כשראש ישיבת בריסק ספד למחנך החב"די המסור ● לקריאה
אריה ארליך
בעֵבר השני של הכביש, מהקומה השניה של הבניין שממול, מתנהל באותה שעה ממש סדר יום סודי, כל כך שונה, כל כך דומה. קול זמזום של פלורוסנט עתיק חותך את הדממה. בתוך בית צנוע, שאת קירותיו מעטרות תמונותיהם של אדמו"רי חב"ד, יושב לו הגאון רבי אהרן מרדכי זילברשטרום - גאון תורה, מחנך לרבבות ותלמיד חכם שמעטים משתווים לשיעור קומתו - ומשלים את חוק שיעוריו.
הוא עוסק כעת בלימוד הרמב"ם, כמנהגו מדי יום. בתחילת הערב למד בחברותא עם הגאון החסיד רבי שמעון יעקובוביץ’, נכדו חביבו של הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל - ועתה, בטרם יעלה על יצועו - הוא שונה את פרקו פעם נוספת למען יהיו הדברים מונחים בראשו כאתרוג בריסקאי הדור השמור באניצי פשתן.
משהו בתוכנית משתבש. קושיה עולה במוחו של הגאון החב"די, טורדת את מנוחתו. למה התכוון המיימוני בכותבו זאת - מתחילה שאלה לנקר. מן הארון הקטן נשלפת מסכת תלמודית, ולאחריה עוד אחת. דברי התוספות במקום פלוני יבהירו את כוונת דברי הרמב"ם הנלמדים כעת, ושניהם יחד יצטרפו לכדי מהלך חדש בסוגיה מקבילה. החידוש מתפתח אל מחוזות בלתי צפויים. כעבור שעה ארוכה, היה בראשו של רבי אהרן מרדכי מהלך מופלא, מאיר כנתינתו בסיני. שמחה אופפת אותו, אך בשעת לילה זו, אין לו עם מי לחלוק אותה. 
כמעט מעולם לא הפגין הגאון רבי אהרן מרדכי זילברשטרום את רגשותיו. כבן לאצולה בריסקאית שאת נפשו, בחייו הבוגרים ועד ליומו האחרון, הרווה מבארותיה של תורת חב"ד - הוא איש מיושב ומחושב. בכבשונות בריסק מעולם לא היתה אחיזה לשלטון הרגש ובבתי גוואי של חסידות חב"ד הקפידו להשליט את המוח על הלב. וכשמדובר בגאון שחב"ד ובריסק מתמזגים בו אהדדי - מתקבל דיוקן של אדם מתון ומאופק, שצהלתו טמונה בעמקי לבו וכובד ראש ומופנמות מוחלטת משודרים הימנו תדיר.
כחסידים הראשונים המיישמים את לימודם בחיי המעשה - מוחו של רבי אהרן מרדכי שליט על לבו. מעולם לא ראוהו מתפרץ, מעולם - לבד בשמחת תורה - לא עלו רגשותיו על גדותיהם: לא שמחה ולא עצב, לא כעס ולא חדווה. מהלכיו מחושבים; כל דבריו בנחת יישמעו, כמעט בלחישה.
שונה היה הדבר הפעם. צהלתו של הגאון החב"די הביאה אותו לסף ריקוד. עז רצונו לחלוק את שמחתו עם מאן דהו, להרצות את הסוגיה בפני חבר מקשיב. רגליו הוליכו אותו כמו מאליהן החוצה אל הרחוב הקר והפתוח.
ברחוב העיר השומם פסעה מעדנות דמות מכורבלת. היתה זו, כמובן, דמותו של רבי אהרן מרדכי. מביתו של ידיד נעוריו, בנו חביבו של הבריסקר רוב - בצבצו שלל אורות.
"ר' אהרן מרדכי, מה לידידי בביתי?" קידם הבריסקאי את פני ידידו הליובאוויצ'י שעמד על מפתן ביתו. "חידוש נתחדש לי, ורציתי להרצותו בפני מר", השיב רבי אהרן מרדכי.
