בבוקרו של יום ראשון שעבר הציצה הגברת קרוליין גודמן מבעד לחלון ביתה הנאה שבמערב מנהטן וראתה צוותי תקשורת רבים מתגודדים למטה בחצר. גודמן בת ה-89, ד"ר לפסיכולוגיה במקצועה ואישה צלולה ועצמאית באופן מרשים, לא הייתה צריכה לאמץ את מוחה כדי להבין את פשר ההתגודדות. היא ידעה שאנשי התקשורת הרבים הללו התכנסו ובאו לכבודה וכי הם מצפים למוצא פיה. היא לא אכזבה אותם. כעבור שעה קלה יצאה אליהם ואמרה את המילים הבאות: "היה ברור לי שבסופו של דבר הצדק ייצא לאור. מעולם לא חיפשתי נקמה, אלא צדק.

כעת אני מצפה ומשוכנעת שהצדק אמנם ייעשה". מילותיה של הדוברת הישישה שודרו לאחר מכן בכל רשתות התקשורת בארצות-הברית ותמונתה התנוססה למחרת היום בשערו של ה'ניו-יורק טיימס'. 40 שנה נושאת בליבה הגב' גודמן את הפצע המדמם. 40 שנה מאז אותו יום בו התייצבו אנשי האף-בי-איי בביתה והודיעו לה ולבעלה כי נמצאה וזוהתה בוודאות גופת בנם הנרצח. אנדרו גודמן בן ה-20 התגלה כשהוא קבור מתחת לתלולית עפר קטנה בפאתי העיירה פילדלפיה שבמדינת מיסיסיפי. לצדו נמצאו גם גופות שני חבריו, מייקל שוורנר בן ה-24 וג'יימס צ'ייני בן ה-21. מאז נרצחו בנה ושני חבריו, באחד ממעשי הרצח היותר גזעניים ואכזריים שידעה אמריקה, רצח שזעזע את ארצות-הברית כולה ונכתבו אודותיו ספרים רבים, זרמו מים רבים בנהר ההדסון הנשקף מחלון ביתה.

כבר 40 שנה ברציפות פוקדת היא את קבר בנה בבית-הקברות היהודי בקווינס, הצמוד לקבר בעלה, רוברט (אהרון-זאב) גודמן, מהנדס בכיר של קווי מים, שנפטר משטף דם במוח לפני 25 שנים. למרות השנים הרבות ושטף המאורעות, הפצע בליבה של קרוליין טרם הגליד. אולי כעת, משחלפו כפול שנים מכל שנות חיי בנה, "הצדק ייעשה" סוף-סוף ויקל מעט מכאבה. ר' יונתן גודמן, בנה של קרוליין ואחיו הבכור של אנדרו משוכנע הרבה פחות מאמו כי אמנם ייעשה עתה צדק. ליתר דיוק, הוא משוכנע כי הדבר לא יקרה. הידיעה על העמדתו לדין של הנאשם ברצח אחיו מסעירה את רוחו. זאת חרף מרחק השנים הרב והעובדה כי מאז ועד עתה הספיק לחולל מהפך בחייו ולחזור בתשובה, לעלות לארץ-הקודש, להקים משפחה יפה עם שישה בנים ובת. גם בעובדה שבאותו יום ממש התבשר על הולדת נכדתו הראשונה, הדס-לאה, לא היה כדי לשכך את כאבו וסערת-רוחו. מבחינתו של ר' יונתן למילה "צדק" בהקשר הזה, יש משמעות אחת ויחידה – גזר דין מוות לרוצח. אבל נדמה כי כל עוד ענייני התביעה במיסיסיפי אינם מתנהלים על-פי רצונו של ר' יונתן, אלא בהתאם לכתב התביעה שהגיש התובע של מחוז נשובה במיסיסיפי, מארק דנקן – יכול הרוצח, אדגר ריי קילן בן ה-79, להיות רגוע. דנקן הודיע מיד כי "אין בכוונת התביעה לדרוש גזר דין מוות לקילן". זאת על-אף העדויות המרשיעות הברורות כנגדו ולמרות שגזר דין מוות הופעל פעמים רבות מספור במיסיסיפי, על מקרי רצח חמורים פחות. במקרה הטוב, אפוא, יבלה הרוצח קילן את שארית חייו בכלא. האם העובדה שהנאשם הוא כומר היא שהשפיעה על מיתון כתב התביעה נגדו? ושמא מרחק השנים גרם לכך? ייתכן גם ייתכן.

