מערכת COL | יום ט"ו חשוון ה׳תשע״ו 28.10.2015

קרן שניאור זלמן - להפיץ אור ● טור מרגש

בן דודו של שניאור זלמן פבזנר ע"ה, כותב בטור מרגש על "רגעים קטנים" במחיצתו של זלמי ● "כולו התמסר להיות טוב לשמים וטוב לבריות", הוא מתאר במכתבו מסכת מאלפת של 'תמים', וגם ברגעים הקשים ביותר: "מה שהפריע לזלמי בבית הרפואה, היה הקושי לשמור שם על האווירה של תומכי תמימים" ● הטור מתפרסם לרגל הקמת "קרן שניאור זלמן" המיועד לחזק פעולות שזלמי ע"ה, פעל בהם במשך חיותו: חיזוק הפצת המעיינות, הפצת ענייני גאולה ומשיח וחיזוק מסיבות שבת לילדי ישראל  רגעים קטנים עם זלמי
קרן שניאור זלמן - להפיץ אור ● טור מרגש
שניאור זלמן פבזנר ע"ה. משמאל: בבית הרפואה מצלם מאמר חסידות (באדיבות המשפחה)


מאת לוי יצחק שי' פעווזנער (זשענעוו)

"רגעים קטנים"

כשלקחתי בידי את העט על מנת לכתוב מקצת שבחו של זלמי ע"ה, צצו ועלו בזכרוני כל אותם "רגעים קטנים" בהם ראיתי מקרוב איך שזלמי בורח מן הכבוד כמטחוי קשת. כל מכריו ידעו שאינו סובל שיקלסוהו. אבל מאחר שיש בזה נחמה פורתא לקרוביו, בודאי שלא יקפיד. הרי איכפתיות ורגישות לזולת היו אצלו תמיד מעל הכל.

בימי ילדותי, במקום שליחותי, בזשענעוו, נפגשתי עם המשפחה המורחבת לעתים רחוקות בלבד, ע"פ רוב בשמחות משפחתיות (כ"י). עם זה, כבר אז היה בינינו קירבה מיוחדת. למרות היותי צעיר ממנו בשלוש שנים, הוא תמיד הקפיד לתת לי תחושה שאני חלק מה"חברה". זלמי תמיד השתדל שכל הסובבים אותו ירגישו בנוח.

זכורני מכמה פעמים בהם נסעתי לשמחה משפחתית בפריז, ואבי שי' הלך להתיישב בשולחן הנכבדים. ידעתי שאם לא אמצא לעצמי מקום מתאים, אני רק צריך לגשת לזלמי. הוא כבר הי' מסדר לי מקום ומוודא שיהיה נעים לי. ולצורך זה, הוא לעתים היה צריך לוותר על ישיבה ביחד עם חברי כיתתו.

בכל המצבים, זלמי היה מקרין חן חסידי ולבביות. פעם, כשהיה בגיל 15 (אני הייתי בן 12), הוא בא לזשענעוו עם קבוצת בחורים בשביל איזה פעולה של מבצעים. זה היה 4 ימים ללא לילות, בהם הניחו מאות זוגות תפילין ולמדו עם מאות אנשים. בכל זאת, הוא מצא לעצמו זמן, והתיישב ללמוד גמ' (מס' כתובות) בעיון. כשנכנסתי לבית הכנסת, התיישבתי לידו. התפתחה בינינו שיחה על חיי הישיבה, התקשרות לרבי, מהו תמים, חשיבות לימוד התורה וכו'. אני זוכר עד היום איך שישבתי מרותק על הכסא ובלעתי כל מילה.

זה היה זלמי. הוא לא חשב על שלימות עצמו, דאגתו היתה מה הרבי רוצה ממנו ברגע הנתון. הרי המדובר כאן בבחור מישיבה קטנה שנמצא רחוק מהישיבה ומהבית, עייף מהפעילות הענפה, ומ"מ מתיישב ללמוד סוגיא עיונית. וכשכבר אוחז באמצע הלימוד, הוא מוכן להפסיק ולהקדיש זמן לזולת.