את הסיפור הזה שמענו, בקיצור נמרץ, במעונו של הגאון הבריסקאי, בעת שביקשנו לתהות על קנקנה של הידידות המופלאה שפרטיה נלחשו מפעם לפעם בין בחירת לולב לבדיקת אתרוג בישיבת בריסק ובין מזיגה למזיגה בהתוועדות של חסידי חב"ד במאה שערים.
"פעם", סיפר לנו הגאון מבריסק, "היה לרבי אהרן מרדכי זילברשטרום חידוש. הוא עלה אליי, כדי להרצות את דבר החידוש".
זה היה מנהג של קבע?
"המקרה הזה זכור במיוחד".
זה היה מהלך יפה?
"חידוש עם הרבה טעם", אומר הגאון רבי מאיר הלוי. בבריסק, כידוע, לא הכבירו בתשבחות על איש, יהיה מי שיהיה".
ראש הישיבה זוכר את המהלך התורני?
"צריך להיזכר. אבל זו היה השייכות שלי עם רבי אהרן - שייכות תורנית. בעיתות שמחה הייתי עולה לאחל מזל טוב, וכן הוא כאשר שרתה שמחה במעוני. כן נהגנו אף לעיתות אבל, חלילה".
שעה וחצי חלפו. שני האריות יושבים עדיין בתוך הסלון הקטן. כוס התה הספיק להצטנן וקוביית הסוכר נותרה מיותמת. ורק ערמת הספרים הלכה והתגבהה. השקפותיהם של שני המתפלפלים בדברי תורה, אולי רחוקות זו מזו אך את משוש חייהם ימצאו על אותם מבועים.
כעת, בשעת לילה זו, הם נוסקים יחד אל אראלי שחק, ובטבריה המרוחקת דובבות באותה העת שפתותיו של הרמב"ם, ובתוך מערת כוכים באבנית דובבות שפתותיהם של אביי ורבא, ובמקום שעיט לא ידעו - אי שם בערבות צרפת העתיקה - דובבות שפתותיו של רש"י הקדוש, פרשן דתא.
כשנפרדו הידידים מנוער זה מזה, כבר הפציעה חמה במלוא הדרה ותלמידים הלכו לבית רבותיהם, לבשר כי הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
התכנית שנגנזה
מוצאיה של השבת האחרונה, פרשת בלק תשע"ב. השוק שבמאה שערים מתמלא בהמוני מלווים משלל זרמים, ההולכים אחר מיטת הגאון החסיד רבי אברהם מרדכי זילברשטרום. שחור האדם הסוגר על מבואות השוק, מסגיר כאב תהומי אחיד על נפש נקי וצדיק, לאחר שמונים ותשע שנות הוד וגבורה.
המיטה מובאת אל פתחו של בית הכנסת חב"ד שבמאה שערים, ומתוך הקהל מפציעה דמות צעיר בניו של גאב"ד בריסק. כאן נופלות המחיצות, כאן נפגשים בריסק וחב"ד.
הגאון רבי מאיר סולובייצ'יק מתקרב בהליכה מהירה. בהגיעו סמוך לפתח בית המדרש, הוא פותח באמירת קדיש, לעילוי נשמת ידידו, שנשמתו עושה ברגעים אלו את דרכה לשחקי מעל, אל ישיבה של מעלה. קולו נסדק קלות. מבעד לעיניו נראית דמעה. עת פרידה היא מהאיש שעמו עסק בנגעים ואהלות, בקדשים וטהרות. ועתה, אומר הוא למלווים, אין מי שימלא את החלל.
עם סיומו של הצום שחמישה דברים אירעו בו, התכנסנו אל מעונו של הגר"מ סולובייצ'יק. אבינו לשמוע על טיבו ועל פשרו של קשר בלתי מצוי זה. ביקשנו לשרטט יריעה המלמדת על כוחה המופלא של אהבת תורה - שמפלת מחיצות, מטשטשת שיוכים ומעלימה קיטובים.
