מערכת COL
|
יום כ' חשוון ה׳תשע״ו
02.11.2015
נאומו הייחודי של ר' בנימין ליפקין בכינוס הארצי. תמליל, אודיו
הבקשה המרגשת של ר' זלמן גוראריה ב'יחידות' ● התבטאות מסעירה של הרבי לבחור שהתייעץ בנוגע לשידוך ● התחושה המיוחדת בליווי הילדים לנסיעה לרבי ● COL מתכבד להגיש את נאומו המדהד של ר' בנימין ליפקין במהלך הכנס הארצי של חסידי חב"ד שנערך על-ידי צעירי-אגודת-חב"ד נאומו של ר' בנימין ליפקין בכינוס הארצי
ר' בנימין ליפקין נואם בכנס הארצי של חב"ד (צילומים: נתאי אבל)
בנימין ליפקין
בשנת תשי"ט נודע לו, לרש"ג, גיסו של הרבי, שלר' זלמן גורארי' יש מערכת עסקים מסועפת ביותר בברזיל. באותה עת הוא אכן רקם קשרי מסחר עניפים עם אילי הון מקומיים. רש"ג ביקש להצטרף אליו לאחד ממסעותיו העסקיים לברזיל, על מנת להתרים את אותם גבירים לטובת ישיבת תומכי תמימים המרכזים שעול הניהול שלה רבץ על כתפיו.
ר' זלמן לא בדיוק אהב את הרעיון ודי לא שש להתמסר אליו. אבל כשרש"ג הפציר בו שוב ושוב, הוא הציב בפניו תנאי נועז: אם תפעל אצל הרבי שכשנחזור מברזיל, אוכל להיכנס ליחידות ואקבל ברכה על מה שאני אבקש – אני מסכים לקחת אותך אתי לברזיל ולרתום את הגבירים שם לטובת הישיבה. רש"ג סיפר על כך לרבי וקיבל הסכמה לתנאי יוצא הדופן.
השניים יצאו לברזיל, ואם להשתמש בביטוי של ר' זלמן עצמו, כפי שהוא סיפר לימים: מ'האט געמאכט משוגינע געלט. בפני כל אחד רש"ג הציג תמונות של הישיבה, סיפר על הלומדים בה וקיבל סכומים נכבדים ביותר.
ימים אחדים לאחר שובם לניו יורק, כשבאמתחתו של רש"ג סכומים הגונים שבאמצעותם ניתן היה להחזיק את הישיבה חודשים ארוכים, פנה ר' זלמן באופייניות לרש"ג: שמערל, אני קיימתי את חלקי בעסקה, עכשיו הגיע תורך. תוך זמן קצר נקבע לו תור ליחידות ועם כניסתו לחדרו הקדוש של הרבי אומר לו הרבי, כשבת צחוק על שפתיו: מה אתה רוצה לבקש, עד חצי המלכות?
(צילום: נתאי אבל)
בטון נרגש פתח ר' זלמן וגולל את סיפורה של ספינה גדולה עמוסה בסחורה שהוא עצמו העביר ממדינה למדינה. הספינה, הוא סיפר, טבעה במצולות ים על כל תכולתה. בעקבות זאת הפסדתי הון רב. אני מבקש מהרבי או שתימצא הספינה הזו או שאצליח להחזיר לעצמי את כל הסכום האדיר הזה שהפסדתי.
ר' זלמן אך כילה לדבר ופני הרבי הרצינו מאוד ואז אמר הרבי: אויב מ'האט א געלגענהייט זיך אויסבעטן וואס מען וויל, דארף מען האבן שכל וואס צו בעטן – אם ניתנת אפשרות, הזדמנות פז, לבקש מה שרוצים, צריך שיהיה לאדם שכל מה לבקש. והרבי הוסיף ואמר: עליך לבקש שהצאצאים שלך יהיו חסידים ויראי שמים, שיגדלו בדרך שהורו רבותינו נשיאינו.
