לקראת השבת השלישית הסדרים כבר נהירים לי פחות או יותר.

קבלת שבת מתפללים ב״כנסת אליהו״ - המבנה בן היותר ממאה, שנבנה ע״י הקהילה העיראקית הגדולה שחיה בהודו עד לפני שנים לא רבות וכיום נותרו ממנה יחידים ממש. לאחר-מכן צועדים יחד דרך שדרת ה״קולבה״ לעבר ה״חב״ד-האוס״, שם, בקומה השלישית המשמשת כאולם אירועים, מתקיימת הסעודה ברוב פאר והדר.

בשלב מסויים במהלך הסעודה, יעמוד כל אחד מהחבר׳ה, יציג את עצמו בפני כולם ויתבקש להוסיף איזו מילה או שתיים. ככה. בלי לחשוב יותר מידי. היישר ממה שיושב לו על הלב...

ואכן - כך הוה. נעמדו אחד אחד, הציגו עצמם בשמם, סיפרו מעט על עברם ואלו מהם שידעו פחות-או-יותר מה הכיוון שלהם בעולם הפטירו גם מה מטרת בואם.

בין הסועדים היו: מטיילים מלונדון, מטיילים מוושינגטון שכעת מתגוררים בטוקיו שביפן, שני תרמילאים ישראלים צעירים, שני אנשי-עסקים ישראלים, שף יהודי-הודי במקור שעבר לאה״ק בגיל 18 והיום הוא מנהל-מטבח במלון רמדה בירושלים (הוא גם הכין את הצ׳ולנט - שיצא טעים במיוחד), זוג מטיילים מישראל שעומד לטוס בחזרה לאחר ששהה כאן כחמישה חודשים, ועוד כמה אנשים שאינני זוכר כעת...

אנשים שונים, ממקומות שונים, בעלי רקעים שונים והשכלה שונה. מאיתם רציניים ונבונים, וביניהם גם מבולבלים. ובכל זאת דבר אחד משותף לכולם. חב״ד הוא ביתם.

״אין על חב״ד״ מפטיר האחד, צעיר שתוי למחצה וחד להחריד; ״אני מטייל כבר חצי שנה בהודו, ובלעדי חב״ד' וואלה' לא יודע איך הייתי מסתדר...״

״לחיים!״, פותח השני, איש עסקים מכובד שכבר הספיק לשהות בהמון בתי-חב״ד על פני הגלובוס ועל-לשונו שגורים מספר מונחים חסידיים; ״אני רוצה להגיד לכם שלא רק שאין כמו חב״ד מבחינת העזרה שהם נותנים, אלא בעיקר מבחינת הדרך בה הם עושים זאת. אנשים שעוזרים יש הרבה, אבל כולם יודעים שבבית-חב״ד מרגישים בבית. רק תופיע בפתח המקום וה״שליח״ יחייך לקראתך ויירתם בהתלהבות לעשות ככל יכולתו על-מנת לסייע״.

עודם מדברים ואני מחשב.

כל אחד ואחד מהיושבים סביב השולחן, ללא יוצא מן הכלל (!), מצא לנכון לדבר בשבח אנשי חב״ד. ולא מצד ההכרח עשה זאת. ניכר היה על כולם שהם באמת ובתמים מרגישים כך. ניכרות הן, ההתלהבות והכנות, בברק שבעיניים ובשטף הדיבור. אף לא אחד דיבר ביבושת תוך כדי מצמוץ בעיניו, ודיבורו של איש לא היה מקוטע. כולם הרצו בשטף ובלהט על אותו המקום בלב השמור בלעדית לחב״דניקים.

אמור מעתה, אשר גם לו יצוייר שלא נפעל כלום במודעותם של מאות-אלפי האנשים שחלפו פעם אחת במהלך חייהם על-פני בתי-חב״ד שונים ברחבי העולם [שכן אמנם בירכו הם ברכת-המזון בשבת, ושמעו קידוש, והאזינו לדברי-תורה, ונדבקו בחום קדוש ומתוק בשעה שרקדו כולם ביחד ״עם ישראל חי״, וראו את ילדי השלוחים הטהורים המביטים לעברם בעיניים תמות שאין בכח כל בריה לעמוד בפניהן ובוודאי ממיסות הן כל חומה של זרות והתנכרות - ולמרות זאת, אפשר ש-ל-ד-ע-ת-ם שום-דבר ממשי לא השתנה בחייהם מאז היו שם] - בכל זאת יהיה חייב אף האיש ה״טכני״ להחריד להודות, שבתת-המודע וודאי פעל המעבר אצל חב״ד שינוי.

שכן, סוף-כל-סוף, בתכל׳ס איך שאומרים, הזרע כבר הוטמן. ליבם כבר נקשר. הצביטה החמה בלב תורגש אצלם מכאן ואילך לשמע המילה חב״ד, והסבלנות לכל דבר שקשור אליה תהיה אוטומטית גדולה יותר, פתוחה יותר, רגישה יותר. ה״שלח לחמך״ קיים, ובמילא ס׳איז דאך א זיכערע זאך (גם בגלוי - בשכל אנושי) ש״ברוב הימים תמצאנו״.

