למילה "תולדות" יש שני מובנים; המובן הפשוט של 'ילדים', צאצאים. והמובן הפנימי, כדברי המדרש (בראשית רבה ל, ו): "עיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים", התורה והמצוות שהם עושים.

פרשת 'תולדות' פותחת בפסוק (כה, יט) "ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק". בהתבוננות קלה בפסוק מתעוררת השאלה, מדוע התורה כופלת את דבריה. חציו האחרון של הפסוק, "אברהם הוליד את יצחק", נראה לכאורה ככפילות של חציו הראשון, "ואלה תולדות יצחק בן אברהם".

הסבר הפסוק הוא: האפשרות שיהיו "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", שליצחק אבינו יהיו "תולדות", הן במובן הפשוט, שיהיה לו המשך של צאצאים, והן במובן הפנימי, שיהיו לו "מעשים טובים", תורה ומצוות – הינה מכוח העובדה ש"אברהם הוליד את יצחק", כי אברהם אבינו הוא זה שילד את יצחק.

*

בין הדברים שיצחק אבינו מתייחד בהם, בשונה מאביו אברהם: (א) בכך שהוא נימול בגיל שמונה ימים, לעומת אביו אברהם שנימול רק בהיותו בגיל תשעים ותשע. (ב) בכך שיצחק אבינו נעשה 'בר מצוה' בהיותו בגיל שלוש-עשרה, ואילו אביו אברהם "הכיר את בוראו" בגיל אחר.

בדברי חכמי ישראל ישנן דעות שונות מתי אברהם אבינו "הכיר את בוראו", דעה אחת היא - כשהוא היה בגיל שלש שנים. דעה אחרת אומרת – בהיותו בן ארבעים שנה, ודעה נוספת – בהיותו בגיל ארבעים ושמונה. אבל לכל הדעות הדבר לא היה בהיותו בגיל שלוש-עשרה שנה.

שתי העובדות הללו, העובדה שיצחק נימול לשמונה ימים, ושהוא נעשה ל'בר מצוה' בגיל שלוש-עשרה, מרומזים בפסוק (וירא כא, ח) "ויגדל הילד ויגמל, ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". ביום שיצחק אבינו "הגמל את יצחק" – אברהם עשה "משתה גדול". מה הוא היום הזה?

בפרקי דרבי אליעזר (כט) מובא שסעודת המשתה היתה "ביום הגמל", ביום הברית מילה של יצחק. המילה "הגמל" נדרשת כך: "הג-מל". האותיות "ה" ו"ג" הינם בגימטריא שמונה (ה=5 ,ג=3), וביום "הג" – הוא "מל". בהיותו בן "הג" ימים, אזי הוא "מל", נימול, וביום זה אברהם עשה "משתה גדול".

ואילו בבראשית רבה (נג, י) מובא שהיה זה "ביום הגמל", ביום בו הוא "נגמל מיצר הרע ליצר טוב", ביום בו היצר הטוב מצטרף לנפשו של האדם, ביום הבר מצווה שלו, בהיותו בן שלוש-עשרה שנה.

וביום זה, "יום הגמל את יצחק", אברהם אבינו עשה "משתה גדול". מה היה כל כך "גדול" במשתה –

מובא על כך במדרש שתי הסברים: (א) "גדול העולמים היה שם". הקב"ה עצמו, "גדול העולמים", השתתף בסעודת הבר-מצוה, כיון שביום זה יצחק "נגמל מיצר הרע ליצר טוב". (ב) היה זה "משתה גדולים. עוג וכל גדולים עמו היו שם". כיון שאברהם אבינו התמנה למלך על אומות העולם, לכן כשהוא ערך סעודה, הוא הזמין את כל המלכים, וכל גדולי האומות, כולל עוג, היו שם.

על מה שהתרחש במשתה זה, מספר המדרש, שבמהלך הסעודה, עוג אמר: איזה ערך יש לו ליצחק, ביכולתי למחות את בנו של אברהם באצבע אחת. אמר לו הקב"ה: "חייך, שאתה רואה אלף אלפים וריבי רבבות יוצאים מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול, אלא בידם". אתה עוד תראה רבבות-רבבות מצאצאיו של יצחק זה שאתה מזלזל בו, וסופך יהיה – שאתה, עוג, תיפול בידי צאצאים אלו.

*

יצחק אבינו קשור בקשר הדוק עם הקב"ה, יצחק אבינו קשור עם הקב"ה בקשר פנימי שאינו מותנה בהבנה, אלא בקשר עצמי עם הקב"ה.

אברהם אבינו נימול בהיותו בגיל תשעים תשע, כאשר הוא היה בעל הבנה נעלית. אברהם אבינו נקרא בשם "אב-רם", שהמשמעות הפנימי של שם זה הוא: "אב" – מסמל את כח החכמה של האדם, ושכל זה, "אב" זה, הוא "רם" – מרומם ונעלה". כאשר אברהם אבינו נימול, הוא היה בעל שכל נעלה.

ואילו יצחק אבינו – הוא נימול בהיותו בן שמונה ימים. יצחק נקשר עם הקב"ה בקשר שאינו מושתת על הבנה ושכל, זהו קשר פנימי בין יהודי לבוראו, קשר עצמי שבין בן לאביו.

קשר עצמי-פנימי זה, קשר שנוצר בעת שהילד הוא בן שמונה ימים בלבד - אמור ללוות את יצחק, ואת בניו אחריו, לאורך כל הימים. גם כאשר הוא גדל ונעשה בר-שכל.