ר' זלמן בחושיו החדים התעשת מיד ואמר: רבי, זה מה שאני מבקש! והרי נענה ואמר: את זה יהיה לך!
● ● ●
הסיפור הזה ממחיש בפנינו, בצורה מאלפת, שיכול אדם להיות איש עסקים גדול, יכול אדם להיות איש מצליח בכל תחום אחר – אבל עיקר העיקרים הוא הילדים והצאצאים שלנו, שיהיו חסידים ויראי שמים ויעשו נחת רוח לרבי.
אבא שזוכה ושולח את הילדים שלו אל הרבי, לד' אמות של הרבי, לבית חיינו – זוכה ורואה בעיני בשר, בעיניים גשמיות, כיצד הילדים הללו גדלים והולכים בתלם, להיות מקושרים אמיתיים, לחיות עם הרבי, ולהיות מהלכים כל העת, להיות טופח על מנת להטפיח.
מאזינים בשקיקה לנאום (צילום: נתאי אבל)
כשמתבוננים בדבר הזה, זהו דבר בלתי מובן בעיניים גשמיות: עשרים ואחת שנים, ויותר, חלפו מאז ג' תמוז, החושך יכסה ארץ, איננו רואים את הרבי בעיני בשר, איננו שומעים את קולו הקדוש, איננו זוכים לשמוע הוראות חדשות שיוצאות מן הקודש פנימה, איננו מקבלים שום גילוי שלו היינו רגילים בכל השנים, שנות האורה והטובה.
וראו זה פלא: הנסיעה לרבי – בעיקר אצל תלמידי התמימים אבל לא רק – לא זו בלבד שהיא לא נחלשה אלא התחזקה עשרת מונים. כשרק מתקרב חודש תשרי, מתרוקנים הזאלים בכל היכלי הישיבות, ומטוסים עמוסים במאות בחורים נוסעים לרבי.
לא תמצא שם אחד שעושה זאת למען הנאה גשמית. לא תראה שם אחד שבונה על נוחות מקסימלית ומפנקת. הם נוסעים לשם כי נוסעים לרבי. בלתי לרבי לבדו.
אנחנו רגילים למראות ולזכרונות שלנו כשהיינו נזרקים בכל מיני חורים, ערים לילות כדי לשמור על מקום טוב, אבל הכל כדי לראות ולשמוע את הרבי. כאן מדובר בבחורים שנוסעים להיות בד' אמות, הם לא רואים כלום – אבל הברק בעיניים שלהם אומר הכל.
● ● ●
יש שיחה שבה הרבי מדבר על מטה אהרון שפרח והוציא שקדים, ומשה הוציא אותו החוצה שכל ישראל יראו אותו. המסר הנפלא של אותה שיחה הוא: מי שהיה אפילו לילה אחד בקדש הקדשים, צריך לדאוג שכולם יראו אותו. לפעול על כל הסביבה ולהביא את האור לעולם שבחוץ.
מי שהיה אפילו לילה אחד בד׳ אמות של הרבי, חוזר למשפחה שלו, לעיר שלו, לסביבה שלו ומביא אתו את האור הגדול.
בשיחה אחרת, ובעצם בכמה הזדמנויות, הרבי מסביר את הנסיעה מחצרות קודשנו, באמצעות משל של בן המלך: כשהוא נמצא אצל אבא שלו, המלך, הוא חלק מהפמליה, המעלות האישיות שלו לא ניכרות. כמו שרגא בטיהרא. דווקא כאשר הוא נוסע בריחוק מקום, ועוד יותר בין אנשים שפלים, ומתנהג ברוממות של בן המלך - מתגלית מעלתו העצמית, והקשר העמוק עם המלך.
● ● ●
אספר כאן סיפור מסעיר שעד כה לא פורסם בשום מקום ובעוד כמה שבועות הוא רק יקבל פומבי בפעם הראשונה.
בתש״ח הגיע ל-770 בחור בשם שלום דובער גולדשמיד, לימים מזקני השכונה. נפטר בשנים האחרונות, אביו היה מהרוגי חברון.
