מערכת COL
|
יום ט"ו כסלו ה׳תשע״ו
27.11.2015
וישלח – להיאבק ● מבט לפרשה עם הרב אלי וולף
"צריך להתבונן ולראות את החלק הטוב שישנו בזולת. לא להביט עליו רק במבט שטחי, כיצד הוא נראה בחיצוניותו, אלא יש להביט עליו במבט של פנימיות הנפש, כיצד פנימיות הנפש שלי מביטה על פנימיות הנפש שלו" ● הרב אלי וולף מגיש 'מעט מן האור' - שיחה מעובדת לפרשת השבוע מבט לפרשת וישלח
באדיבות מכון אבנר
הרב אלי וולף
בלילה שקדם לפגישתם של יעקב אבינו עם אחיו עשיו, יעקב אבינו העביר את כל משפחתו ורכושו אל מעבר לנחל, וכאשר הוא נותר לבדו, מספרת התורה (וישלח לב, כה): "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עימו עד עלות השחר".
מי הוא ה"איש" שיעקב אבינו נאבק עימו – אומרים חז"ל (בראשית רבה עז, ג) שהוא היה "שרו של עשיו". הכח העליון הרוחני של עשיו, כוחות ה'קליפה' – הם אלו שנלחמו ונאבקו עם יעקב אבינו.
פירושה של המילה "ויאבק", היא לא רק מלשון "מאבק", במובן של מלחמה והתמודדות, אלא יש לה גם משמעויות נוספות.
חז"ל אומרים (חולין צא) ש"ויאבק", הוא מלשון "אבק". "אמר רבי יהושע בן לוי, מלמד שהעלו אבק מרגלותם, עד כיסא הכבוד", כאשר הם נאבקו זה בזה, רגליהם של יעקב ו"האיש", שרו של עשיו, העלו אבק, אבק שהתרומם ועלה עד ל"כיסא הכבוד" של הקב"ה.
אדמו"ר הזקן בספר 'תורה אור' (כו, א) כותב במאמרו [מאמר זה נאמר בשבת פרשת וישלח תקס"ב, ב'סעודת ההודאה' הראשונה שהוא קיים לרגל צאתו ממאסרו המפורסם בי"ט כסלו תקנ"ט], שהמילה "ויאבק" הינה גם מלשון "אבוקה".
אבוקה – קלועה מכמה נרות, המעורים זה בזה, כך גם יעקב אבינו ושרו של עשיו "נאבקו" כאבוקה זה עם זה. בעת מאבק, ידיו של זה חובקות את יריבו כדי להפילו, וידי היריב חובקות אותו בניסיון להפילו. כך גם יעקב אבינו ושרו של עשיו, "נאבקו" וחבקו זה את זה כמו אבוקה.
המובן הרוחני של ה"מאבק" הינו: בזהר נאמר שהידיים, יד ימין ויד שמאל, מסמלות את ספירת החסד וספירת הגבורה. "חסד – דרועא ימינא, גבורה – דרועא שמאלא". וידיו של שרו של עשיו, ידי ה'סטרא אחרא', ה'חסד' וה'גבורה' שלו, חבקו את יעקב כדי להפילו ברשתם, ואילו יעקב, עם כוח ה'חסד' וה'גבורה' שלו, עם ה"ידיים" של הקדושה – חבק את שרו של עשיו.
משמעות הדברים היא: יעקב אבינו - מסמל את הקדושה והרוחניות, שרו של עשיו – מסמל את חומריות העולם הגשמי. יעקב אבינו לא מתנער משרו של עשיו ומתרחק ממנו, אלא הוא מתקרב אליו והוא גם חובק אותו. הוא לא רק "נאבק איתו", אלא הוא נעשה עימו כ"אבוקה". ידיו – החסד והגבורה שלו – חובקות אותו, ויחדיו את נאבקים-מתחברים זה עם זה.
יעקב אבינו לא מתעלם וזונח את עשיו, אלא הוא מתחבר אליו, ואז הוא מרומם את עשיו, ומזכך אותו.
כי גם עשיו, למרות שבמבט חיצוני הוא נראה כמהות שלילית, אך אחרי שמתחברים אליו ומזככים אותו – מגלים את הטוב הפנימי הטמון בו, ומעלים אותו לקדושה.