ר' יונתן, מצידו, משוכנע כי הסיבה האמיתית שונה לגמרי. לדעתו, "גם באמריקה של היום, שהיא הרבה יותר נאורה והומנית מבשנות ה-60, ועל-אף שארגון הטרור הגזעני קו-קלוקס-קלאן (kkk) הוצא אל מחוץ לחוק ופעילותו כמעט שאינה מורגשת – עדיין יש מקומות שבהם רצח של שני יהודים ושחור נחשב לרצח מדרגה שנייה"...


מארב מתוכנן

ב-24 ליוני 1964 (י"ד בתמוז תשכ"ד) הגיעו שני צעירים יהודים, פעילי זכויות אדם מניו-יורק, מייקל (מיכאל) שוורנר ואנדרו (אברהם) גודמן למיסיסיפי שבדרום ארצות-הברית. בעיירה פילדלפיה חברו השניים לג'יימס צ'ייני, פעיל זכויות שחור, ויחד איתו ניסו לשכנע שחורים לעמוד על זכויותיהם החוקיות ובראשן הזכות לבחור ולהיבחר. ארגון הקו-קלוקס-קלאן לא אהב את זה, בלשון המעטה. קו-קלוקס-קלאן או בקצרה קלאן, הוא ארגון גזעני שהחל בהתארגנות של חיילים לבנים, משוחררי צבא הדרום בעת מלחמת האזרחים האמריקנית בין השנים 1861-1865. הארגון שם לו מטרה 'לשמר' את עליונות הגזע הלבן האנגלוסקסי פרוטסטנטי ('WASP') ולהחזיר לדרום את חוקי הגזע.

פעילותו כוונה בעיקר נגד שחורים ואף נגד משתפי-פעולה לבנים וכללה מעשי רצח אכזריים ואלימות. בשנות ה-20 התפשט שוב הארגון מדרום המדינה עד אשר דוכה כמעט לגמרי בעקבות רצח שלושת הצעירים, נשואי הכתבה. ה'קלאן' ממשיך להתקיים ולפעול גם כיום – אם-כי באופן מינורי למדי – זאת על-אף שכבר ב-1869 הוכרז כארגון טרור ואף נקבע עונש מוות על החברות בו. ימים אחדים לפני בואם של גודמן ושוורנר למיסיסיפי, שרפו אנשי הקלאן בית ששימש את השחורים המקומיים לתפילה; שם גם שכן 'בית-הספר לחירות', בו למדו ילדים שחורים לקרוא וכן על זכויותיהם. עם בואם למיסיסיפי יצאו גודמן ושוורנר, ביחד עם צ'ייני, לחזות מקרוב בבניין השרוף.

בדרכם עוכבו על-ידי השריף המקומי במשרדו, בתואנה כי נסעו במהירות מופרזת. עם רדת החשכה שוחררו. השעות שבהן עוכבו אצל השריף אפשרו לאנשי הקלאן להתארגן ולהכין להם מארב. כשהגיעה מכוניתם של השלושה לאזור מיוער, הקיפו אותם אנשי הקלאן, ביניהם אחד מסגני השריף, ורצחו אותם. צ'ייני הוכה למוות. אנדרו ומייקל נורו בחזם. בביתו שבכפר-חב"ד, משחזר ר' יונתן את רגעי הכאב ומה שקדם להם: "אני הייתי מבוגר מאנדרו בכשלוש שנים. היה בינינו קשר טוב, אבל לא החזקנו באותן דעות. הוא היה ליברלי מאוד ואני יותר שמרן. הוא הסתובב בכל מיני מקומות, נושא על גבו את בעיות השחורים, בשעה שאני למדתי מוסיקה וחיפשתי משמעות עמוקה לחיים. "ביום שבו עמד אנדרו לצאת לכיוון מיסיסיפי ניסיתי בכל כוחי לשכנע אותו לוותר על הרעיון. ידעתי שהאווירה שם חמה ונפיצה והייתה לי הרגשה רעה מאוד לגבי נסיעתו לשם. אבל הוא היה עקשן. משהחליט לעשות משהו, קשה היה להניאו מלבצע את הדבר. כשיצא לדרך הייתה בי תחושה קשה של השלמה. כאילו ידעתי שזו דרכו האחרונה. אחר-כך כשבאו מהאף-בי-איי להודיע לנו על הרצחו, זה לא הפתיע אותי".