הרבי היה מנהל איתו שיחות ארוכות, וממש פרש עליו את חסותו. היה נכנס לחדר הרבי לעיתים תכופות, כפי הסדר בשנים ההן - שכדי להכנס די היה לנקוש בדלת, בלי קביעת תור וכיוצא בזה. הקירוב היה גדל מאוד. מספר פעמים, לאחר שבמשך כמה ימים רצופים לא נכנס לרבי, הרבי היה פונה אליו אחרי מנחה ומסמן באצבעו להיכנס אחריו אל החדר.
הרבי טיפל בכל נושא השידוך שלו. כשהיו לו הצעות, היה נכנס עם ההצעות הללו אל הרבי, והרבי היה מנחה אותו איך להתקדם.
בתש״י, בתקופה שאחרי י׳ שבט, הייתה פעם הצעה רצינית, שנמשכה זמן. הוא היה גם מתכתב איתה במכתבים, כמנהג הימים ההם. הרבי עצר אותו באחד הימים, ושאל מה נעשה, ובמקום לענות הוא הוציא מכיסו את המכתב שהמדוברת כתבה לו והראה לרבי. הרבי קרא, והדריך אותו מה לכתוב לה בחזרה. מאז נכנס לרבי בכל פעם שהגיע מכתב, וזכה לאותו עניין. במכתב השמיני, הרבי קרא את מכתבה, ופתאום אמר לו: ״שלום, זי איז נישט פאר דיר״ - שלום היא לא בשבילך.
הבחור הזה היה נרגש מאוד ושמח שמחה גדולה שהרבי מנחה אותו באופן כה ברור.
כשכבר התחיל לצאת מהחדר, הוא שאל לפתע את הרבי בהתרגשות: רבי, במה זכיתי? הרבי הביט עליו ישר לתוך עיניו ואמר: "א רבי און א טאטע זוכן נישט קיין זכותים אויף די קינדער, זיי טועהן פאר זיי וואס מען דארף, איך האב געטאן וואס איך האב געדארפט" – רבי ואבא לא מחפשים זכויות לילדים שלהם, הם עושים מה שצריכים לעשות עבורם. אני עשיתי את מה שצריך!
● ● ●
אומר לכם את האמת: כשלעצמי, אני לא אוהב ללוות אנשים שנוסעים לרבי לשדה התעופה. כי הנסיעה הזאת לא עושה לי טוב. אני מלווה אותם, כמובן מפרגן להם מאוד, אבל הלב שלי נחמץ בקרבי. סוג של "מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה". הייתי רוצה גם אני להצטרף אליו ולנסוע. זה כמו שכל פעם שיש לי נסיעה להיכנשהו, גם אם זה בכלל נסיעה לאירופה, אני אומר לעצמי: אם אני כבר במטוס, ואני כבר באוויר, בעננים אם תרצו, אולי אפשר לנסוע הלוך או חזור דרך הרבי – ולפעמים ב"ה אני גם מגשים את הרצון הזה.
העניין הזה שונה כשאני מלווה את ילדיי היקרים בנסיעתם לרבי. אז אני ממש מרגיש בחוש: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו". התחושה שלי היא תחושה של התרוממות רוח. אני יודע שהם נוסעים להיות מתודלקים וזה יתדלק את כל הבית. המשפט השגור כל כך בפה, "רבי לא שנה - חייא מניין", מורגש באמת בבית כולו שמקבל חיות לכל השנה מהשהות הזאת אצל הרבי.
מאזינים בשקיקה לנאום (צילום: נתאי אבל)
השנה הזאת, בהשגחה פרטית, זכיתי להרגיש גם וגם. גם ליוויתי את הבנים שלהם אבל גם נסעתי יחד איתם. לראש השנה היינו יחד בד' אמות של הרבי.