זה גם תוכן דברי חז"ל האומרים שיעקב אבינו ושרו של עשיו "העלו אבק מרגלותם עד כיסא הכבוד".
ב"כיסא הכבוד" אין מקום למושג של רע או שלילה, "כיסא הכבוד" זו קדושה בתכלית, וחז"ל אומרים שהם "העלו אבק" עד לכיסא הכבוד. על ידי שיעקב אבינו בירר וזיכך את עשיו, אזי אפילו "אבק", דבר ירוד ונחות – הזדכך, התעלה, והגיע עד לכיסא הכבוד.
יתרה מזו: לא רק יעקב אבינו לבדו העלה אבק, אלא חז"ל אומרים "העלו אבק", העלו בלשון רבים. גם שרו של עשיו הזדכך והוא יחד עם יעקב אבינו העלה אבק אל כיסא הכבוד. הדברים הנחותים עצמם הזדככו והפכו להיות קדושה, שרו של עשיו והאבק שהוא יצר – הזדככו ועלו עד לכיסא הכבוד.
*
הצורך לעסוק ולזכך את "שרו של עשיו" – אינו רק תפקידו של יעקב אבינו, אלא הוא מוטל על כל אחד מאיתנו, במשך כל הזמן שאנו נמצאים עדיין בגלות.
"ויאבק איש עמו – עד עלות השחר", הצורך "להאבק" עם ה"איש" – הוא "עד עלות השחר".
במדרש "לקח טוב" נאמר (תורה שלמה על הפסוק, אות קכ) ש"עלות השחר", היא עליית השחר של הגאולה קרובה, וכל עוד לא הגענו אל הזמן הזה, כל עוד לא "עלה עמוד השחר", אזי תפקידנו הוא "ויאבק איש עמו", לחבוק ולהעלות את ה"איש", להעלות גם את ה"אבק" אל כיסא הכבוד, ושיהיה "העלו אבק", שגם שרו של עשיו יזדכך ויעלה אבק.
רעיון זה תואם לתורתו של הבעל שם טוב ('היום יום' כח שבט) על הפסוק בפרשת משפטים (כג, ה) האומר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עימו".
"חמור" – מסמל את הגוף החומרי. עלול אדם לחשוב: כיון שה"חמור", הוא "שונאך", הוא שונא את הנשמה. הנשמה מחפשת רוחניות, ואילו הגוף מחפש דברים אחרים, הגוף לוחם נגד הנפש האלוקית – אזי "וחדלת מעזוב לו", הוא יפסיק לעזור לגוף, אלא הוא יתחיל לשבור ולהחליש אותו באמצעות תעניות וסיגופים, מתוך מטרה שהגוף לא יפריע לרצונה של הנשמה –
אומרת לו התורה, לא זו הדרך, אלא: "עזוב תעזוב עימו". חובה עלינו לעזור לגוף ובאמצעותו לסייע לנשמה. יש לברר ולזכך את הגוף, לא לשבור אותו, ויחד עם הגוף לקיים את רצונו של הקב"ה.
צריכים לרתום גם את הגוף ואת הצרכים שהוא זקוק להם – ויחדיו להעלות אבק עד כיסא הכבוד.
למרות שתחת כיסא הכבוד הוא המקור ממנו נחצבות הנשמות (זהר חלק ג כט, ב), אך על ידי עבודת האדם בבירור וזיכוך הגוף וחלקו בעולם הגשמי – אזי הנשמה, "יעקב", יחד עם הגוף, "שרו של עשיו", יחדיו הם "העלו אבק עד כסא הכבוד".
ואת התפקיד הזה, המאבק במובן של אבוקה וחיבור, ההוראה שצריכים להעלות יחדיו אבק," ויאבק איש עימו" – יש לעשות "עד עלות השחר", עד שנגיע אל זמן הגאולה
*
סיפור מאבקו של יעקב אבינו עם שרו של עשיו, נקרא בתורה בסמיכות לימי י"ט כסלו, יום גאולתו של אדמו"ר הזקן ממאסרו.
אדמו"ר הזקן סיפר, שבשורת הגאולה הגיעה אליו בשעה שהוא קרא בתהילים את הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי".
