ישראל הרשקוביץ

החדרים כולם נראים כאילו נלקחו מקטלוג מעוצב של 'שילב'. מיטות עץ צבעוניות לצד שטיחים נעימים למגע, ארוניות אישיות שעליהן מונחים פריטי נוי ומשחקים. בארון אנו מגלים קולקציה מרשימה של מעילים, מגפיים ונעליים, במבחר של סוגים, דגמים וצבעים מרהיבים. המחזה כולו מזכיר אווירה של בית, אך נראה שלמרות הכל, חדר הילדים המאובזר כל כך, פשוט חסר את העיקר...

בחדר הבא אנו מגלים את אותם פריטים, אם כי פה מחליף הצבע הוורוד את הכחול והוא השולט כאן בכיפה. הכל ורוד, הכתלים, המיטות, הארוניות. אי אפשר להתבלבל, זהו חדר של ילדות. וגם כאן: עציצים פורחים, בגדים תלויים על קולבים, יצירות אישיות מושקעות מתנוססות בחן לצד פינות מסודרות לעריכת שיעורי הבית.

וכמו להשלמת התמונה, ניצבת בפינת החדר עריסה.
אנו מתקרבים אליה בהיסוס, בטוחים שהעריסה משמשת רק לתפאורה, אבל לא. המדריכה שניצבת בפתח מורה לנו בעדינות אך בנחישות לשמור על השקט ולהחזיר את המצלמה לנדנה, לפני שתשמיע את קול התקתוק הנלווה לצילום. "התינוקת ישֵנה" היא אומרת באוקראינית, אם כי כולנו מבינים את המסר האוניברסלי שאותו ממחישה האצבע המוצמדת לפה.

ואכן, בעריסה ישנה לה שנת ישרים פעוטה שגילה אינו עולה על שנתיים, אצבע זעירה נעוצה בפיה ובקבוק חצי ריק לצידה. הפעוטה שקועה לה בתוך חלום, מבלי שתעלה על דעתה כי עצם הימצאה כאן, בבית היתומים האוקראיני, מהווה חיזיון פשוט בלתי נתפס.

"כן, זו השוהה הצעירה ביותר, כרגע" אומרת לנו הגב' מ' בוקעיט, מי שמתמסרת לקידומם של עשרות הילדים שזהו להם ביתם היחיד. הבית הוא בית היתומים 'עלומים' שבכפר החינוך 'אור אבנר' שהוקם בז'יטומיר, כחלק מתוך שרשרת המוסדות המפוארת עליה מנצח שליח חב"ד הוותיק בז'יטומיר, הרב שלמה וילהלם. אמנם, דמויות של ילדים בני שלוש וארבע ויותר כבר לא עושות רושם, אבל עדיין מראה של תינוקת זערורית שגדלה לה לצד ילדות שאינן אחיותיה וכשאמה כלל אינה נמצאת בטווח של חיבוק ונשיקה, מצליח להכמיר את הלב.

אך היא לא היחידה שנקלטה כאן בגיל הזה, כבר היו מקרים שבהם הובאו לכאן תינוקות, חלקם גם צעירים ממנה. "מגיעים לכאן תינוקות וילדים מכל הגילאים" היא מספרת, "הם נוהרים לכאן מכל רחבי אוקראינה, כשחלק מגיעים לכאן ביוזמת משפחתם אך את הרוב אנו מקבצים, פשוט מחפשים אותם ברחובות ומנסים להביא אותם לכאן. המטרה שלנו היא אחת: להציל עוד ילד יהודי מאבדון, כשלא מדובר רק בהצלה רוחנית אלא לרוב גם להציל את קיומו הפיזי ממש".
מלקטים נפזרים כמלקטי שיבלים, ל'עלומים'.

