הפיכת הצומות לששון ולשמחה ● דברי הרבי בעשרה בטבת

כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו (זכרי' ח, יט) ● מדברי הרבי בעשרה בטבת, לפני ארבעים שנה בדיוק הפיכת הצומות לששון ולשמחה

צילום: מאיר דהן

הרמב"ם בספרו מביא נבואה זאת להלכה (בסוף הלכות תעניות):
כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו.

"ששון ושמחה" – בהתחלה או בסוף?

בשיחת עשרה בטבת תשמ"ב (התוועדויות ח"ב ע' 667) מתעכב הרבי על שינוי בין לשון הכתוב ללשון הרמב"ם:
… בענין זה – ישנו דיוק נפלא בדברי הרמב"ם:
הרמב"ם כותב: "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

וצריך להבין: מאחר שהסדר בפסוק הוא "יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" (קודם ששון ושמחה, ואחר כך מועדים טובים) – מדוע משנה הרמב"ם וכותב בסדר הפוך: "שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" (קודם יום טוב, ואחר כך ששון ושמחה)?!

והביאור בזה:
"ששון ושמחה" מורה על ענין נעלה יותר מאשר "מועדים טובים" (ו"ימים טובים") – כי: א) "מועדים טובים" (ו"ימים טובים") קאי על כל משך הזמן דהיום טוב, ואילו "ששון ושמחה" קאי על סעודת יום טוב, "אין שמחה אלא בבשר, ואין שמחה אלא ביין". ב) ובפנימיות הענינים: "מועדים טובים" (ו"ימים טובים") מורה על ענין שבמדידה והגבלה, בדוגמת כללות ענין הזמן, "מועד" מלשון זמן קבוע כו', ואילו "ששון ושמחה" מורה על ענין שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי – כי שמחה פורצת גדר.

והנה, כאשר הולכים בסדר מסודר, מן הקל אל הכבד – הסדר דביטול ימי הצומות והפיכתם לימי שמחה הוא: לכל לראש – "כל הצומות האלו עתידים ליבטל", ואחר כך "הם עתידים להיות ימים טובים", ורק לאחרי זה באים לתכלית השלימות – "ימי ששון ושמחה".

וכמובן בפשטות שהדילוג מ"יום צום" ל"ימי ששון ושמחה" הוא – דילוג שלא בערך [ועל דרך מאמר רז"ל (תענית כו, א) שאין קובעין תענית "באחד בשבת, כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית" – וכמו כן מובן בנוגע ליציאה מיום צום לימי ששון ושמחה].

ועל פי זה מובן מדוע משנה הרמב"ם מסדר הפסוק, וכותב "עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה":
כאשר הרמב"ם כותב פסק דין להלכה – הרי זה צריך להיות מתאים לכל האופנים, היינו, שאי אפשר בלאו הכי. ולכן, כאשר הרמב"ם מדבר אודות ענין הגאולה (שאז יבטלו הצומות כו'), הרי זה צריך להיות באופן הכולל גם את הגאולה באופן ד"לא זכו".
ולכן, מוכרח הרמב"ם לכתוב את סדר הדברים באופן דמן הקל אל הכבד: לכל לראש – "הם עתידים להיות ימים טובים", ולאחרי זה – "ימי ששון ושמחה", תכלית השלימות.

אבל בפסוק מדובר אודות ענין הגאולה כפי שהיא באופן ד"זכו", היינו, שבני ישראל נמצאים במעמד ומצב ש"מיכאל השר הגדול העומד על בני ישראל" – ללמד זכות על בני ישראל – אומר שהגאולה צריכה להיות באופן ד"זכו אחישנה" – ולכן, הסדר בפסוק הוא: "לששון ולשמחה ולמועדים טובים", היינו, שלכל לראש בא (מלמעלה) הענין העיקרי ("ששון ושמחה"), ואחר כך הרי זה נמשך גם בענינים שלמטה מזה (כולל במדידה והגבלה דזמן) – "מועדים טובים".

"והאמת והשלום אהבו"

בשיחה הבאה (שיחת עשרה בטבת תשמ"ז - התוועדויות ח"ב ע 229 ואילך) מסביר הרבי, שבהמשך הכתוב "והאמת והשלום אהבו" מרומזת דרגה עוד יותר נעלית, שלב נוסף:

… נעשה גם הפיכת הצומות לששון ולשמחה בימות המשיח, שאז יתגלה שלימות ענין התענוג, הן בנוגע להתגלות התענוג ד"יום רצון לה'" ב"ימים טובים וימי ששון ושמחה", והן בנוגע לכללות הזמן דימות המשיח, כאמור, "לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד .. כי מלאה הארץ דעה את ה'", שעל ידי זה באים לאהבת ה' בתכלית השלימות, "אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעת תהיה האהבה", וכפי שמסיים "כמים לים מכסים", מים הוא ענין החסד, מדת אהבה, עד לשלימות האהבה – אהבה בתענוגים.