תוכנו של פסוק זה תואם את סיפור המאבק של יעקב אבינו ושרו של עשיו: "רבים" – מסמל את העולם הגשמי. "יחיד" – מסמל את הקב"ה, ה' אחד, "יחידו של עולם", ואילו העולם הגשמי, עולם של דברים הנפרדים מן הקדושה, נפרדים גם זה מזה – הוא "רבים".
אומר הפסוק, שהפדייה המושלמת והנעלית ביותר היא, "פדה בשלום נפשי" הוא - כאשר "ברבים היו עמדי", כאשר גם ה"רבים" מהווים חלק מהפדייה, כאשר גם הם שותפים בה. גם העולם הגשמי, ה"רבים", הם "עימדי", הופכים להיות חלק מצד הקדושה. חלק מה"פדה בשלום נפשי".
*
ההוראה מסיפור מאבק זה:
ישנם שני דרכים כיצד היהודי עובד את עבודתו בעולם הזה. דרך אחת היא – לנתק את עצמו לחלוטין מן הסביבה, להסתגר ולהתבודד בתוך ארבע אמות של קדושה, ולא לעסוק כלל עם העולם והסביבה.
דרך זו מיועדת ליחידי סגולה בלבד.
הדרך השנייה, הדרך המיועדת לרובם של בני ישראל, ו"התורה, על הרוב תדבר" (בלשונו של הרמב"ם ב'מורה נבוכים' חלק ג, לד) - הינה הדרך של "ואהבת לרעך כמוך", להיות "דורש טוב לעמו", לחפש כיצד ניתן לסייע ולרומם כל יהודי באשר הוא.
צריך להתבונן ולראות את החלק הטוב שישנו בזולת. לא להביט עליו רק במבט שטחי, כיצד הוא נראה בחיצוניותו, אלא יש להביט עליו במבט של פנימיות הנפש, כיצד פנימיות הנפש שלי מביטה על פנימיות הנפש שלו,
וכאשר נפעל באופן זה, כאשר "ויאבק איש עימו", כאשר נרומם זה את זה, ויחדיו נתרומם ונברר את העולם הגשמי - אזי נביא את "עלות השחר", את הגאולה האמתית והשלימה.
כדבריו הבעל שם טוב באיגרתו; כאשר "יפוצו מעיינותיך חוצה", כאשר מעיינות התורה יגיעו לכל מקום, עד אל ה"חוצה" – נזכה ל"קאתי מר", לביאתו של האדון, "דא מלכא משיחא", ובקרוב ממש
(י"ט כסלו תשכ"א)
בלילה שקדם לפגישתם של יעקב אבינו עם אחיו עשיו, יעקב אבינו העביר את כל משפחתו ורכושו אל מעבר לנחל, וכאשר הוא נותר לבדו, מספרת התורה (וישלח לב, כה): "ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עימו עד עלות השחר".
מי הוא ה"איש" שיעקב אבינו נאבק עימו – אומרים חז"ל (בראשית רבה עז, ג) שהוא היה "שרו של עשיו". הכח העליון הרוחני של עשיו, כוחות ה'קליפה' – הם אלו שנלחמו ונאבקו עם יעקב אבינו.
פירושה של המילה "ויאבק", היא לא רק מלשון "מאבק", במובן של מלחמה והתמודדות, אלא יש לה גם משמעויות נוספות.
חז"ל אומרים (חולין צא) ש"ויאבק", הוא מלשון "אבק". "אמר רבי יהושע בן לוי, מלמד שהעלו אבק מרגלותם, עד כיסא הכבוד", כאשר הם נאבקו זה בזה, רגליהם של יעקב ו"האיש", שרו של עשיו, העלו אבק, אבק שהתרומם ועלה עד ל"כיסא הכבוד" של הקב"ה.
אדמו"ר הזקן בספר 'תורה אור' (כו, א) כותב במאמרו [מאמר זה נאמר בשבת פרשת וישלח תקס"ב, ב'סעודת ההודאה' הראשונה שהוא קיים לרגל צאתו ממאסרו המפורסם בי"ט כסלו תקנ"ט], שהמילה "ויאבק" הינה גם מלשון "אבוקה".
אבוקה – קלועה מכמה נרות, המעורים זה בזה, כך גם יעקב אבינו ושרו של עשיו "נאבקו" כאבוקה זה עם זה. בעת מאבק, ידיו של זה חובקות את יריבו כדי להפילו, וידי היריב חובקות אותו בניסיון להפילו. כך גם יעקב אבינו ושרו של עשיו, "נאבקו" וחבקו זה את זה כמו אבוקה.