רחוקים היו עולמותיהם - וקרובים באותה מידה. המנוח, נפשו נצרפה בכבשונותיה של תורת חב"ד ורוחו שאבה מבארה של תורת החסידות. נימי נפשו כרוכים היו אחר רבו, כ"ק האדמו"ר רבי מנחם מנדל מליובאוויטש זי"ע.
ואילו ידיד הנעורים, ייבדל לחיים ארוכים, הלא הוא בנו של גאב"ד בריסק, שאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של דקדוק ההלכה ודיוק בכל אות ברמב"ם. ויילכו שניהם יחדיו, איש איש בדרכו, ושניהם בדרך אחת - שהרי כל הנחלים הולכים אל הים והים מתמלא ממי שמרווים את צמאונם ממימי הדעת.
"רבי אהרן מרדכי", אומר לנו ראש ישיבת בריסק, "היה דמות של יהודי רציני, דבוק בבוראו כל העת. לבד מההיכרות ארוכת השנים, היינו שכנים. ראינו אותו תדיר, עקבנו בהשתאות כיצד הוא הולך בכל שבת לתפילה, אזוי ווי א סולדאט - כמו חייל - עם עול מלכות שמים שאופף אותו תדיר. האבידה היא גדולה".
היה לו קשר עם בית בריסק?
"אכן. לאביו היה אח, ושמו רבי אליהו פרץ זילברשטרום, שהיה מגדולי למדניה של בריסק, ובד בבד שלח ידו במסחר. הוא היה תלמיד מובהק של הזיידע, הגאון רבי חיים מבריסק זי"ע. לפרנסתו, החזיק רבי אליהו פרץ בבית מסחר לייצור ברזל. הוא היה נוהג לסור למעונו של אבא, גאב"ד בריסק, לעיתים קרובות, על מנת לעשות למענו שליחויות שונות, בענייני הפרט והכלל".
המנוח רבי אהרן מרדכי זצ"ל, היה מבאי ביתו של האבא, גאב"ד בריסק?
הגאון הגדול רבי מאיר הלוי: "בוודאי. בשנת תש"ח תכנן אבי לנסוע לצרפת, על מנת לשהות בה לתקופת זמן. היה צורך ללכת לקונסוליה הצרפתית, כדי לסדר את האישורים הנדרשים. רבי אהרן מרדכי זצ"ל, ששלט היטב בשפה הצרפתית, התנדב לסדר את העניין. בסוף לא יצאה התוכנית אל הפועל, אך מי שהתמסר עבור אבא בנושא הזה - היה רבי אהרן מרדכי. אבא סמך עליו בעניינים שונים".
רושמי קורותיה של בריסק, יודעים היטב את דבר המעשה: בשנת תש"ח, התרגשו ימים קשים על היישוב היהודי הצעיר בארץ ישראל. המדינה שבדרך לוותה בקולות נפץ ושפך דם. המחתרות העבריות הצעירות נלחמו זו בזו - וכולן ערכו קרבות דמים בבריטים ובערבים. קולות נפץ מילאו את הרחובות. פגזים שרקו מכל כיוון. הגאון מבריסק, שעלה לא מכבר מאירופה העשנה, שבה הותיר את רעייתו וחלק מילדיו הי"ד - לא אבה להיקלע שוב למלחמה, ועל כן חשב למצוא מקלט זמני בצרפת.
רבי אהרן מרדכי זילברשטרום, אז בחור עול ימים שעלה אף הוא לארץ לאחר ששנות המלחמה עברו עליו כפרטיזן בצרפת - נקרא למעונו של הרב מבריסק. "אנו חושבים לנסוע לצרפת", בישר הארז בלבנון. "אתה יודע את השפה הצרפתית. חשבתי שמא תסור לקונסוליה ותנסה להשיג אישורים", ביקש הגאב"ד. רבי אהרן מרדכי לא היסס.