על פי זה יש להוסיף ביאור בדברי הרמב"ם בסיום וחותם הלכות תעניות – שמביא גם את סיום הפסוק, "והאמת והשלום אהבו":

נתבאר פעם, שכוונת הרמב"ם לרמז שענין זה, "כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה", נעשה על ידי ההנהגה ד"האמת והשלום אהבו", אהבת ישראל, מכיון שעל ידי אהבת ישראל מבטלים את סיבת הגלות (שהיה – היפך דאהבת ישראל), ובהבטל הסיבה בטל בדרך ממילא המסובב (הגלות), ימות המשיח.

אמנם, ביאור זה אינו מחוור לגמרי, שכן, על פי זה צריך להיות סדר הדברים (בכתוב, ובנידון דידן) בדברי הרמב"ם להיפך – "האמת והשלום אהבו", ועל ידי זה ולאחרי זה "צום הרביעי גו' וצום העשירי יהיה גו' לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

ולכן, יש לומר, שבסיום הכתוב "והאמת והשלום אהבו" מרומז ענין נעלה עוד יותר מהפיכת הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

ובהקדמה:
גם לאחרי הפיכת הצומות לששון ולשמחה, שאז יתגלה, כאמור, שלימות ענין התענוג, אהבה בתענוגים – אין זה עדיין תכלית השלימות, ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא ש"אפילו הוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים .. הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו", "יש מי שהוא אוהב".

תכלית השלימות היא, שלאחרי כל העילויים דאהבה בתענוגים, מגיע לתכלית הביטול לגמרי, שאינו מציאות לעצמו כלל, מכיון שכל מציאותו אינה אלא המציאות דקונו, כמבואר בכמה מקומות בענין "עבד פשוט" ו"עבד נאמן" כו', שישנה כל מציאותו, מעשה, מדות, שכל, עד לרצון ותענוג (ואדרבה, באופן כזה דוקא יכולה להיות עבודתו בשלימות), אלא, שאין זה המציאות שלו, כי אם, מציאות האדון, עד לרצון ותענוג דהאדון, בחינת הביטול ד"אין עוד מלבדו", ולמעלה מזה – "אין עוד".
וזהו תוכן הענין ד"האמת והשלום אהבו":

"האמת": ענין ה"אמת" באמת לאמיתתו – אינו אלא עצמות ומהות, שכן, כל ענין של גילוי והארה כו', אינו אלא "שפת אמת", "אמת", אבל לא אמת לאמיתתו, שאינו שייך אלא בעצמות ומהות. ובנידון דידן, בעבודת האדם – תכלית הביטול, "אין עוד", עד שפועלים זה גם בעולם כולו – דירה לו יתברך בתחתונים, בדוגמת דירת האדם שבה מתגלה האדם בכל עצמותו, עד שאין כאן שום מציאות כלל מלבד מציאות העצמות.
"והשלום": מכיון שהגיע לתכלית הביטול לגמרי, "אין עוד", שאין שום מציאות מלבד עצמות ומהות, "האמת" – הרי זה אמיתת ענין ה"שלום", "שלום" (גם) מלשון שלימות, תכלית השלימות.

"אהבו": אם בכל ענין של עבודה יש צורך בסייעתא דשמיא, בעבודה נעלית כזו ("האמת והשלום") – על אחת כמה וכמה. ומובן, שישנם כמה אופנים בסייעתא דשמיא, עד לאופן ד"כל הנותן בעין יפה הוא נותן" בשלימותו. וענין זה נמשך מצד תוקף האהבה דהקדוש ברוך הוא לישראל, אשר, ה"כלי" לזה היא – אהבת ישראל להקב"ה, עד לשלימות האהבה, אהבה בתענוגים.

ויש לומר, שהענין ד"האמת והשלום אהבו" (שלאחרי ולמעלה מהפיכת הצומות לששון ולשמחה) הוא על דרך ובדוגמת הענין ד"כמים לים מכסים" (בסיום וחותם ספר הי"ד) – שלא זו בלבד ש"מלאה הארץ דעה את ה'", אלא יתירה מזה, שמציאות הארץ מכוסה ובטילה לגמרי עד שאין כאן אלא "דעה את ה'", כשם שהמים מכסים את קרקע הים וכל הברואים שבו, עד שכל מציאותם אינה אלא המציאות דמי הים.