מחסן לחמים בארון הבגדים

בית היתומים "עלומים" שבז'יטומיר, כך אנו מגלים, הוא ממש לא היחיד באיזור. אוקראינה משופעת בבתי יתומים, רובם ממשלתיים, שקולטים אליהם את הילדים הגדלים ללא שקיימת לצידם דמות של הורה בסביבה, כשילדים כאלו מתגלגלים לרוב באדמתה הגדולה של אוקראינה. ולא מדובר ב'יתומים' במובן הפשוט של המילה. מרביתם הם בעצם יתומים חיים, כאלו שיש להם שני הורים, אך הוריהם זנחו אותם והשליכו אותם ככלי אין חפץ בם.

"זו מדינה שקשה למצוא בה משפחה שמתנהלת בצורה המסורתית של אבא אמא וילדים" מסביר לנו הרב וילהלם, האיש שהצליח בס"ד להקים אימפריה יהודית מרהיבה ובלתי נתפסת, בליבו של הישימון האוקראיני. "מרבית המשפחות מתפרקות כשהאבא יוצא מהתמונה והוא לא מכיר בילדיו, וכך מי שמגדלת את הילד היא האמא, שלרוב מתגוררת עם הסבתא שאף היא חיה בגפה... וכשהעוני מציק ואין כסף לגדל את הילד, פשוט שולחים אותו לרחוב או במקרה הטוב יותר - לבית היתומים".

התופעה הזו, שבאוקראינה רואים בה מכת מדינה, מיוחסת להתפוררותו של שלטון הקומוניזם ששלט במדינה עד לשנות ה80. העם האוקראיני שהורגל לחיות תחת דיכוי כשמשטר דיקטטורי מכתיב את חייו, פשוט אינו מסוגל להתנהל מאז הוא זכה לעצמאות. אם בעבר ידע כל אזרח שעליו להתייצב בבוקר במקום העבודה ולספק את התמורה לממשלה, היום הוא פרק מעליו כל עול. גם כאשר הוא עובד, הוא יוציא את המשכורת על וודקה מיד לכשהיא מתקבלת (ר' אברהמי דייטש, מנהל פרוייקט האירוח של כפר החינוך: "כל ראשון לחודש, אני יודע שלמחרת הפועלים לא יתייצבו לעבודה. הם קיבלו אתמול את המשכורת, ואת הלילה הם העבירו בשתיה"). וכשזהו המצב, המשימה של לנהל בית ולפרנס ילדים פשוט גדולה מידי.

כך מוצאות את עצמן אמהות אוקראיניות רבות כשהן מתחבטות בדילמה לא פשוטה. אם הן מתגוררות באחד מתוך אלפי הכפרים הפזורים בכל מרחבי אוקראינה, הרי שהן גרות בפחונים דולפים, בלי שירותים בבית, בלי מים זורמים בברז – בעצם אין ברז בבית - ובמקרה הטוב עם אספקת חשמל צולעת שמספיקה לספק אנרגיה להפעלת נורה אחת, כשגם האספקה הזו נקטעת כמה פעמים ביום. כסף אין, והמענק המוגדל שאותו משלמת הממשלה כמענק לידה (הממשלה האוקראינית מבקשת משום מה לעודד ילודה. לתשומת ליבם של מקבלי ההחלטות בישראל) כבר אזל ממזמן. במצב זה, העברת הילד לבית היתומים נתפסת כפתרון האידיאלי.

זו אם כן תמונת המצב באוקראינה. עשרות אלפי ילדים, בגילאים של בין תינוקות ממש לילדים בוגרים, נקלטים בכל שנה במערכת בתי היתומים האוקראינית הממשלתית, שלמרות שהם פעילים בשנות האלפיים, האווירה בהם מזכירה תיאורים הלקוחים מבתי יתומים שפעלו באירופה בעבר. הילדים שם חווים משטר של דיכוי, הם לא זוכים לכל גילוי של חמימות, והתוצאה היא גלישה מהירה לפשע.