המובן הרוחני של ה"מאבק" הינו: בזהר נאמר שהידיים, יד ימין ויד שמאל, מסמלות את ספירת החסד וספירת הגבורה. "חסד – דרועא ימינא, גבורה – דרועא שמאלא". וידיו של שרו של עשיו, ידי ה'סטרא אחרא', ה'חסד' וה'גבורה' שלו, חבקו את יעקב כדי להפילו ברשתם, ואילו יעקב, עם כוח ה'חסד' וה'גבורה' שלו, עם ה"ידיים" של הקדושה – חבק את שרו של עשיו.
משמעות הדברים היא: יעקב אבינו - מסמל את הקדושה והרוחניות, שרו של עשיו – מסמל את חומריות העולם הגשמי. יעקב אבינו לא מתנער משרו של עשיו ומתרחק ממנו, אלא הוא מתקרב אליו והוא גם חובק אותו. הוא לא רק "נאבק איתו", אלא הוא נעשה עימו כ"אבוקה". ידיו – החסד והגבורה שלו – חובקות אותו, ויחדיו את נאבקים-מתחברים זה עם זה.
יעקב אבינו לא מתעלם וזונח את עשיו, אלא הוא מתחבר אליו, ואז הוא מרומם את עשיו, ומזכך אותו.
כי גם עשיו, למרות שבמבט חיצוני הוא נראה כמהות שלילית, אך אחרי שמתחברים אליו ומזככים אותו – מגלים את הטוב הפנימי הטמון בו, ומעלים אותו לקדושה.
זה גם תוכן דברי חז"ל האומרים שיעקב אבינו ושרו של עשיו "העלו אבק מרגלותם עד כיסא הכבוד".
ב"כיסא הכבוד" אין מקום למושג של רע או שלילה, "כיסא הכבוד" זו קדושה בתכלית, וחז"ל אומרים שהם "העלו אבק" עד לכיסא הכבוד. על ידי שיעקב אבינו בירר וזיכך את עשיו, אזי אפילו "אבק", דבר ירוד ונחות – הזדכך, התעלה, והגיע עד לכיסא הכבוד.
יתרה מזו: לא רק יעקב אבינו לבדו העלה אבק, אלא חז"ל אומרים "העלו אבק", העלו בלשון רבים. גם שרו של עשיו הזדכך והוא יחד עם יעקב אבינו העלה אבק אל כיסא הכבוד. הדברים הנחותים עצמם הזדככו והפכו להיות קדושה, שרו של עשיו והאבק שהוא יצר – הזדככו ועלו עד לכיסא הכבוד.
*
הצורך לעסוק ולזכך את "שרו של עשיו" – אינו רק תפקידו של יעקב אבינו, אלא הוא מוטל על כל אחד מאיתנו, במשך כל הזמן שאנו נמצאים עדיין בגלות.
"ויאבק איש עמו – עד עלות השחר", הצורך "להאבק" עם ה"איש" – הוא "עד עלות השחר".
במדרש "לקח טוב" נאמר (תורה שלמה על הפסוק, אות קכ) ש"עלות השחר", היא עליית השחר של הגאולה קרובה, וכל עוד לא הגענו אל הזמן הזה, כל עוד לא "עלה עמוד השחר", אזי תפקידנו הוא "ויאבק איש עמו", לחבוק ולהעלות את ה"איש", להעלות גם את ה"אבק" אל כיסא הכבוד, ושיהיה "העלו אבק", שגם שרו של עשיו יזדכך ויעלה אבק.
רעיון זה תואם לתורתו של הבעל שם טוב ('היום יום' כח שבט) על הפסוק בפרשת משפטים (כג, ה) האומר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו, וחדלת מעזוב לו – עזוב תעזוב עימו".