ממשיכות המחשבות להתגלגל, והאסוציאציה הראשונה שקופצת לראש מבקשת להשוות בין הרבי נשיא דורנו לאברהם אבינו ע״ה. גם אברהם אבינו הקים אש״ל. גם הוא טרח ועמל ושירת וכרכר סביב אורחיו - מי שיהיו ומה שיהיו - העיקר שיראו שישנם אנשים ריאליים ומציאותיים שיודעים להסתדר היטב גם במדבריות השממה של העולם הזה הגשמי והחומרי ולהקים בהם את ביתם, ובכל זאת (- ובגלל זאת) הריהם מודים ומשבחים ומברכים ומהללים למי שאמר והיה העולם, ומחנכים את בניהם ובנותיהם בדרך הזו מבלי להתפעל ולהתקרר מאף אחד.

וכבר הלב מתעורר ברגשי אהבה עמוקים לרבינו נשיאנו עטרת ראשנו, ששמו ידוע ומפורסם מקצה העולם ועד קצהו, ומקום של כבוד קנוי לו בליבו של כל אחד מאחב״י, ותווי פניו מוכרים לכל, והמהפכה שלו ממשיכה להתחולל ביתר שאת ויתר עז, מבלי להפסיק לרגע, במשך למעלה משני עשורים מאז ג׳ בתמוז. מתעורר הלב ומבקש לשתף את כל העולם כולו ברגשותיו, לזעוק ולהכריז ולנפנף בידיים ולהחוות באצבע ולומר: ראו אנשים, יש מנהיג לעם. יש מנהיג שנכנס לליבם של כולם, שמוערך על ידם, שמשפיע עליהם, שגורם להם להאזין בכבוד לדבריו.

וחשבתי שזו תהיה תמצית החוויה שלי ב״שבת שליחות״ הזו - רגשי הערכה והתפעלות כנים שמתעוררים שוב ושוב לנוכח הפלא המתחולל מול עינינו ברמה כזו שאנו כבר רגילים אליו ומתייחסים כלפיו כאל טבע מבלי להתבונן בגודל הנס.

ואולם, במוצ״ש נתקלתי בסרטון של הרבי מפורים תשל״ב. בסרטון רואים עיתונאי שמשוחח עם הרבי ומבקש לקיים אתו ריאיון פרטי. הרבי עונה לו שיש לברר על-כך אצל ה״מזכירות״, ומדגיש בפניו שבלאו-הכי לא הריאיון האישי עמו צריך להיות העיקר בכתבה, כי-אם התיאור של החסידים בעת ההתוועדות הוא הדבר החשוב באמת.

הוי אומר: הרבי גדול, והשקפת עולמו מדהימה, ופעולותיו נמשכות, וגאונותו מבהילה, והתמסרותו מלאה, ואהבתו עצומה, ואפשר לדבר עליו עוד ועוד בהערצה אין-קץ, אבל; העיקר החסידים. ״תתאר את החסידים״ אמר הרבי לכתב. ״זה מה שחשוב״.

משה הוא ישראל. ובלעדי העם, חלילה, גם בחינת משה דורשת ״מחני״.
 
ובכן: התקבצו אנשים שונים לבית-חב״ד מומביי, ודיברו בפשטות, לפי תומם, אודות מפעלו הגדול של הרבי. ולא, לא רק בכדי שנדע להעריך יותר את הרבי שמו משמיים את הדברים באוזננו, אלא כדי שהערכתנו אל רבינו ת-ש-פ-י-ע עלינו, שלוחיו ומקושריו, ותמקם אותנו במקום נעלה יותר. כדי שהעיתונאים יוכלו לתאר (לא רק את הגדולה של ראש המפעל, אלא בעיקר) את להיטותם ודבקותם של החסידים בו...

מספרים לנו האנשים שאם לפעמים מתעוררים בלבנו ספקות, ואם קשה לנו להאמין ולהרגיש ולהפנים שדורנו הוא השביעי לראשון, ושהוא אמור להוריד את השכינה למטה בארץ ולהביא את משיח צדקנו בפועל ממש - שהרי ״רבונו של עולם: איזה משיח, מה משיח?״ עלולים אנו לפעמים לחשוב... העולם נראה מאיים ומפחיד, מציאותו תקיפה מאי פעם, ומשיח לא ממש נראה מוחשי באופק...

- יש לפקוח את העיניים.

״תפקחו עיניים״ יגידו לנו המטיילים בהודו. רק תפקחו אותן, ושימו-לב למתרחש מולן כל הזמן. נראית במוחש ההמשכיות שמוביל השביעי לראשון. כמו אברהם אבינו והבעש״ט גם כאן הגשמיות מושפעת לאנשים תחילה. וכמו אצלם - גם כאן הרוחניות תופסת מקום אחריה לאיטה. ולעיני המתבונן הולך ונגלה כיצד השכינה בתחתונים שורה. לב האנשים ער, ואזנם קשובה. אמנם ב״תחתונים״ עסקינן, והם (וגם אנחנו) תמיד ישארו כאלה, ובכל זאת עמוק-שם (כן, דווקא שם) מקום חם לשכינה פונה.

גם עכשיו אנו בהתוועדות עם הרבי. אלא שבמקום הנפת ידיים מרקידת נימים, הוא בוחר לרומם אותנו באמצעות פגישות עם אנשים.

נעודד רוחנו בקרבנו, נדבק ביתר-שאת ברבינו, ונחזק אמונתנו. קדימה - יש לנו עבודה לסיים...