כשהגעתי להישיבה (בברינוא) בפעם הראשונה, לא הכרתי אף בחור בכיתתי. ואז זלמי סידר והביא לי, עם עוד כמה בני דודים יבלחט"א, הספרים הדרושים ועוגיות. זה מאוד חיזק ועודד אותי. במשך השבועות הראשונים, כשסדר נגלה א' הי' מסתיים בכיתתי –בשעה 1:50- הייתי הולך כמעט מדי יום לזאל של ישי"ג כדי לשוחח עם זלמי לכמה דקות. אחרי שבועיים, כשכבר השתלבתי יפה עם התלמידים בכיתה, באתי לדבר איתו "בשעה הקבועה". להפתעתי, הוא הבהיר לי שהיות והסדר בישי"ג מסתיים ב2:15, הוא לא יכול לדבר איתי. במשך השנים, ראיתי עד כמה הוא באמת היה רציני עם זמני הסדר בכל המצבים. למרות זאת, היה מוכן לוותר על שלימות עצמו כשראה שמישהו צריך את עזרתו. במשך השנים, יש עוד כמה בחורים שסיפרו לי שזלמי היה הראשון שניגש אליהם כשהגיעו לישיבה, והפגין כלפיהם יחס חם.

באותו הקשר, כשהיה בש"ג ישי"ג, הוא פעם דיבר איתי בנוגע לבחור מסויים שהי' במצוקה, וביקש ממני לדבר איתו קצת "דברים בטלים" בשעות ההפסקה. תוך שהוא מציין לי, שבכזה מצב, זה לא בגדר "דברים בטלים".

רגישות לזולת

היתה לו רגישות לזולת באופן היוצא מן הכלל. כמעט בכל שנה, היה בא לזשענעוו בשביל ההדלקה המרכזית כדי לנגן בפסנתר. שנה אחת, חיבר את הפסנתר שלו וראה שזה לא עובד. זה היה פחות מחצי שעה לפני תחילת ההדלקה. אמרתי לו שצריכים לדווח על זה לאבי שי'. הוא דחה את זה, ונימוקו עמו, כי זה עלול להלחיץ אותו יותר מדי. אז הוא רץ לחנות כדי לקנות חוט אחר. משראה שגם זה לא עובד, בלית ברירה אמר לי להודיע על התקלה (ב"ה הכל היה בסדר והצלחנו להשיג פסנתר אחר).

כשלמד באהלי תורה, ישן בדירה ביחד עם בחורים צעירים ממנו. שבת אחת, שכחו לכבות את האור בא' החדרים. א' מחברי החדר ניגש לזלמי וסיפר לו על הבעיה. זלמי אמר לו שיקח את המזרון שלו (עם השמיכה והכרית) ויבא לישון בחדר שלו. הבחור נכנס לחדר של זלמי, והניח את המזרון שלו על הרצפה. כדבר המובן מאיליו, זלמי הוריד בזריזות את המזרון שלו מהמטה ושם אותו על הרצפה, ובמקומו סידר את המזרון של אותו בחור על המטה שלו. זאת, למרות שהיה מדובר בתלמיד הצעיר ממנו בכמה שנים ! (שמעתי מפי בעל המעשה).

טוב לשמים וטוב לבריות

כולו התמסר להיות טוב לשמים וטוב לבריות. כשהייתי הולך איתו למבצעים, הקפיד לנצל את הזמן גם בדרך. בר"ה תשע"ד הלכנו למבצע שופר באחת השכונות ליד קראון הייטס (הוא ארגן לשם קבוצה גדולה שמנתה כ40 בחורים). בדרך הלוך אמר תהלים ללא הפסקה, ובדרך חזור (בלילה), חזר (וביקש מאחרים לחזור) על שיחות ומאמרים בעניני דיומא. אגב, לא היה קל לשמור על ה"מקום" לצעוד לידו לאורך הדרך..

ממש קיים בעצמו תביעת רבותינו נשיאינו "אז א חסיד מאכט א סביבה". הוא בא לזשענעוו פעמים רבות בחנוכה ובפורים כו' ביחד עם קבוצת תמימים. כשהיה חלק מהקבוצה, כל ה"שליחות" היה פארבריינגען א' ארוך. הרבה פעמים, הוא התנה את דבר הגעתו בזה שאבי שי' יתוועד במיוחד בשביל הבחורים. ובד"כ, כשהוא ביקש התוועדות – הוא קיבל את זה.


"אז א חסיד מאכט א סביבה": שניאור זלמן פבזנר ע"ה

כשחזר לישיבת ברינוא בתור שליח, מיד אחרי הריקוד של הקבלת פנים לתלמידים השלוחים, ראיתי איך שהתיישב בזאל והתחיל ללמוד. ולמרות שבשנה הראשונה הוטלה עליו האחריות הכספית (של התל' השלוחים), הקפיד לשמור על סדרי הישיבה בדייקנות. וביחד עם זה, גם מצא לעצמו זמן לעזור לבחורים ברמה אישית.