לאחר הרצח שמר ר' יונתן על ריחוק מודע מהפרשה ולא היה מוכן לדבר עליה עם איש. עיתונאים שהגיעו אל ביתו פעם אחר פעם כדי לשוחח איתו על הפרשה – גורשו. "לא הייתי מסוגל להתמודד עם האסון ולכן כאילו הכנסתי את הפרשה לתוך קופסה ונעלתי אותה היטב. עד היום אינני מוסגל להישיר מבט אל הכאב הנורא ולהתמודד עמו. אבל כעת, 40 שנה אחרי, אני מסוגל לפתוח את הקופסה בזהירות ולהציץ לתוכה. רק להציץ...".


'אולד פשן'...

יונתן (63), אנדרו, שכאמור היה צעיר ממנו בכשלוש שנים ואחיהם הצעיר דיויד, כיום איש עסקים בן 57 המתגורר בניו-יורק, נולדו במנהטן, באותו בית שבו מתגוררת עד היום אמם קרוליין. שני ההורים – קרוליין ורוברט – נולדו אף הם במנהטן. כ-90 אחוזים משכניהם היו יהודים, אבל האווירה סביב הייתה חילונית. בתי-הכנסת ושומרי המצוות התרכזו בעיקר במזרח מנהטן (באיסט סייד). יונתן ירש גנים מוזקליים מאוד שעברו במשפחתו, ומגיל רך החל לפרוט על פסנתר שעמד בסלון ביתם. מאוחר יותר נשלח לבית-ספר מוזיקלי לילדים מחוננים. מגמת המוזיקה הייתה גם זו שבה השתלם מאוחר יותר, באוניברסיטת ניו-יורק ובאוניברסיטת קולומביה, שתיהן במנהטן. הניתוק מיהדות היה כמעט מוחלט. אי-אפשר להאשים בכך את ההורים מפני שגם הם בעצמם לא ידעו כמעט דבר ביהדות.

"בוקר אחד, בעת שהוצאתי את הכלבלב שלי לטיול-בוקר, פגשתי את הראביי הקונסרווטיבי שהתגורר בשכנות לנו, מטייל עם כלבתו. הוא שאל אותי: 'נו, מתי אתה מתחיל להתכונן לבר-מצווה?'. 'מה זה בר-מצווה?', שאלתי. הוא אמר לי שבגיל שלוש-עשרה עושים מסיבה נחמדה וגם עולים לתורה. ביקשתי ממנו שילמד אותי לעלות לתורה והוא לימד אותי את הברכות ואת ההפטרה. אף-על-פי שלא הבנתי שום מילה, קלטתי את ההפטרה די מהר בזכות החוש המוזיקלי המפותח שלי. למדנו מתוך ספר שבסופו היה ציור של נער עם תפילין על הראש ועל היד. שאלתי את הראביי: 'מה זה?'. הוא אמר לי: 'שכח מזה'. התעקשתי והוא הסביר לי שקוראים לזה תפילין אבל זה 'אולד פשן' – מנהגים יהודיים ישנים שעבר זמנם.

בבית שאלתי את הוריי מה זה 'תפילין', אבל הם לא ידעו להסביר לי. בסוף עליתי לתורה בטמפל רפורמי, ריק כמעט לגמרי, בנוכחות הוריי וכמה חברים מהכיתה. אני לא בטוח שהיה שם אפילו מניין"... על-אף הניתוק מיהדות חש יונתן הזדהות פנימית עמוקה עם יהודים. "כשמישהו היה אומר מילה רעה על יהודים, לא יכולתי להבליג. אני זוכר, למשל, מקרה שאירע לי בטנגלווד (עיירה ליד בוסטון, המשמשת אחד המרכזים המוזיקליים החשובים בעולם). היה שם מרצה בעל נטייה אנטישמית מובהקת שאמר לנו פעם: 'אני מזהה יהודי מקילומטרים'. 'באמת?!', התרסתי נגדו מיד, 'אז איך זה שלא זיהית אותי?'. הוא נבוך לרגע. 'מה אתה יהודי?!', התפלא, 'אז אתה כנראה שונה...'. רצח אחיו תפס את ר' יונתן בעיצומו של מסע פנימי אל נבכי נשמתו, בחיפוש אחר משמעות עמוקה לחיים. מסע זה הסתיים בחזרה בתשובה שרבים מהסובבים אותו, ובהם בני משפחתו הקרובה, נוטים ליחסה לטרואמה של הרצח. אבל ר' יונתן טוען בתוקף כי אין כל קשר בין הדברים.