"הגיע לכאן ילד שהועבר מבית יתומים ממשלתי" מספרים לנו ב'עלומים'. "באחד הימים גילינו שהארון שלו מתפקע. עשינו סדר בארון ומצאנו שהוא החביא תחת בגדיו מחסן של כיכרות לחם. בדיוק כמו בסיפורים: הוא הורגל להחביא לחם, שכן בבית היתומים משם הגיע אם לא היה מחביא – היה נשאר רעב. לקח זמן עד שהוא הפנים שכאן אין צורך להחביא לחם שכן הוא יהנה מהארוחות שמצויות לרשותו בשפע".

וכמו כדי להמחיש את הדברים, אנו בדיוק נכנסים לחדר האוכל שם נהנים הפעוטים שבחבורה מארוחה חמה, עשירה ומזינה. הילדים מסובים להם סביב השולחן כשצוות המטפלות דואג להאכיל אותם במסירות, אגב סיפור שנועד לשכנע את סרבני האכילה מביניהם. אך עדיין אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבית, עם כל הרצון הטוב, אינו מהווה תחליף לבית. כאשר אנו נכנסים מזנק לעברנו פעוט בהיר שיער שנראה כָּמֵה ללטיפה. וכשהוא רק מקבל אותה – הוא חוזר למקומו כשחזהו מנופח בגאווה.

עם הפעוט בבית, לבד

מי שזיהה את השבר כבר לפני עשרים שנה היה הרב וילהלם, שבמאמציו להפיח רוח חיים ביהדות אוקראינה גילה כי ילדים יהודים מאכלסים בהמוניהם את בתי היתומים, כשאם ימשיכו שם - לא ישאר זכר מיהדותם. ומשרק נחשף למציאות הכאובה, הוא לא חשב פעמיים. עוד בטרם הוקם בית היתומים כבר החל ללקט את הילדים מפה ומשם, מושך אותם ל'אור אבנר'. כך הוקם לו בית היתומים שכיום מתנוסס לצד יתר מוסדות החינוך, תלמוד התורה, בית הספר והמכללה, שפורחים אף הם ב'כפר החינוך' שבז'יטומיר.

הכפר עצמו ממוקם בליבה של פנינת חן פסטורלית, והוא מספק לילדים הגדלים בו את התנאים האידיאליים להתפתחות תקינה. בעבר שימש המקום, שנקרא אז 'זאריצן', כמחנה נופש עבור הקצינים הבכירים של הצבא הסובייטי. בימים שלאחר קריסת הקומניזם הוא נרכש בידי הנגיד ר' לוי לביוב, בעלות זניחה של 250,000 דולר, והועבר לרשותו של הרב וילהלם. הכפר משתרע על פני מאות דונמים שכוללים מבנים רבים, חורש טבעי ואפילו נהר ענק, 'טעטריב' שמו, ששפתו שייכת בלעדית לכפר.

עם זאת, בביקורינו הנוכחי בכפר גילינו שהנהר, שאינו אלא אחד מיובליו של נהר הדנייפר הענק, ואשר בקיץ פגשנו בו כשהוא שוקק חיים וסירות, קפוא לחלוטין. ככה זה כאשר הטמפרטורה במקום עומדת על 16 מע' מתח לאפס. הקור מקפיא, והנהר הגועש מכוסה כעת בשכבת קרח קשיחה. כך יכולנו לצעוד עליו עד למרכזו בלי כל חשש, כשאין כל זכר למים שמתחתינו למעט החורים הנראים בקרח ואשר אותם קודחים הדייגים, שמשלשלים דרכם חכות הלוכדים במהירות את הדגים הנוהרים לעבר מקור האור שנפער בשכבת הקרח שמעליהם.

בליבו של הכפר אנו מגלים באר מים הפועלת כמו בימים עברו. את המים, זכים וצלולים, שואבים מתחתית הבאר בעזרת גלגלת אליה מחובר דלי מתכת. הבאר מושכת אליה את המקומיים שנוהרים לכאן מרחוק, וזאת משום שהם משוכנעים שמי הבאר הזו מעולים יותר מיתר הבארות שבאזור (באוקראינה לא שותים מי ברז וגם לא מי באר סתם. המים נחשבים פסולים לשתיה, ככל הנראה מאז אסון הדליפה בכור שבצ'רנוביל). כמו כן, את האנרגיה הדרושה להסקת המתחם כולו הם מקבלים מעצי החורש הגדלים כאן לרוב. בימי הקיץ חוטבים את העצים המאוחסנים כעת תחת סככות ענק, כשאוקראיני מגושם אחראי להשליך אחת לשעה כמה גזירי עץ אל התנור המפעיל את מערכת החימום המסועפת.