חכמי ישראל דנים האם מצוות ברית מילה זו מצווה שקיומה הוא רק בעת ביצוע פעולת המילה, או שזו מצווה שממשיכה ומתקיימת בכל רגע, לאורך כל חיי האדם. כל רגע שהוא מהול.

הוכחה לכך שזו מצווה תמידית, היא מסיפור הגמרא (מנחות מג) על דוד המלך, שבשעה שהוא נכנס לבית המרחץ, הוא היה מוטרד, ואמר: "אוי לי שאעמוד ערום בלא מצווה", אולם ברגע שהוא נזכר שהוא מהול – "נתיישבה דעתו". מצות המילה מלווה את האדם, היא קיימת בו, בכל רגע מימי חייו.

משמעותו הפנימית של סיפור זה, אינו רק שזו מצווה שהאדם מקיימה בכל רגע, גם שנים רבות לאחר קיומה בפועל, גם כאשר הוא אדם בוגר ועומד בבית המרחץ – אלא שתוכנה הפנימי של המצווה, הקשר שנעשה באמצעותה עם הקב"ה, הקשר העצמי שאינו מושתת על הגיון והשכל, מלווה את האדם לאורך כל ימי חייו, גם כשהוא כבר בר-שכל.

יהודי צריך להיות קשור עם הקב"ה בקשר שאינו מושתת רק על הגיון והבנה. לאורך כל ימי חייו עליו להיות קשור עם הקב"ה בקשר של מסירת נפש, קשר של קבלת עול.

*

כאשר אברהם אבינו מקשר את בנו יצחק עם הקב"ה, בין אם זה קשר של יום ברית המילה, כאשר הוא מכניס את בנו ב"ברית עולם" עם הקב"ה, ובין באם מדובר על יום הבר מצוה שלו, היום בו נכנס בו היצר הטוב שיסייע בידו לקיים תורה ומצוות – הוא עורך "משתה גדול ביום הגמל את יצחק".

ביום זה, למרות שמגיע אדם כמו עוג מלך הבשן, למרות שבא אדם המזלזל בו, אדם המתפאר בכך שבכוחו למחות את יצחק ואת עתידו – אברהם אבינו אינו מתפעל, והוא עורך "משתה גדול".

יתרה מזו, כיון שדיבורו של הקב"ה נחשב כעשיה (שבת קיט) [אצל האדם הנברא, הדיבור אינו נחשב כעשיה, אולם אצל הקב"ה, דיבורו נחשב כעשיה של ממש], את העולם כולו הקב"ה ברא באמצעות הדיבור בלבד "ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור", אזי כיון שביום זה הקב"ה אמר לעוג שיום יבוא והוא ייפול בידי בניו של יצחק, אזי ביום זה כבר החלה מפלתו של עוג.

*

זו משמעות הפסוק הפותח את פרשת 'תולדות'. "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", כיצד יכולים להיות "תולדות" ליצחק, הן תולדות במובן של צאצאים, והן תולדות במובן של קיום התורה והמצוות – הכל נובע מכוח העובדה ש"אברהם הוליד את יצחק".

אברהם אבינו נקרא בשם "אברהם העברי", הוא עמד מעבר אחד, וכל העולם מן העבר השני. אברהם אינו מתפעל מן העולם, והוא הולך בדרך בה הוא מאמין. יתרה מזו, אברהם הולך "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", הוא מפרסם את שמו של הקב"ה בפי כל הבריות. הוא מכריז שהקב"ה הוא בעל הבית על העולם כולו, הוא השליט היחיד, וכל מציאותו של העולם – נובעת אך ורק מכוחו של הקב"ה.

כוח זה של אברהם - הוא זה ש"הוליד את יצחק", הוא פעל את לידתו של יצחק, יצחק שקשור עם הקב"ה בקשר פנימי ועצמי, קשר שלא מושתת רק על הבנה והגיון, והוא גם "הוליד את יצחק", במובן שהוא נתן ביצחק כוח ללדת "תולדות".

אברהם הוריש ליצחק בנו את ההנהגה שלו, ובכוחה יכולים להיות "תולדות יצחק", הן תולדות במובן קיום תורה ומצוות, והן תולדות, צאצאים, שקיימים לעד, ועוג מלך הבשן נופל בידיהם.

*

פסוק זה מהווה הוראה עבורנו: כאשר יהודי מתבונן בעולם סביבו, עולם שמלגלג על דרכו, עולם מלא בהפרעות לקיום התורה והמצוות, עולם תקיף המתקומם נגדו, עוג מלך הבשן מול תינוק בן שמונה ימים. וכאשר הוא עוסק בעניני קדושה, "משתה גדול", באים אומות העולם ומאיימים עליו – עלול הוא לחשוב מאין אקח את הכוח להתמודד מולם.

אומרת לו התורה "אברהם הוליד את יצחק", אתה בנו של אברהם אבינו, אברהם שלא התפעל מהעולם סביבו, ובכוח זה הוא "הוליד את יצחק". אתה קשור עם הקב"ה בקשר עצמי ופנימי, ובכוחך להתמודד עם העולם, ולהקים "תולדות". הן להיות תולדות רוחניים של יצחק, לקיים תורה ומצוות, והן להיות תולדות גשמיים שלו, להיות מצאצאיו, לנצח ולכבוש את "עוג", ולהיכנס בקרוב אל ארץ ישראל.

(לקוטי שיחות חלק א)