בלי יותר מדי דמיון ובלי שום גוזמה יכולתי להבין ולהרגיש את אותו ווארט של הרבי: שם, כשכולם עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, בד' אמות של הרבי, באוהל, אתה באמת לא רואה דבר. זה בדיוק כמו שרגא בטיהרא. אבל כשהם חוזרים, עם כל המטען האדיר שהם קיבלו שם, כשהם חוזרים עם החיות הבלתי ניתנת להשגה בשום מקום אחר ובשום זמן אחר – אתה רואה את אותה "מעלה עצמית". את הקשר שלהם עם המלך.
● ● ●
ואכן, לאורך שנים רבות, רואים עניין שחוזר על עצמו ביחידויות הפרידה לתלמידים השלוחים, לאורחים שנוסעים - שימסרו דרישת שלום מהנעשה כאן וכיו״ב בביטויים דומים. במילים אחרות: נמצאנו למדים שהסיבה היחידה שהקב״ה ברא העולם באופן שיצטרכו לחזור מהרבי היא כדי להחיות עם רב.
בתשמ״ט הייתה יחידות מסעירה לאורחים צאתכם לשלום. הרבי מדבר בה בקול חנוק, נשמע בכי עצור, כמעט לכל אורך היחידות שארכה על פני קרוב לשעה.
הרבי מדבר באותה יחידות על הקושי של נח וכל אשר איתו לצאת מהתבה וקובע שהקושי לא נבע מכך שהם חיפשו חיי נוחות, אלא מכך שהתיבה היא המקום הטוב ביותר לעבודת ה׳. לשמש את קוני.
והרבי ממשיך ואומר: השאלה מקבילה לרגשות שחווים אחרי שנמצאים יחד כל החגים, בדל״ת אמות של נשיא דורנו. כשהרבי מציג את השאלה לפרטיה, נשמע בקולו הקדוש ממש שהרבי כואב את הדברים.
אבל – אומר הרבי והקול של הרבי כמו הולך ונהיה גבוה וחד יותר: הנקודה היא דווקא ״צא מן התיבה״. תכלית הכוונה, שיהודי יסע הביתה בחשוון, יתמודד ויתנסה, ובזה ישלים הכוונה.
● ● ●
כולנו זוכרים בשנות האורה והטובה שהיינו עומדים בירכתי הזאל והמזכיר היה אומר לרבי שאנו נוסעים והרבי היה נעצר ואומר: פארט געזונטערהייט. ומי שזכה והיה באותו יום בחלוקת השטרות לצדקה, חלוקת הדולרים, היה מקבל מהרבי דולר נוסף וברכה לנסיעה טובה.
אסיים בסיפורון קצר, לחביבותא דמילתא, סיפור שהוא בדידי הווה עובדא: שנה אחת כשהייתי בתור בחור אצל הרבי התלבטתי רבות אם להישאר בישיבה בה למדתי או לעבור לישיבה אחרת. גם ה'עשה לך רב' שלי לא ממש ידע איך להכריע ונמנו וגמרו שאשאל את הרבי ואת התשובה אשר תצא מן הקודש פנימה כך אעשה. כתבתי לרבי והכנסתי את המכתב דרך המזכירות. זה היה יום חמישי והמזכיר אמר לי שאין כל תשובה. המשכתי ולחצתי, במהלך אותו יום וגם ביום שישי, כי ידעתי שביום ראשון אני נוסע חזרה לארץ. ביום שישי אומר לי ר' בנימין קליין: הרבי ראה את המכתב שלך אבל אינני יודע מה לומר לך. אין לי כל תשובה.
ביום ראשון, עברתי לפני הרבי בדולרים ולא אמרתי דבר מלבד: איך פאר היינט אין ארץ הקודש, אני נוסע היום לארץ הקודש. הרבי מעניק לי דולר ולתדהמתי הרבה – אני במכתב שאלתי אם להישאר בקריית גת או לעבור לכפר חב"ד – הרבי אומר לי, בלא אומר ובלא דברים מצדי על כך: "מצליח זיין אין קריית גת זיין א חסיד ירא שמים ולמדן", ואז מעניק לי דולר נוסף: "פאר געזונטערהייט, אפגעבן אויף צדקה אין ארץ הקודש".