פעולתו זו של רבי אהרן מרדכי להשגת אשרה צרפתית עבור הרב מבריסק, כרוכה היתה במאמץ עילאי, עד כדי קרוב למסירות נפש. באותה שנה, תש"ח, היו הדרכים משובשות בגייסות. שריקות ירי נשמעו יותר מציוצי ציפורים, ורבים חששו להוציא את קצה חוטמם אל הרחוב. אולם הבחור הצעיר שמקורו בבריסק אך כבר אז בצבצו בו ניצנים של הימשכות לתורת חב"ד - לא שת לבו אל הסכנה. אם הרב מבריסק זקוק לוויזה, אין מקום לשיקולי נוחות.
לא רק גייסות שיבשו את הדרכים, כי אם גם שלג רב נערם אז ברחובותיה של ירושלים המופגזת. ביום שישי הוא עשה את הדרך עד למלון המלך דוד ברגליו - לא היתה דרך אחרת.
בהגיעו לקונסוליה התגבהו בפניו קירות אטומים: נציגי הרפובליקה הצרפתית מעולם לא שמעו על גאב"ד בריסק. "פרדון, מוסיה (סליחה, אדוני), אין שום סיבה שנאשר ויזה לרבינר שלך", הודיעו הצרפתים. הוא ניסה לדבר על ליבם, בתארו את הליכותיו של גאב"ד בריסק ואת מעמדו בעולם היהודי. מאום לא הועיל.
"אבקש לפחות שתספקו עבור הרב אישור לנוע עד נמל חיפה", ביקש רבי אהרן מרדכי. לזאת ניאותו נציגי הקונסוליה. האישור הושג. תכניתו של רבי אהרן מרדכי היתה לסדר לרב מבריסק אפשרות לעלות על ספינה שתפליג מנמל חיפה.
בערב שבת הגיע רבי אהרן מרדכי, מתנשף כולו, לבית הרב מבריסק. דקות אחדות קודם לכן, כבר הודלקו נרות השבת בבית הגאון. הבריסקר רב ביקש להימנע מלטלטל את האישור, מחשש מוקצה. הוא פתח את מגרת השולחן, והורה לרבי אהרן מרדכי: "הנח כאן את הניירות".
שנים ארוכות נשמרו הניירות במגרה, ללא שייעשה בהם שימוש כלשהו. התכנית נגנזה - הרב מבריסק נותר בארץ.
מפלגה זו מפלגה
כלל נִקטו בידיכם: חציית מפתן ביתו של הגאון הגדול רבי מאיר סולובייצ'יק, כמוה כדילוג בין יבשות: מה שמעניין את העולם שבחוץ, לא מעניין את מי שבאים אל צל הקורה הזו. האמירות שמתבדרות כאן, אינן מעסיקות את העולם ההמוני שבחוץ.
ספל תה וקוביית סוכר מונחים על השולחן בשעה זו. הוא ריק כעת מספרים, השולחן, רק תכריך מודפס של דברי תורה מוקלדים נח עליו. אלו שיעוריו של הגר"מ סולובייצ'יק שנכתבו בידי תלמידיו והובאו לכאן כדי שיגיה ויצרף את הדברים.
המפה שעל השולחן, מופשלת בחצייה. בראשו, סמוך למפתן הכניסה, פועלים גלגלי השיניים במוחו החריף של בן הבריסקר רוב, הלבוש עתה בחלוק תכול ובכובע בריסקאי טיפוסי. הוא דומה לאביו באופן מבהיל: זר כי ייכנס לכאן, עלול להירתע תחילה, בחושבו כי הנה הגרי"ז הלוי עצמו ניצב בפניו.
חריפות ועדינות נפש מתמזגים בו כתרי צנתרי דדהבא. ההקפדה על קוצה של הלכה אינה סותרת את מאור הפנים, והישירות שבה נאמרות כאן מילים - אינה גורמת לתחושת אי נוחות, אלא דווקא להיפך.