"ושמחת בחגך" בערב עשרה בטבת…

השיחה הבאה (מש"פ ויגש, ט' טבת, תשל"ו) נאמרה בקביעות כמו השנה, כאשר שבת פ' ויגש היא ערב עשרה בטבת:
… לפני שיהודי הולך לקיים את ענין התענית, הוא צריך הרי ללמוד את הלכות התענית, כדי לדעת את המעשה אשר יעשה ואלה אשר לא תעשינה. וכיון שהוא לומד גם את ההלכה האחרונה בהלכות תעניות [=שבה נאמר כי לעתיד לבוא יהפוך ה' את התעניות לששון ולשמחה], הוא לומד ויודע – עוד קודם התענית בפועל – שלעתיד לבוא יהפכם ה' לששון ולשמחה, והוא יודע שזה תלוי בעבודתו שלו.

שזה פועל עליו דבר נוסף: כאשר הוא הולך לקיים את ענין התענית, הוא יכול הרי ליפול בייאוש מצד הענין של עשרה בטבת - ועל כך אומרים לו, שענין התענית פועל שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה, וכאשר הוא יודע זאת – אין לו סיבה להתייאש.

וכיון שהוא יודע שעל ידי עבודתו יהפכם ה' לששון ולשמחה, הרי לא זו בלבד שהדבר שולל את היאוש, אלא זה מביא להוספה ב"ועשה טוב", כיון שהוא יודע שעל ידי עבודתו הוא פועל שימים אלו יהפכו לששון ולשמחה, הוא צם אחרת, מתפלל אחרת, ועל דרך זה גם בנוגע לתורה וצדקה שהם נעשים באופן אחר לגמרי!

… ובפרט כאשר נמצאים בשבת, שבשבת צריכה להיות שמחה. ומצד ענין השבת יכול להיות בשעתא חדא וברגעא חדא [=בן רגע] שישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין, בשנה זו עצמה, שאז לא יהיה צורך בכל הענין של תענית עשרה בטבת – שלכן, כאשר נמצאים בשבת, נפעלים כל הענינים באופן של שמחה, וזה פועל עוד יותר את ההפיכה לששון ולשמחה על ידי הקב"ה.

ובפרט מצד הענין של מוצאי שבת, שאז צריכה להיות סעודת מלוה מלכה – סעודת דוד מלכא משיחא, שהרי בליל עשרה בטבת מותר לאכול.

אם תשעה בטבת היה חל בשאר ימי השבוע – אז זהו ענין שברשותו, אם ברצונו הוא יכול לאכול בלילה, אבל אין עליו חיוב לעשות כן; מה שאין כן כאשר תשעה בטבת חל בשבת, אז אין זה ענין שברשותו, כיון שהוא חייב במוצאי שבת לאכול סעודת מלוה מלכה, והסעודה צריכה להיות בתקפה כמו בכל השנה…

ואדרבה: במוצאי שבת זה צריכה הסעודה להיות בתוקף יותר מבכל השנה, כיון שבמשך כל השנה לא מודגש כל כך שזוהי 'סעודת דוד מלכא משיחא', מה שיותר מרגישים הוא את הפרט של 'מלוה מלכה';

מה שאין כן כאשר הדבר נעשה בליל עשרה בטבת, אז מודגש הענין שזוהי סעודת דוד מלכא משיחא – שזהו היפך הענין של תענית עשרה בטבת – שזה פועל עוד יותר את ההפיכה לששון ולשמחה.

ועל פי האמור לעיל בנוגע לאמירת תהלים, שישנה הוראת כ"ק מו"ח אדמו"ר (מתקופות מסויימות) לומר את שלושת המזמורים: כ', כ"ב וס"ט – וכיון שבשבת צריך להיות ענין השמחה, שינגנו ניגון של שמחה על כל אחד מהמזמורים, וענין השמחה ימהר ויקדים את הזמן בו הימים האלו יהפכו לששון ולשמחה, בקרוב ממש.
כיון שניגון על מזמור כ' אינני יודע – הרי ישנו הניגון על המלים "ושמחת בחגך גו'", שזה גם כן קשור עם עשרה בטבת, שהרי יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים; שינגנו את הניגון על המלים שבסיום המזמור, "ה' הושיעה גו'".

על דרך זה בנוגע למזמור כ"ב, יש את הניגון של "בך בטחו אבותינו", שהוא קשור במיוחד עם עשרה בטבת, שהרי אומרים לשון זו בסליחות לעשרה בטבת. ועל דרך זה בנוגע למזמור ס"ט ישנו הניגון "כי אלקים יושיע ציון" .. ועל ידי כל ענינים אלו יקויים "פדאני לי ולבני מבין אומות העולם", בעגלא דידן".

[ניגנו את הפסוק "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" – בניגון של 'ושמחת בחגך', הניגון "בך בטחו", והניגון "כי אלקים יושיע ציון"].

הצטרפו עכשיו לכל החדשות החמות של 'קול חב"ד' בווטסאפ

למקרה שפספסתם

הוסף תגובה

0 תגובות

נצפה באתר

עוד באתר