יהי רצון שנזכה לשמר ולטפח את ההתעוררות הזאת שחלה ומתחוללת בנו ונזכה לא רק לדבר על כך אלא לראות את הרבי, מלך ביופיו תחזינה עינינו, במהרה בימינו ממש.
חלק ראשון:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
חלק שני:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
בשנת תשי"ט נודע לו, לרש"ג, גיסו של הרבי, שלר' זלמן גורארי' יש מערכת עסקים מסועפת ביותר בברזיל. באותה עת הוא אכן רקם קשרי מסחר עניפים עם אילי הון מקומיים. רש"ג ביקש להצטרף אליו לאחד ממסעותיו העסקיים לברזיל, על מנת להתרים את אותם גבירים לטובת ישיבת תומכי תמימים המרכזים שעול הניהול שלה רבץ על כתפיו.
ר' זלמן לא בדיוק אהב את הרעיון ודי לא שש להתמסר אליו. אבל כשרש"ג הפציר בו שוב ושוב, הוא הציב בפניו תנאי נועז: אם תפעל אצל הרבי שכשנחזור מברזיל, אוכל להיכנס ליחידות ואקבל ברכה על מה שאני אבקש – אני מסכים לקחת אותך אתי לברזיל ולרתום את הגבירים שם לטובת הישיבה. רש"ג סיפר על כך לרבי וקיבל הסכמה לתנאי יוצא הדופן.
השניים יצאו לברזיל, ואם להשתמש בביטוי של ר' זלמן עצמו, כפי שהוא סיפר לימים: מ'האט געמאכט משוגינע געלט. בפני כל אחד רש"ג הציג תמונות של הישיבה, סיפר על הלומדים בה וקיבל סכומים נכבדים ביותר.
ימים אחדים לאחר שובם לניו יורק, כשבאמתחתו של רש"ג סכומים הגונים שבאמצעותם ניתן היה להחזיק את הישיבה חודשים ארוכים, פנה ר' זלמן באופייניות לרש"ג: שמערל, אני קיימתי את חלקי בעסקה, עכשיו הגיע תורך. תוך זמן קצר נקבע לו תור ליחידות ועם כניסתו לחדרו הקדוש של הרבי אומר לו הרבי, כשבת צחוק על שפתיו: מה אתה רוצה לבקש, עד חצי המלכות?
(צילום: נתאי אבל)
בטון נרגש פתח ר' זלמן וגולל את סיפורה של ספינה גדולה עמוסה בסחורה שהוא עצמו העביר ממדינה למדינה. הספינה, הוא סיפר, טבעה במצולות ים על כל תכולתה. בעקבות זאת הפסדתי הון רב. אני מבקש מהרבי או שתימצא הספינה הזו או שאצליח להחזיר לעצמי את כל הסכום האדיר הזה שהפסדתי.
ר' זלמן אך כילה לדבר ופני הרבי הרצינו מאוד ואז אמר הרבי: אויב מ'האט א געלגענהייט זיך אויסבעטן וואס מען וויל, דארף מען האבן שכל וואס צו בעטן – אם ניתנת אפשרות, הזדמנות פז, לבקש מה שרוצים, צריך שיהיה לאדם שכל מה לבקש. והרבי הוסיף ואמר: עליך לבקש שהצאצאים שלך יהיו חסידים ויראי שמים, שיגדלו בדרך שהורו רבותינו נשיאינו.
ר' זלמן בחושיו החדים התעשת מיד ואמר: רבי, זה מה שאני מבקש! והרי נענה ואמר: את זה יהיה לך!
● ● ●
הסיפור הזה ממחיש בפנינו, בצורה מאלפת, שיכול אדם להיות איש עסקים גדול, יכול אדם להיות איש מצליח בכל תחום אחר – אבל עיקר העיקרים הוא הילדים והצאצאים שלנו, שיהיו חסידים ויראי שמים ויעשו נחת רוח לרבי.