דיבורו מתון, פניו מפיקות נגה. לעולם לא יפריז בתיאורים, אלא ייצמד לאמת. ובבריסק, אחת היא האמת והיא תורה דרכה. למרות זאת, כפי שנשמע תיכף, יש כאן נתינת מקום לכל אדם, אם דרך התורה היא דרכו.
במושגים של היום נדיר למצוא חניך בית בריסק וחסיד ליובאוויטש החולקים ביניהם ידידות כה אמיצה...
"בבריסק", מעניק הגר"מ סולובייצ'יק הגדרת ברזל, "לא התפעלו מהדברים הללו. לא היו עושים עסק ממפלגתיות, לא היו מחיצות. ערלאכער ייד, יהודי שומר תורה ומצוות - הוא לצידנו, משלנו. המפלגתיות אינה נפקא מינה".
הגר"מ מהרהר קמעה, ואחר כך ניאות להשמיע מעשה שהיה.
"היתה תקופה, שהבונדיסטים החילונים הרימו ראש בעיירה בריסק. שמו של ראש החילונים היה ויניקוב. למרות חילוניותו, היתה לו הערכה גדולה לאבא. מדי פעם היה נכנס אליו.
"שאלו אותו פעם: והלא אתה עומד בראש המפלגה הבונדיסטית, אז איזו שייכות יש לך לרב מבריסק?
"והוא אמר: איזה קשר יש בין דבר אחר לדבר השני? א פארטיי איז א פארטיי, א רב איז א רב (מפלגה זו מפלגה, רב זה רב)...
"להבדיל", רוקם ראש הישיבה חוט של זהב, "כך אפשר לומר כאן. בין יהודים הנאמנים לקב"ה ולתורתו, לא היו מחיצות. בבריסק, מעולם לא בחנו לאיזו מפלגה האדם שייך. בריסק היתה תמיד פתוחה לכולם: אם חסיד גור אתה ואם לובביצ'ר: ראשך בגמרא - יש מה לדבר איתך"...
ה'קללה' שנתקיימה
ומבריסק לחב"ד.
שמחת תורה היום - יום חגם של גדולי החסידים. תרמוס של תה שבע ימים היה מונח על השולחן הכבד בבית הכנסת לחסידי חב"ד שבשוק מאה שערים. אלמלא מאות המסמרים שנתקעו בשולחן בכוח לאורך שנים, מזמן היה משמש את ילדי השכונה להכנת מדורת ל"ג בעומר.
מסביב לשולחן, כמדברים בינם לבין עצמם, יושבים זקנים שקנו כל חייהם חכמה, תורה וחסידות, ולעצמם לא מבקשים דבר כי עם עילוי אחר עילוי בעבודת קונם כפי שהיא מבוארת בתורת החסידות.
הם תובעים מעצמם תביעות בקול, מָשל היו פרחי חסידים. מצטטים דבר מקרא וליקוט שיחה, ומקישים מאלו על עבודת היהודי בעולמו. אברכים מכל גווני הקשת נכנסים, חוצים את המפתן שמעליו ציור המדמה כינורות תלויים על ערבים בתוך נהרות בבל. 
האברכים מציצים ונפגעים, מסתקרנים - ונשאבים. חלקם כלל לא חשבו כי השעות הבאות יעברו עליהם בצילם של בעלי הצורה ואנשי השם. בזנב מליח ישן חשקו ובפיסת קוגל עשוי אטריות בסוכר מקורמל, מעשה ידיו של המסור שבגבאי העולם, רבי צבי (הרשל) חנון.
רבי אהרן מרדכי זילברשטרום, שאלו הן שנותיו האחרונות עלי אדמות, אוגר את שארית כוחותיו. מתרומם בקושי אך בתוקף ממקום מושבו, ומוחה כף אל כף במסירות נפש. "יהודים, שמחת תורה היום. הרבי אמר שצריך לשמוח במסירות נפש". וריקודים, ודמעות גיל, וצִמרורי התרגשות - נמהלים כאן בערבוביה.
