הרב מאיר אליטוב

דיני טומאת אוכלין ומשקין האמורים בפרשתנו נדונים במשנה בסוף מסכת עוקצין העוסקת בשתי מחלוקות שבין בית שמאי ובית הלל.

באחת, נחלקו מאימתי חלות דבש מקבלים טומאה משום משקה שלדעת ב"ש הטומאה הוא מרגע שיהרהר לרדות את הדבש, ואילו ב"ה סברו שרק כשירדה את הדבש בפועל יחשב זה למשקה ורק אז יכול לקבל טומאת משקין.

כמו כן נחלקו ב"ש וב"ה מאימתי נחשבים הדגים לאוכל ומקבלים טומאה משום אוכלים. לדעת ב"ש מרגע שניצודו ואפילו בעודם בחיים הם נחשבים כאלו כבר מתו ומכיוון שדג אינו צריך שחיטה נחשבים כבר לאוכל ומקבלים טומאת אוכלים.

ומסביר הרבי שלדעת ב"ש אנו מתחשבים ב"בכח" ורואים את המציאות העומדת להתרחש כאלו כבר התרחשה, ואילו לב"ה כל עוד שלא התרחש הדבר בפועל אין להתחשב בו כלל.

ומפליא להסביר, שדעתם בהלכה היא פועל יוצא של השקפתם המיוחדת על מטרת הבריאה בכלל ועל תפקיד האדם בעולמו של השי'ת בפרט.

במסכת חגיגה נחלקו ב"ש וב"ה: הללו אומרים שמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ והללו אומרים ארץ נבראה תחילה ואח"כ שמים ומסביר שמחלוקתם היא מה היתה כוונת הבריאה הראשונית, לדעת ב"ש השמים - היינו הרוחניות - היא מטרת הבריאה ועל ידי שישראל מקיימים תורה ומצוות ומזככים בכך את העולם מוכח כוחו של הקב"ה.

אבל בית הלל אמרו "ארץ נבראה תחילה" והתכוונו לומר שעיקר מטרת הבריאה היא זיכוך האדם למטה והתעלות נשמתו.

ב"ש שמאי ראו עצמם לא יותר מ"אבן בוחן" להוכחת כוחו ויכולתו של הבורא לברוא עולם גשמי תחתון וליתן בו את ישראל שעל ידי התורה יזככוהו וירוממוהו למעלה אבל זיכוך נשמתם והתעלותם האישית הגם שמתקיימת ממילא אינה ממטרת הבריאה. ואילו ב"ה סברו שזיכוך האדם למטה הוא מטרת הבריאה.

משל למה הדבר דומה..? למגיפה שפשטה ח"ו בעולם ואין לה תרופה, עד שבא רופא ואמר שביכולתו למצוא תרופה שתציל את האנושות מכליה. התכנס במעבדתו עד שיצא ואמר יש בידי את התרופה המיוחלת, אלא שמעתה צריך הוא לחולה שעליו ינסה את התרופה והנה זה פלא נתרפא החולה.

הגם שרפואת החולה היא חידוש גדול הרי שהבשורה הגדולה שתצא ממעבדת הרופא היא לא שהחולה התרפא אלא שהרופא הזה הוא גדול ובעל היכולת להציל את האנושות כולה מכליה.

כאותו חולה ממש ראו עצמם ב"ש והגם שהם מתעלים ומזדככים על ידי התורה לא זו כוונת הבריאה כי אם הוכחת כוחו ויכולתו של הקב"ה לרומם ולזכך את העולם על ידי ישראל והתורה ולכן פסקו גם דעתם בהלכה שמתחשבים ב"בכח" ומרגע שזה נוצר הרי הוא כמציאות קיימת ואין צורך שירד גם ל"פועל".

אבל ב"ה שסברו שהעיקר בבריאה הוא האדם וכל עוד שכוחו ויכולתו של הקב"ה לא ירדו ופעלו גם בו את פעולתם לא נשלמה כוונת הבריאה ולכן פסקו גם בהלכה "שאזלינן בתר בפועל".
שבת שלום

(על פי ההדרן על הש"ס משניות תורת מנחם תשמ"ח חלק ב' בסופו)