אבא שזוכה ושולח את הילדים שלו אל הרבי, לד' אמות של הרבי, לבית חיינו – זוכה ורואה בעיני בשר, בעיניים גשמיות, כיצד הילדים הללו גדלים והולכים בתלם, להיות מקושרים אמיתיים, לחיות עם הרבי, ולהיות מהלכים כל העת, להיות טופח על מנת להטפיח.
מאזינים בשקיקה לנאום (צילום: נתאי אבל)
כשמתבוננים בדבר הזה, זהו דבר בלתי מובן בעיניים גשמיות: עשרים ואחת שנים, ויותר, חלפו מאז ג' תמוז, החושך יכסה ארץ, איננו רואים את הרבי בעיני בשר, איננו שומעים את קולו הקדוש, איננו זוכים לשמוע הוראות חדשות שיוצאות מן הקודש פנימה, איננו מקבלים שום גילוי שלו היינו רגילים בכל השנים, שנות האורה והטובה.
וראו זה פלא: הנסיעה לרבי – בעיקר אצל תלמידי התמימים אבל לא רק – לא זו בלבד שהיא לא נחלשה אלא התחזקה עשרת מונים. כשרק מתקרב חודש תשרי, מתרוקנים הזאלים בכל היכלי הישיבות, ומטוסים עמוסים במאות בחורים נוסעים לרבי.
לא תמצא שם אחד שעושה זאת למען הנאה גשמית. לא תראה שם אחד שבונה על נוחות מקסימלית ומפנקת. הם נוסעים לשם כי נוסעים לרבי. בלתי לרבי לבדו.
אנחנו רגילים למראות ולזכרונות שלנו כשהיינו נזרקים בכל מיני חורים, ערים לילות כדי לשמור על מקום טוב, אבל הכל כדי לראות ולשמוע את הרבי. כאן מדובר בבחורים שנוסעים להיות בד' אמות, הם לא רואים כלום – אבל הברק בעיניים שלהם אומר הכל.
● ● ●
יש שיחה שבה הרבי מדבר על מטה אהרון שפרח והוציא שקדים, ומשה הוציא אותו החוצה שכל ישראל יראו אותו. המסר הנפלא של אותה שיחה הוא: מי שהיה אפילו לילה אחד בקדש הקדשים, צריך לדאוג שכולם יראו אותו. לפעול על כל הסביבה ולהביא את האור לעולם שבחוץ.
מי שהיה אפילו לילה אחד בד׳ אמות של הרבי, חוזר למשפחה שלו, לעיר שלו, לסביבה שלו ומביא אתו את האור הגדול.
בשיחה אחרת, ובעצם בכמה הזדמנויות, הרבי מסביר את הנסיעה מחצרות קודשנו, באמצעות משל של בן המלך: כשהוא נמצא אצל אבא שלו, המלך, הוא חלק מהפמליה, המעלות האישיות שלו לא ניכרות. כמו שרגא בטיהרא. דווקא כאשר הוא נוסע בריחוק מקום, ועוד יותר בין אנשים שפלים, ומתנהג ברוממות של בן המלך - מתגלית מעלתו העצמית, והקשר העמוק עם המלך.
● ● ●
אספר כאן סיפור מסעיר שעד כה לא פורסם בשום מקום ובעוד כמה שבועות הוא רק יקבל פומבי בפעם הראשונה.
בתש״ח הגיע ל-770 בחור בשם שלום דובער גולדשמיד, לימים מזקני השכונה. נפטר בשנים האחרונות, אביו היה מהרוגי חברון.
הרבי היה מנהל איתו שיחות ארוכות, וממש פרש עליו את חסותו. היה נכנס לחדר הרבי לעיתים תכופות, כפי הסדר בשנים ההן - שכדי להכנס די היה לנקוש בדלת, בלי קביעת תור וכיוצא בזה. הקירוב היה גדל מאוד. מספר פעמים, לאחר שבמשך כמה ימים רצופים לא נכנס לרבי, הרבי היה פונה אליו אחרי מנחה ומסמן באצבעו להיכנס אחריו אל החדר.