"חמור" – מסמל את הגוף החומרי. עלול אדם לחשוב: כיון שה"חמור", הוא "שונאך", הוא שונא את הנשמה. הנשמה מחפשת רוחניות, ואילו הגוף מחפש דברים אחרים, הגוף לוחם נגד הנפש האלוקית – אזי "וחדלת מעזוב לו", הוא יפסיק לעזור לגוף, אלא הוא יתחיל לשבור ולהחליש אותו באמצעות תעניות וסיגופים, מתוך מטרה שהגוף לא יפריע לרצונה של הנשמה –
אומרת לו התורה, לא זו הדרך, אלא: "עזוב תעזוב עימו". חובה עלינו לעזור לגוף ובאמצעותו לסייע לנשמה. יש לברר ולזכך את הגוף, לא לשבור אותו, ויחד עם הגוף לקיים את רצונו של הקב"ה.
צריכים לרתום גם את הגוף ואת הצרכים שהוא זקוק להם – ויחדיו להעלות אבק עד כיסא הכבוד.
למרות שתחת כיסא הכבוד הוא המקור ממנו נחצבות הנשמות (זהר חלק ג כט, ב), אך על ידי עבודת האדם בבירור וזיכוך הגוף וחלקו בעולם הגשמי – אזי הנשמה, "יעקב", יחד עם הגוף, "שרו של עשיו", יחדיו הם "העלו אבק עד כסא הכבוד".
ואת התפקיד הזה, המאבק במובן של אבוקה וחיבור, ההוראה שצריכים להעלות יחדיו אבק," ויאבק איש עימו" – יש לעשות "עד עלות השחר", עד שנגיע אל זמן הגאולה
*
סיפור מאבקו של יעקב אבינו עם שרו של עשיו, נקרא בתורה בסמיכות לימי י"ט כסלו, יום גאולתו של אדמו"ר הזקן ממאסרו.
אדמו"ר הזקן סיפר, שבשורת הגאולה הגיעה אליו בשעה שהוא קרא בתהילים את הפסוק "פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי".
תוכנו של פסוק זה תואם את סיפור המאבק של יעקב אבינו ושרו של עשיו: "רבים" – מסמל את העולם הגשמי. "יחיד" – מסמל את הקב"ה, ה' אחד, "יחידו של עולם", ואילו העולם הגשמי, עולם של דברים הנפרדים מן הקדושה, נפרדים גם זה מזה – הוא "רבים".
אומר הפסוק, שהפדייה המושלמת והנעלית ביותר היא, "פדה בשלום נפשי" הוא - כאשר "ברבים היו עמדי", כאשר גם ה"רבים" מהווים חלק מהפדייה, כאשר גם הם שותפים בה. גם העולם הגשמי, ה"רבים", הם "עימדי", הופכים להיות חלק מצד הקדושה. חלק מה"פדה בשלום נפשי".
*
ההוראה מסיפור מאבק זה:
ישנם שני דרכים כיצד היהודי עובד את עבודתו בעולם הזה. דרך אחת היא – לנתק את עצמו לחלוטין מן הסביבה, להסתגר ולהתבודד בתוך ארבע אמות של קדושה, ולא לעסוק כלל עם העולם והסביבה.
דרך זו מיועדת ליחידי סגולה בלבד.
הדרך השנייה, הדרך המיועדת לרובם של בני ישראל, ו"התורה, על הרוב תדבר" (בלשונו של הרמב"ם ב'מורה נבוכים' חלק ג, לד) - הינה הדרך של "ואהבת לרעך כמוך", להיות "דורש טוב לעמו", לחפש כיצד ניתן לסייע ולרומם כל יהודי באשר הוא.
צריך להתבונן ולראות את החלק הטוב שישנו בזולת. לא להביט עליו רק במבט שטחי, כיצד הוא נראה בחיצוניותו, אלא יש להביט עליו במבט של פנימיות הנפש, כיצד פנימיות הנפש שלי מביטה על פנימיות הנפש שלו,
וכאשר נפעל באופן זה, כאשר "ויאבק איש עימו", כאשר נרומם זה את זה, ויחדיו נתרומם ונברר את העולם הגשמי - אזי נביא את "עלות השחר", את הגאולה האמתית והשלימה.
כדבריו הבעל שם טוב באיגרתו; כאשר "יפוצו מעיינותיך חוצה", כאשר מעיינות התורה יגיעו לכל מקום, עד אל ה"חוצה" – נזכה ל"קאתי מר", לביאתו של האדון, "דא מלכא משיחא", ובקרוב ממש
(י"ט כסלו תשכ"א)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
