתתף בה, חשוב מאוד: ליצור סדר יום. כל הבעיה מתחילה, כשאין סדר יום. הילד שואל את עצמו: בשביל מה צריך לקום? הוא קם מאוחר, מתפלל, אוכל בעצלתיים וכך נגמר היום. כדאי מאוד לבנות תכנית מסודרת מה עושים עד פסח, ואז הכל נראה 'אחרת לגמרי'.
איך הולכים על "החבל הדק" שבין הרצון לחנך כהורה, ומאידך לא לפגוע לילד בעצמאות המחשבתית וההתנהגותית, ובפרט שסוף-כל-סוף, הרי מדובר בבין הזמנים?
הרב אלישיב קפלון: כאמור, אין לצפות שהבן ישב וילמד, רק משום שהוא - נעבאך - ישיבה-בחור, בזמן שהוא לא רואה שאביו עושה משהו מעין זה בבית. בבית שיש בו אהבת תורה, המתבטאת במעשה בפועל של השתתפות בשיעורי תורה (גם של האמא), לילדים קל הרבה יותר להימשך ללימוד.
הרב מנחם מנדל רוט: "החלק החינוכי צריך להיות בנוי כך, שבניית סדר היום נעשית יחד עם הילד. אתה קובע מה סדר היום, אבל בא נעשה את זה יחד. כובד המשקל על ההחלטה על הילד. נתת לו עצמאות, השארת לו מרחב, ונשארת אבא מחנך. אפילו מומלץ להציע לו כמה דברים בידיעה מראש שישלול אותם!...
"כל זה כדי להראות לו כמה שאתה מכבד אותו. ילד מחכה בקוצר רוח ל"בין הזמנים". צריך לשאול אותו: "מה מעניין אותך", ולקחת אותו לדברים שמעניינים אותו, ולאו דווקא בעניין לימודי. יש בחורים שצריכים את זה, קצת ענייני חולין, (כמובן באופן המותר) ויש כאלו שלא, וטוב להם "שבתי בבית ה".
"בכלל, כדאי שאבא יהיה עם הילד. אפשר לצאת יחד לקניות לפסח, לשתף את הילד ולתת לו להחליט, זה נוגע לנקודת יצירת האמון כמו שציינו קודם. במקרה כזה הילד ירצה להחזיר, שימשיכו לסמוך עליו, והוא ימשיך לשמוע בקול הוריו.
נקודה חשובה: האבא חייב להיות דוגמא אישית, ולא יכול להטיף למשהו שהוא לא חי אותו. הבית צריך להתנהל באופן חסידי: עושים מה שהרבי רוצה, ומה העיקר בחיים. וכל זאת בצורה נעימה ולא מתנשאת. לדוגמא: לא רק להגיד לו ללמוד, אלא יושבים ולומדים יחד. מה לומדים אתה תחליט מה נלמד - יחד.
לסיכום: מה היחס הנכון לתקופת "בין הזמנים"?
הרב אלישיב קפלון: בנוגע לבין הזמנים, כולנו יודעים עד כמה הרבי לא חיבב את המושג הזה. אבל עם זאת צריכים להיות כנים מול ילדינו ולומר להם שאכן ראוי היה לשבת וללמוד תורה ברצף עד ליל הסדר... אבל יש לכולנו נפש הבהמית שאוהבת קצת מנוחה ופנאי (עד כמה שיש פנאי בימים שלפני פסח); ולכן יש לראות בכל רבע שעה של לימוד - הישג, אתכפיא.
שוב עשינו את רצונו של הרבי ושוב עשינו. ולא חלילה שכיון שבלאו-הכי איננו ממלאים הזמן בשלימות – אין ערך ללימוד לזמן קצר. ברור שיש לרבי נחת כאשר בחור יוצא מביתו לבית המדרש כדי ללמוד עם חברותא שעמו קבע חצי שעה הלכות פסח, כאשר גם לשם כך התאמץ והיה זקוק להתגברות מול היצר הממליץ לו להישאר בבית. חצי שעה בסך הכל, אבל על ידי 'עבודה', שהיא תכלית החסידות.
הרב מנחם מנדל רוט: הרבי אמר (התוכן) שאם היה בכוחו - היה מבטל את החופש. בליובאוויטש למדו גם בפסח ולא היה בכלל מושג של "בין הזמנים" בתקופה הזו. יש כאלה שקוראים לזה 'ישיבת המשך הזמן', אך בכל אופן המבט שצריך, שגם בבית 'ירגישו ישיבה'.
הרב חדקוב כתב פעם למישהו (השמועה אומרת ששמע זאת מהרבי): "אחד מההכנות לחתונה: שכל יום יכנס לישיבת תומכי תמימים". איך יכול להיכנס בכל יום לישיבה של תומכי תמימים? התשובה היא, שיכניס לבית אווירה של תומכי תמימים. כששומעים בבית וחיים את הרבי, נשארים באותה אווירה ממש".
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