הרבי טיפל בכל נושא השידוך שלו. כשהיו לו הצעות, היה נכנס עם ההצעות הללו אל הרבי, והרבי היה מנחה אותו איך להתקדם.
בתש״י, בתקופה שאחרי י׳ שבט, הייתה פעם הצעה רצינית, שנמשכה זמן. הוא היה גם מתכתב איתה במכתבים, כמנהג הימים ההם. הרבי עצר אותו באחד הימים, ושאל מה נעשה, ובמקום לענות הוא הוציא מכיסו את המכתב שהמדוברת כתבה לו והראה לרבי. הרבי קרא, והדריך אותו מה לכתוב לה בחזרה. מאז נכנס לרבי בכל פעם שהגיע מכתב, וזכה לאותו עניין. במכתב השמיני, הרבי קרא את מכתבה, ופתאום אמר לו: ״שלום, זי איז נישט פאר דיר״ - שלום היא לא בשבילך.
הבחור הזה היה נרגש מאוד ושמח שמחה גדולה שהרבי מנחה אותו באופן כה ברור.
כשכבר התחיל לצאת מהחדר, הוא שאל לפתע את הרבי בהתרגשות: רבי, במה זכיתי? הרבי הביט עליו ישר לתוך עיניו ואמר: "א רבי און א טאטע זוכן נישט קיין זכותים אויף די קינדער, זיי טועהן פאר זיי וואס מען דארף, איך האב געטאן וואס איך האב געדארפט" – רבי ואבא לא מחפשים זכויות לילדים שלהם, הם עושים מה שצריכים לעשות עבורם. אני עשיתי את מה שצריך!
● ● ●
אומר לכם את האמת: כשלעצמי, אני לא אוהב ללוות אנשים שנוסעים לרבי לשדה התעופה. כי הנסיעה הזאת לא עושה לי טוב. אני מלווה אותם, כמובן מפרגן להם מאוד, אבל הלב שלי נחמץ בקרבי. סוג של "מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה". הייתי רוצה גם אני להצטרף אליו ולנסוע. זה כמו שכל פעם שיש לי נסיעה להיכנשהו, גם אם זה בכלל נסיעה לאירופה, אני אומר לעצמי: אם אני כבר במטוס, ואני כבר באוויר, בעננים אם תרצו, אולי אפשר לנסוע הלוך או חזור דרך הרבי – ולפעמים ב"ה אני גם מגשים את הרצון הזה.
העניין הזה שונה כשאני מלווה את ילדיי היקרים בנסיעתם לרבי. אז אני ממש מרגיש בחוש: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו". התחושה שלי היא תחושה של התרוממות רוח. אני יודע שהם נוסעים להיות מתודלקים וזה יתדלק את כל הבית. המשפט השגור כל כך בפה, "רבי לא שנה - חייא מניין", מורגש באמת בבית כולו שמקבל חיות לכל השנה מהשהות הזאת אצל הרבי.
מאזינים בשקיקה לנאום (צילום: נתאי אבל)
השנה הזאת, בהשגחה פרטית, זכיתי להרגיש גם וגם. גם ליוויתי את הבנים שלהם אבל גם נסעתי יחד איתם. לראש השנה היינו יחד בד' אמות של הרבי.
בלי יותר מדי דמיון ובלי שום גוזמה יכולתי להבין ולהרגיש את אותו ווארט של הרבי: שם, כשכולם עומדים צפופים ומשתחווים רווחים, בד' אמות של הרבי, באוהל, אתה באמת לא רואה דבר. זה בדיוק כמו שרגא בטיהרא. אבל כשהם חוזרים, עם כל המטען האדיר שהם קיבלו שם, כשהם חוזרים עם החיות הבלתי ניתנת להשגה בשום מקום אחר ובשום זמן אחר – אתה רואה את אותה "מעלה עצמית". את הקשר שלהם עם המלך.