והצבי המאויר שבכיפת בית הכנסת, מסיט את מבטו משכניו - הארי, הנמר והנשר שנחים לצידו מנוחת עולמים, מאז נבנה בית המדרש בשנת תרע"ט - ומחייך בשביעות רצון: גם במקום זה, עוד החסידות חיה ומתעצמת, בימי ממשיכיה כבִשנות ראשוניה.
הגאון החסיד ר' אהרן מרדכי זילברשטרום נולד בכ"ז באייר תרפ"ג בלייפציג שבגרמניה, לאביו הרב בנימין נחום ולאמו מרת פראדל, לבית כהן. בשנת תרצ"א עברה המשפחה להתגורר בפריז.
בהיותו בן 15 נסע ללמוד בישיבת 'היידע', הסמוכה לאנטוורפן הבלגית, שם אף שמע שיעור מפיו של הגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד. שני עשורי שנים התקיימה הישיבה, עד שהעלתה עליה החיה הנאצית את הכורת.
בשנת תש"ב, כשמלחמת העולם היתה בעיצומה, הצטרף רבי אהרן מרדכי לקבוצת תלמידים שחיו ולמדו ביערות צרפת, בתנאים פרטיזניים, באחריותו של רבי שניאור זלמן שניאורסון. שנות המלחמה עברו עליו בנדודים בין מחסני חציר, שבהם תפסה החבורה מחסה. מדי יום היה יוצא להמציא דברי מזון לקבוצה המסתתרת. רעייתו, הרבנית מרים לבית שפיגל, מספרת, כי פעם אחת נעלמו עקבות בעלה.
לאחר שעות ארוכות הוא נמצא קבור יחד עם חמישים קילוגרמים תפוחי אדמה, מתחת לערמת שלגים. התברר, כי הוא ניסה לשאת על כתפיו את המשא הכבד, כדי להשיב את נפשם של חבריו. בדרך כרע תחתיו ואזלו כוחותיו. השלגים שהשתוללו, כיסו אותו כליל. לאחר שנמצא, הובא רבי אהרן מרדכי אל מקום המחסה, ורוחו הושבה אליו לאחר מאמצים.
לאחר שסיים את תפקידו בצרפת, קיבל רשות מרבו לחזור אל חיק משפחתו, שבינתיים עלתה ארצה. בשנת תש"י השתדך עם רעייתו, מרת מרים לבית שפיגל, מהמשפחות החשובות והמיוחסות של בני ברק הצעירה באותם ימים, שהיתה קרובה לחזון איש זצ"ל. במברק מיוחד, בן שלוש מילים, אישר כ"ק האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש את סגירת השידוך.
אביו של רבי אהרן מרדכי זילברשטרום, רבי בנימין נחום, למד בישיבת בריסק, אצל הגר"ח סולובייצ'יק, במשך 13 שנה. בביאליסטוק לא הופגנה חביבות יתרה כלפי עדת החסידים, אך רבי בנימין נחום בחר להכניס לביתו בחורים חסידיים, והיה נותן להם מזון ולינה. היו מחריפי העיירה שנתנו בו מאֵרה, ש"צאצאיו יהיו חסידים".
במשפחת זילברשטרום מספרים שנדיב-לב אמריקני, יליד העיירה ביאליסטוק, הוזמן פעם לאחת מישיבות חב"ד בארץ. הוא עצר ליד אחד השולחנות, ושאל את היושב לידו לשמו.
"זילברשטרום?" חזר הגביר על השם ששמע זה עתה. "אתה קשור לרבי בנימין נחום?
"אני נינו", השיב הבחור.
"אז הקללה נתקיימה", התפעם האיש מביאליסטוק...
'אינך גר בבריסק'
"אצל הזיידע רבי חיים", מספר לנו הגאון רבי מאיר הלוי, "הסתובבו חסידים גדולים. ביניהם ניתן למנות את הרבי מראדזין, שהיה מהיושבים ראשונה במלכות הסבא. את כולם, כאמור, קיבלו ללא הבדל".
וזאת למרות הדימוי הקפדני...