במרכזו של הכפר מתנוסס הקומפלקס המאכלס את בית היתומים, לצד המבנים שבהם מתגורר הצוות החינוכי הענק המתמסר לטיפוחם של הילדים בכל שעות היממה והוא כולל מדריכות ומורות, פסיכולוגים, אנשי צוות פרא רפואי, וכל יתר בעלי התפקידים. אפילו מרפאה שכוללת גם מרפאת שיניים מצויידת היטב פועלת במתחם, שבו נהנים הילדים מכל ההיצע הדרוש לבריאותם ולחינוכם. במרפאה, אגב, מתקיימות גם הבריתות אותן יש לעשות לילדים המגיעים לכאן.

את הילדים הם מלקטים לכאן כמלקטי שיבולים, זעיר מפה זעיר משם. "אנו עושים עבודת בילוש של ממש" מספרת הגב' בוקעיט, "מנסים לקבל מידע על ילדים יהודיים, וכשאנו מוצאים ילד כזה אנו עושים כל מאמץ כך שהילד יגיע אלינו. לרוב אנו מוציאים אותם מהבתים, לא מבתי היתומים וגם לא מהרחוב. זה קורה כשאנו מגלים מקרים שבהם אסור להשאיר את הילד בבית שם הוא יהיה חשוף להזנחה ולפגיעה, ואנו מביאים אותו לכאן".

הסיפורים שבאמתחתה יכולים למלא ספרים עבי כרס, כשגם כעת, כאשר היא מספרת אותם בלשון עבר, הם מעלים דמעות. התינוקת, למשל, הובאה לכאן לאחר ששמעו כי היא נותרת לבדה בבית, באין מי שיטפח אותה. "אין לה אמנם דמות אֵם כאן" היא אומרת בהשלמה, "אך פה לפחות יש מי שמתייחס אליה, שנותן לה מוצץ או חיבוק. מאמה הביולוגית גם את המצרך הזה היא לא קיבלה"...

בימים אלו הם עושים מאמצים להביא לכאן ילד נוסף, מבוגר במעט מהפעוטה - בן שנתיים וחצי, שאחותו שוהה אף היא בבית היתומים. "הילדה נקלטה אצלינו ואז ביום אחד, כאשר נסעה לבקר את אמה, היא נעלמה ולא חזרה. נסענו עד לכפר בו היא מתגוררת, מרחק של חמש שעות נסיעה, וגילינו שהאמא, אחת שדווקא עשתה עלינו רושם נורמטיבי, יוצאת בכל יום לעבודה, כאשר בכל השעות הללו הילדה בת ה6 נותרת 'להשגיח' בבית על אחיה בן השנתיים... כל יום, כל היום, הם לבד בבית. התחננו לאמא וקיבלנו את הילדה בחזרה, אך כעת אנו מנסים להביא לכאן גם את הפעוט שסביר להניח כי מאז חזרה לכאן אחותו, הוא נשאר בבית לבד".

ולמרות שהילדים משופעים באהבה שמורעפת עליהם מכל צד, הרי שילד, כמו כל ילד, מבקש להיות בבית. מסיבה זו הם מחכים בכיליון עיניים ליום שבו יפגשו עם הוריהם, כאשר הם בטוחים שלאחר מכן האמא תושיט יד ותציע להגיע הביתה, גם אם הבית אינו אלא פחון עלוב שבו מתגוררים בצפיפות יתר בני המשפחה המורחבת. "אחרי כל ביקור כזה אנו משקיעים שעות רבות בניגוב הדמעות" מספרים לנו אנשי הצוות. "ילדים שטיפחו חלומות על כך שהאב או האם יקחו אותם הביתה, מגלים שהפגישה הסתיימה עם מתנה שקיבלו מהאם שנפרדה מהם והפנתה להם את הגב שוב. ובשביל ילד שכבר חווה ניתוק, הניתוק הנוסף מביא עמו לא אחת טראומה לא קלה".