● ● ●
ואכן, לאורך שנים רבות, רואים עניין שחוזר על עצמו ביחידויות הפרידה לתלמידים השלוחים, לאורחים שנוסעים - שימסרו דרישת שלום מהנעשה כאן וכיו״ב בביטויים דומים. במילים אחרות: נמצאנו למדים שהסיבה היחידה שהקב״ה ברא העולם באופן שיצטרכו לחזור מהרבי היא כדי להחיות עם רב.
בתשמ״ט הייתה יחידות מסעירה לאורחים צאתכם לשלום. הרבי מדבר בה בקול חנוק, נשמע בכי עצור, כמעט לכל אורך היחידות שארכה על פני קרוב לשעה.
הרבי מדבר באותה יחידות על הקושי של נח וכל אשר איתו לצאת מהתבה וקובע שהקושי לא נבע מכך שהם חיפשו חיי נוחות, אלא מכך שהתיבה היא המקום הטוב ביותר לעבודת ה׳. לשמש את קוני.
והרבי ממשיך ואומר: השאלה מקבילה לרגשות שחווים אחרי שנמצאים יחד כל החגים, בדל״ת אמות של נשיא דורנו. כשהרבי מציג את השאלה לפרטיה, נשמע בקולו הקדוש ממש שהרבי כואב את הדברים.
אבל – אומר הרבי והקול של הרבי כמו הולך ונהיה גבוה וחד יותר: הנקודה היא דווקא ״צא מן התיבה״. תכלית הכוונה, שיהודי יסע הביתה בחשוון, יתמודד ויתנסה, ובזה ישלים הכוונה.
● ● ●
כולנו זוכרים בשנות האורה והטובה שהיינו עומדים בירכתי הזאל והמזכיר היה אומר לרבי שאנו נוסעים והרבי היה נעצר ואומר: פארט געזונטערהייט. ומי שזכה והיה באותו יום בחלוקת השטרות לצדקה, חלוקת הדולרים, היה מקבל מהרבי דולר נוסף וברכה לנסיעה טובה.
אסיים בסיפורון קצר, לחביבותא דמילתא, סיפור שהוא בדידי הווה עובדא: שנה אחת כשהייתי בתור בחור אצל הרבי התלבטתי רבות אם להישאר בישיבה בה למדתי או לעבור לישיבה אחרת. גם ה'עשה לך רב' שלי לא ממש ידע איך להכריע ונמנו וגמרו שאשאל את הרבי ואת התשובה אשר תצא מן הקודש פנימה כך אעשה. כתבתי לרבי והכנסתי את המכתב דרך המזכירות. זה היה יום חמישי והמזכיר אמר לי שאין כל תשובה. המשכתי ולחצתי, במהלך אותו יום וגם ביום שישי, כי ידעתי שביום ראשון אני נוסע חזרה לארץ. ביום שישי אומר לי ר' בנימין קליין: הרבי ראה את המכתב שלך אבל אינני יודע מה לומר לך. אין לי כל תשובה.
ביום ראשון, עברתי לפני הרבי בדולרים ולא אמרתי דבר מלבד: איך פאר היינט אין ארץ הקודש, אני נוסע היום לארץ הקודש. הרבי מעניק לי דולר ולתדהמתי הרבה – אני במכתב שאלתי אם להישאר בקריית גת או לעבור לכפר חב"ד – הרבי אומר לי, בלא אומר ובלא דברים מצדי על כך: "מצליח זיין אין קריית גת זיין א חסיד ירא שמים ולמדן", ואז מעניק לי דולר נוסף: "פאר געזונטערהייט, אפגעבן אויף צדקה אין ארץ הקודש".
יהי רצון שנזכה לשמר ולטפח את ההתעוררות הזאת שחלה ומתחוללת בנו ונזכה לא רק לדבר על כך אלא לראות את הרבי, מלך ביופיו תחזינה עינינו, במהרה בימינו ממש.
חלק ראשון:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
חלק שני:
● לא מצליחים להאזין? לחצו כאן
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