"מאז ומתמיד חיפשתי תשובה לשאלה הגדולה ביותר – שאלת החיים. בהתחלה קיוויתי למצוא אותה בקרב חבריי המוזיקאים. היו ביניהם אנשים עם גישה מעמיקה ועם אינטואיציות מאוד רגישות, אבל בה בעת הם היו אנשים יצריים מאוד ואני לא התחברתי לזה. היה שלב שנהיתי אחרי תנועת ההיפיס ששטפה אז את הדור הצעיר באמריקה. אהבתי את החופש ואת הסגנון הישיר והבוטה שלהם, אבל בכל מה שקשור לצד האישי הם ביטאו הפקרות מוחלטת. כל זה לא דיבר אליי". תהליך החיפוש נמשך ונמשך, כאשר יונתן ממשיך ללמוד ולהתקדם בתחום המוזיקלי. יום אחד הופנה על-ידי חבר לחצר הרבי מליובאוויטש זצ"ל. "הגעתי לשם ערב הימים-הנוראים (תשל"ח). בראש-השנה החלו לשיר את תפילת 'אבינו מלכנו' במנגינה שחיבר רבי שניאור-זלמן מלאדי.

אני כבר שמעתי כמה ניגונים בחיי, אבל הניגון הזה היה משהו שטרם שמעתי כמותו. שירה אדירה של אלפי חסידים, לאט-לאט, עם המון כוונה ורגש. זה היה מלא עוצמה והרגשתי ממש כיצד שערי השמים נפתחים לרווחה ומילות התפילה עושות את דרכן היישר אל כיסא הכבוד... "אחר-כך הייתה התוועדות גדולה שבה נשא הרבי דברי תורה ובין שיחה לשיחה שרו שיר ואמרו 'לחיים'. עמדתי בין אלפי האנשים עם כוסית יין קטנטנה והמתנתי ללכוד את מבטו של הרבי. פתאום הרבי הביט בי ובניד ראש חזק ומודגש אמר לי 'לחיים'. הרגשתי איך כל האנרגיה הרוחנית העצומה שמילאה את האוויר מתרכזת להרף-עין בי.

בערב יום-הכיפורים עברתי לפני הרבי כדי לזכות בפרוסת 'לעקח' (עוגת דבש) ובברכת 'שנה טובה ומתוקה'. הרבי עמד מולי, כולו מלא ענווה ונתן בי את שתי עיניו האפורות העמוקות. הוא דיבר איתי דרך העיניים וכמו אמר לי, 'חדל לחפש, זהו מקומך'. באותו רגע ידעתי שאני נשאר שם". במשך כמה שנים למד ר' יונתן תורה בישיבת 'תפארת בחורים' במוריסטון שבניו-ג'רסי. לאחר מכן עלה ארצה ולמד במחלקה למתקרבים שבישיבה הגדולה בכפר-חב"ד. בשנת תשמ"א התחתן ומאז הוא בכפר-חב"ד. ר' יונתן מעבד יצירות מוזיקליות מסובכות להרכבים תזמורתיים שונים. לפרנסתו משמש גודמן גם כטכנאי קול בהקלטות ווידאו ואודיו שונות, כולן בנושאי יהדות.