לא כל אחד זוכה

גלדי הקרח שבחלון כמו גם המזחלות המקובצות לצד הפתח (הן, כך למדנו במסע הנוכחי, מחליפות את עגלות הילדים בימים אלו), מזכירים לנו את הכפור הנוראי השורר בחוץ. כפור מקפיא וצורב. אך בפנים חם. חם במלוא המובן.

במקום שורה אווירה ביתית חמימה, כשנראה בעליל כי הילדים זוכים לטיפוח ולקידום מצד הצוות המועסק במקום ואשר מטפל בהם במשך כל שעות היממה. הם נהנים משיעורים, מחוגים מגוונים ומפעילות העשרה בכל השעות בהן הם נמצאים במתחם – לאחר שבשעות הבוקר הם נוסעים מכאן לבתי הספר של הקהילה הממוקמים בעיר עצמה. ואי אפשר שלא להתפעל ממסירותו של הצוות שכל אחד מהם פועל ללא לאות על מנת לקדם את הילדים. המורים כמו המטפלות מקדישים מאמצים רבים לקידומם של הילדים, הסובלים מחסכים רבים והם דורשים מטבע הדברים התייחסות מיוחדת. "יש לנו כאן כוחות מנוסים מאד אך אנו גם מתבססים על עזרה מקצועית מבחוץ" מספרת הגב' בוקעיט המגלה כי הם מקיימים גם התייעצויות קבועות עם פסיכולוגים מארה"ב, כשהקשר עמם נעשה דרך מערכת טכנולוגית מתקדמת בה הם עושים שימוש באופן קבוע.

בשעה זו הילדים הבוגרים נמצאים במסגרות הלימוד, ומי שמאייש את המקום הם רק הפעוטות הזוכים כעת לארוחה חמה, וכמו בכל בית, יש את מי שנשאר ב'בית' לאחר שהוא אינו חש בטוב... כך אנו מצליחים לתפוס שיחה עם שמחה בן העשר (גב' בוקעיט: "שמו של אביו הוא אברהם. 'בן אברהם' זוהי הסיומת של כמעט כל הילדים כאן, שמגיעים מאם יהודיה ואב גוי"), שמספר על תנאי החיים בפנימיה. הוא מציג בפנינו בגאווה את בגדיו המסודרים בארון, אפילו את המשחק האלקטרוני שקיבל כעת לכבוד יום ההולדת. יש לו חברים נהדרים עמם הוא מתגורר בחדר, יש לו חברים לכיתה שמתגוררים בעיר ובישובים הסמוכים, וכן, הוא מחכה בכיליון עיניים לבר מצוה שלו שאז יזכה לקבל את התפילין המהודרות שהובטחו לו.

בארץ הוא עדיין לא ביקר, אך לחו"ל הוא כבר יצא לא אחת. מתברר שישנם ארגונים יהודיים הדואגים להזמין את הילדים לטיולים הנערכים מעת לעת למדינות שונות באירופה, וכך ביקר שמחה בקיץ האחרון בצרפת. ומבחינתו, הוא לא רואה את עצמו שונה. אם כן, הוא בר מזל בכך שהוא גדל ב'עלומים' ולא באחד מבתי היתומים הממשלתיים.

"שמחה הוא אכן בר מזל" אורמת הגב' בוקעיט, "ואין זה סוד. באוקראינה מודעים לתנאים הטובים שיש כאן לתלמידים, ולכן אנו מוצפים בבקשות שמגיעות מכל רחבי המדינה הענקית מצד הורים או סבים שמבקשים להכניס את הילד דווקא אלינו. עם זאת, אנו קולטים לכאן רק ילדים יהודים".