הוא היה אחראי לסדר שיחות בהם תלמידי ישי"ק לומדים בצוותא עם תלמידי ישי"ג שיחה באידיש. להקל על התלמידים שאינם דוברים אידיש, הוא היה מכין דף עזר ובו תרגום המלים הקשות. ובשעת סדר זה, הי' מסתובב בזאל ומוודא שהכל מתנהל כשורה. כשכבר לא הרגיש טוב, כולם הרגישו את העדרותו.

"אוירה של תומכי תמימים" בבית הרפואה

בפעם הראשונה שביקרתי אותו בביה"ר, התעניינתי בשלומו. הוא תיאר לי את "סדר היום" שם, ואמר לי שמה שקשה לו הוא לשמור שם על האווירה של תומכי תמימים. הוא לא הזכיר חצי מילה על כאב או מיחוש. לתומי חשבתי שהוא קיבל זריקות, ועכשיו יש לו ראש צלול לשוחח איתי ולדבר בד"ת. כעבור איזה זמן, נכנס אליו רופא, זלמי סימן לי שאני יכול להישאר בחדר. הרופא שאל אותו אם הוא מרגיש כאב בראש, ואם כן, אז איפה. זלמי ענה בחיוב, והראה לו שכואב לו בכל מיני נקודות בראש. (הרופא אמר לו שיוסיף משהו באינפוזיה). בא' הפעמים, שוחחנו בד"ת במשך כשעתיים כשהוא מחובר עם המכשירים(!).

גם כשחלה, דבק בלהט ההתקשרות באופן יוצא דופן. בבית הרפואה, הוא תלה כמה תמונות של הרבי בחדרו, וגם תלה תמונה על פתח חדרו מבחוץ. פעם כשבאתי לבקר אותו, ראיתי שהתמונה נעלמה. כפי שהכרתי אותו, הייתי בטוח שזה סימן שעבר חדר. משלא מצאתי שום חדר עם תמונה על הדלת, פניתי לצוות, ואלה אמרו לי שהוא לא עבר חדר. נכנסתי לבקר אותו, והוא סיפר לי שבאותו בוקר, א' האחיות המטפלות שאלה אותו מי זה בתמונה. כשהיא שמעה שזה רב וכו' היא הורידה את התמונה (ותלתה אותה בתוך החדר) בטענה שאסור לתלות סימני דת בביה"ר. אבל זלמי הבטיח לי שאצלו זה לא יעבור על סדר היום.. (על זה הוא דאג בהיותו בביה"ר !). ואכן הוא פעל את הענין והחזירו את התמונה.

כידוע, גם שם הקפיד לשמוע קריה"ת בשני וחמישי. ראיתי הרבה פעמים איך שמתאמץ בשעת הקריאה לשים כובע וחליפה ולכוון לשמוע כל מילה. כמה פעמים, היינו רוקדים איתו אחרי זה (תוך שהוא מחובר עם החוטים...). פעם, יהודי שאינו שומר תומ"צ לע"ע בא לבקר אותו. בזמן שהמתין שהרופא יצא מהחדר, הצעתי לו להניח תפילין. הלה סירב. כשנכנס לחדר, זלמי קם מהמטה שלו והניח לו תפילין (כמובן שאז לא יכל לסרב ..).

בא' הביקורים, סיפר לי שיש לו חברותא פעמיים בשבוע עם בחור חלש מישי"ק למשך חצי שעה, והוא ניסה ללמוד איתו כמה פעמים מהביה"ר דרך הטלפון (!), אבל זה לא הלך כזה טוב. ולכן דאג וביקש ממני אם אוכל לסדר לבחור חברותא אחרת.

גם על המחלה עצמה הוא הביט בעיניים חסידיות. פעם הוא שח לי שהמחלה עזרה לו להתגבר על הנסיונות. כי לפני זה היה מתפעל (לפי דבריו) מהגמגום שלו. אבל עכשיו הוא מבין ומרגיש שכל "הפרטים" האלה לא תופסים מקום. וכן כל הזריקות כו', עם הזמן הוא כבר לא מתרגש מהם כלל.

ת.נ.צ.ב.ה.

הטור מתפרסם לרגל הקמת "קרן שניאור זלמן" המיועד לחזק פעולות שזלמי ע"ה, פעל בהם במשך חיותו: חיזוק הפצת המעיינות, הפצת ענייני גאולה ומשיח וחיזוק מסיבות שבת לילדי ישראל

התרמות ל'קרן שניאור זלמן' דרך האתר: www.kerenchneor.com/paricipate

או לחץ כאן

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.