הגר"מ סולובייצ'יק: "בבריסק הקפידו רק על מה שצריך להקפיד"...
נהרה משתפכת על פני הגאון. "אספר לכם מעשה שהיה", הוא אומר. "בבריסק לא היו חסידי ליובאוויטש, לבד משלושה, שהחזיקו ב'שטיבל' חב"די בעיר: האחד היה גביר, והוא היה זה שהחזיק את השטיבל, קראו לו רבי משה גלרטלין, איש נדיב ונכבד. מלבדו היו עוד שניים - רבי נחמיה ברלין ואחיו רבי יעקב ברלין. ר' יעקב היה יושב בישיבת בריסק, ונוהג היה כבחור ישיבה לכל דבר. בימים טובים ובסתם ימים של חול, היה שוהה בחברת בחורי הישיבה.
"אחיו, רבי נחמיה, היה יהודי מיושב, מתון. היה לו 'שיינע בארד', זקן הדור, והוא היה 'שיינער ייד', יהודי מכובד, שלמד את תורת חסידות חב"ד.
"מזמן לזמן היה רבי נחמיה זה נכנס לאבא, וחוזר על מאמר חסידות שלמד. כשהיה מרצה את מאמרו בפני האבא, הוא היה עושה שימוש במושגים מעולם החסידות: קליפת נוגה וכדומה...
"היתה תקופה, שהרוחות בבריסק סערו וגעשו בשל עניין ציבורי כלשהו. כל העיירה היתה כמרקחה, וכל אחד תפס צד במחלוקת. בעיצומה של הסערה עולה ר' נחמיה לבית האבא.
"כשהוא אינו יודע דבר על הסוגיה המסעירה את בריסק - החל רבי נחמיה להרצות את דברי החסידות שלו.
"אבא התפעל מכך מאוד, ואמר לו: "רבי נחמיה, אני מקנא בך! איר וואוינט זיך נישט אין בריסק - אתה לא גר בבריסק'... כך אמר לו, היות וכל הסערה היתה ממנו והלאה".
כשהגאון רבי מאיר הלוי מספר את דבר המעשה - פניו מפיקות נהרה. "איר וואוינט זיך נישט אין בריסק", כופל הגאון את המשפט שאמר אביו ל'מבקש' החב"די מהעיירה בריסק.
"ומדוע אני מספר לך זאת?" אומר הגר"מ סולובייצ'יק. הוא מותיב, והוא מפרק: "אני אומר זאת כדי להמחיש לך שבבריסק לא היו מחיצות מן הסוג הזה. בריסק היתה מקום שתורה ומצוות בלבד עניינו אותה - ולא ההשתייכות הכיתתית של האדם.
"את זה ניתן לומר על המנוח, רבי אהרן שנסתלק מעמנו. תורה ומצוות העסיקו אותו, והן בלבד. הוא היה 'שיינער בן תורה', איש יקר.
כיצד התקרב רבי אהרן מרדכי לתורת חב"ד?
הגר"מ סולובייצ'יק: "כשהרבי האחרון מחב"ד היה בפריז, הוא 'תפס' אותו"...
הגאון מבריסק משתתק דקה ארוכה ואז אומר: "הוא היה יהודי שלם תמים, עובד השם, אדם חשוב מאוד.
"אינני יודע, אומר לבסוף הגאון רבי מאיר, כיצד יתמלא החלל שהותיר. מי ימלא את מקומו?
"בכל בוקר היה הולך לבית הכנסת וחזרה, באותה שעה בדיוק. בדיוק נמרץ, כסדר. מעולם לא עשה עסק מעצמו. הוא היה יהודי של צורה, שהיה מסתיר עצמו, שייף עייל ושייף נפיק".
בבריסק, הוסבר לי לאחר מכן, מעולם לא הכבירו בתשבחות.
הכתבה במלואה התפרסמה במגזין "משפחה". תודה לשניאור זלמן ובר על סיועו בהפקת הכתבה.
מאפשרים לכם לקבל