המשאלה הוגשמ

פרשת העמדתו למשפט של רוצח אחיו מצאה את ר' יונתן בעיצומה של מלאכת כתיבת תווים לניגוני חב"ד שעברו מדור לדור, מפה לאוזן, וטרם הועלו על הכתב. הדבר אירע ביום שישי לפני שבועיים. הרוצח, אדגר ריי קילן, הובא לבית-המשפט לאחר שיום קודם לכן נעצר בביתו. על רקע הסערה העצומה שחולל הרצח בארצות-הברית כולה, קשה להאמין כי קילן הוא למעשה הראשון המועמד לדין בפרשה זו באשמת רצח. ה'מייל אנד גרדיאן' הבריטי דיווח, כי התפנית אירעה לפני כשנה, כאשר למדינת מיסיסיפי מונה תובע כללי חדש, ג'ים הוד, אשר פתח מחדש את חקירת המקרה. הוד החליט לתת הזדמנות נוספת לצדק שלא נעשה 40 שנה קודם לכן. באותם ימים, מיד לאחר הרצח, הורה הנשיא לינדון ג'ונסון לראש האף-בי-איי, אדגר הובר, לפענח את הרצח - ומהר.

סוכנים פדרלים הציפו את העיירות הדרומיות. הם נזקקו ללא פחות מ-44 ימים כדי למצוא את הגופות. לחץ – לעיתים פיזי ולא תמיד מתון – הוביל את החוקרים אל הרוצחים. הם הועמדו לדין, אך המושבעים מצאו אותם כאינם מעורבים ברצח וזיכו אותם. הממשלה לא ויתרה. חבורת הרוצחים הועמדה לדין בפני בית-דין פדרלי, בשל "פגיעה בזכויות האדם" של קורבנותיהם. זה נשמע מגוחך עד כדי אבסורד, אבל זה המקסימום שהממשלה הצליחה להשיג באווירה הגזענית המפלה ששררה באותם ימים במדינות הדרום. שבעה מהרוצחים, בהם סגן השריף של המחוז, ססיל פרייס, נשלחו לכלא. קילן עצמו, שזוהה על-פי עדויות כמנהיג כנופיית הרצח, שוחרר לאחר שאחת מ-12 המושבעים הודיעה כי אינה יכולה לשאת את הרעיון של שליחת כומר – לכלא.

גם יתר הנאשמים לא ישבו במאסר יותר משש שנים. למרות חוסר האונים של מערכות החוק בכל הנוגע למצוי הדין עם הרוצחים, החלה מערכת הטרור של הקלאן להתפורר. לא בבת-אחת, כמובן. החוקים שהיו מיועדים למנוע השתתפות שחורים בבחירות, הפכו אמנם לבלתי חוקיים לאחר שעבר תיקון זכויות האזרח של 1964, אבל האלימות נמשכה עוד כמה שנים. ב-1968 רצח גזען לבן את ד"ר מרטין לותר קינג, מנהיג התנועה לשוויון הזכויות. מותו של קינג, שהטיף כל חייו למחאה לא אלימה, שהלך אל הכלבים ואל זרנוקי המים ואל תאי המעצר של אלבמה ללא פחד, הוביל לפרץ נזעם של אלימות ברחבי ארצות-הברית. אבל זמנו של הקו-קלוקס-קלאן עבר. הלינצ'ים הסתיימו – בין השאר משום שהשחורים התחמשו, וגזענים לבנים היו עשויים למצוא את עצמם בצד הלא-נכון של רובה ציד חוקי לחלוטין. הפוליטיקאים הלבנים, גם הגזענים שבהם, הבינו לפתע שהדמוגרפיה של קהל מצביעיהם השתנתה לגמרי. אפילו סטורם תורמונד, סנאטור מצפון קרוליינה, שניסה ב-1948 להיבחר לנשיאות על מצע של הפרדה גזעית, נאלץ להכיר במציאות ולחזר אחרי הבוחרים השחורים. שוורנר, גודמן וצ'ייני נרצחו על מזבח משאלתם להקנות לשחורים בדרום זכות הצבעה; למותם היה חלק בקניית הזכות הזו.


ריפוי הפצע?

אולי היה זה חוסר יכולת, ואולי חוסר רצון, של התובעים הכלליים והמקומיים למצוא את האשמים; אבל רבים במיסיסיפי תהו במרוצת השנים הרבות שחלפו מאז, האם הכתם שהוטל על העיירה פילדלפיה ועל מיסיסיפי כולה בעקבות הרצח יוסר אי-פעם. עם פתיחת המשפט אמר התובע מארק דנקן בן ה-45 שרוב חייו עברו עליו בצל הפרשה הטראומתית, כי לא הגיש את כתב האישום נגד קילן רק מפני שהוא רוצה לרפא את הפצע הישן של המקום. "אבל", הוסיף, "אם כתוצאה מכך יתרפא הפצע, אני בעד". לא ברור עדיין אם בידי דנקן יש ראיות חדשות נגד קילן, שייחשפו במהלך המשפט, או שהחלטתו להגיש נגדו כתב אישום נובעת מכך שהוא סבור שהעדויות והממצאים שהתגלו בשנות ה-60 לא זכו לטיפול משפטי ראוי. דנקן עמד באולם בית-המשפט המלא בעיתונאים, פעילים לזכויות אזרח ובני משפחתו של קילן, והקריא את ההאשמות לרוצח המבוגר והכפוף.