- איך יודעים מיהו יהודי?

- "אנו אכן משקיעים בכך מאמץ רב. אנו בודקים את התעודות, שלמרבה המזל אנו יכולים להסתמך עליהן שכן בימי השלטון הסובייטי ניהלו הרוסים רישום מדוקדק ששם דגש מיוחד על נושא הלאום. ואם לא המסמכים מתקופת הקומוניזם, אין ספק כי היה קשה מאד למנוע את רישומם של הילדים הללו כיהודים רק בכדי להתקבל לבית היתומים".

- - מדוע מקומה של פעוטה בת שנתיים הוא כאן, האם לא עדיף לדאוג לה לאימוץ?

- "זהו אכן מקרה כאוב ובלתי שכיח. בעיקרון, איננו נוטים לקבל ילדים בגילאים כה צעירים, אך במקרה זה לא היתה ברירה. בתנאים הטבעיים שלה היא לא היתה שורדת. אנו מנסים במקרים דומים למצוא פתרונות של אימוץ, אם כי החוק האוקראיני מאד נוקשה בעניין וכך גם כאשר ישנם פתרונות של אימוץ, קשה מאד להוציאם אל הפועל".

בית יהודי קם

במוסד מקבלים הילדים חינוך יהודי שורשי, כשעל כך יעידו המבטים הטהורים שנשקפים אלינו מהפנים החינניות עטויי הפיאות החלקות. במקום שוהים הילדים עד תום גילאי בית הספר היסודי, כשמכאן הם עושים את דרכם אם לארץ או לארה"ב, בהתאם לרצונו של הילד.

רבים מהילדים ממשיכים במסגרות הקיימות בארץ, כמו מכון מאיר שקולט אליו רבים מהבוגרים, אך רבים נקלטים גם בישיבות קדושות. עם זאת, לעתים דווקא העליה לארץ פוגעת ברמה הרוחנית של הבוגר. ישנם למשל תלמידים שעולים לארץ והם מתגייסים לצה"ל, כאשר במהלך השירות הצבאי הם שוכחים מהערכים עליהם חונכו. הבנות, לרוב, ממשיכות במכללה שאף היא פועלת במתחם קרית החינוך ושבו הן יכולות לצאת עם תואר ומקצוע ביד.

אך גם אם בסופו של דבר התלמיד מתרחק מעט, במוסד לא מתחרטים על ההשקעה. "המטרה שלנו היא שהם יהיו יהודים ושיקימו בתים עם בני העם היהודי" אומרים לנו ב'עלומים' שם, בל נשכח, צרוב הדי-אן-איי החבד"י בתודעה. "לכן, גם אם לא מובטח לנו שהבוגר יקים בבוא העת בית של תורה, אך עצם הדבר שהוא מגיע לארץ, כשכאן מרבית הסיכויים הם שהוא יקים את ביתו עם בת לעם היהודי, זהו מבחינתנו הישג של ממש".

- והם מצליחים להקים בתים נורמליים, אלו שהושלכו בילדותם לרחוב האוקראיני?

- "במרבית המקרים כן. אמנם, התנאים לא קלים, אנו מקבלים לעתים ילדים במצבים קשים מאד, אך הילדים זוכים לחום ולטיפול מסור ואוהב שמצליח להשלים את הפערים והחסכים, והוא מחולל פלאים בע"ה. רק בשבת האחרונה ביקר כאן אחד הבוגרים, הוא נפרד מעמנו לפני כמה שנים והנה אנו מגלים שהילד הפך לאברך צעיר שהגיע לכאן עם רעייתו, בת ישראל כשרה, כשהוא מבקש לחשוף בפניה את הבית בו גדל. ומבחינתנו, הרגעים הללו שבהם ראינו כי עוד בית יהודי כשר יצא מהמוסד, הם אלו שנותנים לנו את הכוחות להמשיך"...