קילן, לבוש בחליפת אסירים כתומה, מילמל את תשובותיו, עד שנשאל אם הוא מודה באשמה. אז הרים לפתע את קולו וקרא: "לא אשם". שמונה מתוך 18 הנאשמים המקוריים עדיין בחיים, אך דנקן כבר הודיע כי אינו מצפה שאיש מהם, מלבד קילן, יעמוד למשפט חוזר. לדבריו, חבר המושבעים נחשף לעדויות נגד האחרים, אך סירב להגיש כתב אישום נגד אדם אחר, פרט לקילן. החדשות על האשמתו של קילן הגיעו לאוזניה של הגב' קרוליין גודמן אשר הגיבה כמצוטט לעיל. גם אמו של הנרצח השחור והיחיד שהתגורר במיסיסיפי, פאני לי צ'ייני בת ה-82 הגיבה לתקשורת. היא סיפרה על בנה ג'יימס ועל אירועי אותו קיץ נורא. צ'ייני עזבה את מיסיסיפי כשנה אחרי רצח בנה, לאחר שיריות נורו לעבר ביתה והיא קיבלה איומים על חייה. צ'ייני מכירה את קילן. לדבריה, הוא היה המטיף שביקר בביתה של האישה הלבנה שאצלה הועסקה כמנקה לאחר הרצח. הוריו של הנרצח היהודי השני, מייקל שוורנר, נפטרו זה מכבר ולא זכו לראות את היום שבו הוגש כתב אישום נגד החשוד המרכזי ברצח בנם.


'קו-קלוקס-קלאן'

יש הטוענים כי מקור השם הוא בצליל הנקישה שהשמיעו מנגנוני הדריכה של רובי הציד אשר היו בשימוש באותה תקופה. הרעיון שמאחורי שם זה הוא להבהיר שהמטרה האחת והיחידה מאחורי הארגון היא ציד של שחורים ותומכיהם הלבנים. אחרים סבורים כי ההסבר הנ"ל היתוסף רק בדיעבד לשם הארגון, בעוד שמקורו האמיתי של השם הוא מהמילה היוונית 'kyklos' שמשמעותה היא 'מעגל' או 'מחזוריות' שלמעשה מתאר את הסמל של הקבוצה הגזענית הזאת ואותו סמל נראה כמו מטרה ...של ציידים.

* * *

"לא הייתי מסוגל להתמודד עם האסון ולכן כאילו הכנסתי את הפרשה לתוך קופסה ונעלתי אותה היטב. עד היום אינני מוסגל להישיר מבט אל הכאב הנורא ולהתמודד עמו. אבל כעת, 40 שנה אחרי, אני מסוגל לפתוח את הקופסה בזהירות ולהציץ לתוכה. רק להציץ..." "למרות שלא הבנתי שום מילה, קלטתי את ההפטרה די מהר בזכות החוש המוזיקלי המפותח שלי. למדנו מתוך ספר שבסופו היה ציור של נער עם תפילין. שאלתי את הראביי: 'מה זה?'. הוא אמר לי: 'שכח מזה'. התעקשתי והוא הסביר שקוראים לזה תפילין אבל זה 'אולד פשן' – מנהגים יהודיים ישנים שעבר זמנם".

Yonasan was, in time, brought to 770 where, as a musician, the powerful collective singing of Avinu Malkeinu and the Rebbe's glance during a farbreingen which 'directed, for a moment, the entire powerful spirituality present in the farbreingen to him' penetrated his very being.  This was one link in a chain of events which eventually brought him to a full Torah and Mitzvos life, Yonasan admits, though, that his search for yiddishkeit  did not derive from his brother's tragedy but from his own way of thinking and conceiving the purpose of life.