מערכת COL
|
יום כ"ה תשרי ה׳תשע״ו
08.10.2015
"השומרים הנאמנים ביותר של האוצרות היקרים ביותר"
ולעת הזאת, עת האסף הצאן בטרם ישובו איש איש לעדרו ולישיבתו הקדושה די בכל אתר ואתר, חובה עלינו, בין אם אנו הורים שהפקדנו בידי השומרים הנאמנים ביותר את האוצרות היקרים ביותר לנו ובין אם אנו סתם חסידים המביטים בכמיהה וברוב ציפייה בעתודת הדורות הבאים של חסידי חב"ד – ללחוץ את ידי כל אחד ואחד מהעושים והמעשים של הוועד הקדוש הזה, לומר לו ולהם כולם יחד: יישר כוחכם! ברוכים תהיו! אשריכם שזכיתם להיות הדולים והמשקים מתורת ההתקשרות לצעירי הצאן, פרחי הכהונה של עדתנו ● טור של בנימין ליפקין, מיוחד ב-COL תודה לועד התמימים
(צילומים: ישראל בליזובסקי)
בנימין ליפקין
ברגע היסטורי, אולי הרגע הגורלי ביותר בתולדות עם ישראל ערב החורבן הגדול, ניתנה לו לרבן יוחנן בן זכאי ההזדמנות להביע משאלה בפני אספסיאנוס. אחת הייתה המשאלה (המרכזית ביותר) שבפי רבי יוחנן: תן לי יבנה וחכמיה.
ידוע ידע רבי יוחנן, בראייתו הצופה למרחוק, כי כינונו של מרכז תורני שבו ישקו העדרים בלימוד תורה הוא הערובה לקיומו של עם ישראל בגלות הנוראה שנגזרה עליו משמים.
בגדולתו ידע כי בית המקדש יחרב וכי אין לו רשות להרהר אחר כן. הוא לא התעטף ביגון, לא חיבק את הייאוש שעלול היה להיות מפלטו אלא הישיר מבט מפוכח אל פני העתיד. יבנה וחכמיה היו למוסד העל התורני של האומה היהודית, שם קם והתקומם מחדש הסנהדרין ורבי יוחנן עצמו היה עמל שנים רבות שלא תשתכח תורה מישראל.
זו הייתה התכלית בעיניו של מי שהיה אז מנהיג הדור וככזה רואים אותו המקורות העוסקים בו. כמי שבו ועל ידו הובטח עתידו של עמנו.
● ● ●
ערב שבת בראשית, לנוכח המראות מרעידי הנימים ומשובבי הנפש של מעמד 'צאתכם לשלום' להמוני האורחים הגודשים בימים אלו את חצרות קודשנו, דומה כי לא תהיה זו גוזמה אם נקבע כאן ועכשיו כי חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושש שנים לאחר בריאת העולם קמו לו לרבן יוחנן בן זכאי, רואה ומכריע הדורות, יורשים נאמנים והם זכאים לכִתְּרוֹ.
זכות הייתה לי השנה הזאת. את ימיה הראשונים של שנת הקהל זכיתי לעשות בד' אמותיו של אבינו רוענו, הרבי זי"ע. זכות הייתה לי להסתופף במשך ארבעים ושמונה השעות, המעת-לעת של ראש השנה, שנת הקהל, תשע"ו, באוהל הקדוש, יחד עם קרוב לאלף 'תמימים' ואברכים שהיו שם.
זר לא יבין את פשר אותה עמידה צפופה, תחת כיפת השמים, בשעת דמדומי חמה שבה מסתלקת אל מבין העננים התשע"ה שחלפה ונדחקת ובאה השנה החדשה. שורות-שורות צפופות של תמימים, ידיהם אוחזות מחזורים זעירים ופיהם ממלמל פסוקי תהילים. שנה חדשה באה ומי לנו מקום קדוש ומסוגל יותר לקבל אותה, לקיים מחדש את בניין המלכות, אם לא בד' אמותיו של הרבי. מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים.
וכשהעיניים נעצמו והפיות שרו בגרונות ניחרים: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך, אין לנו מלך, אלא אתה", דומה היה כי לעת כזאת הכמיהה לה שותף כל מי שנמצא במקום הקדוש הזה, הולכת בעקבות אותה תנועה אשר הייתה בפיו של רבנו הזקן: איך וויל זע גאר ניט, אין וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא, איך וויל מער ניט אז דיך אליין.
אין כאן במקום הזה לא גילויים, לא אותות ולא מופתים. אין לנו היום הזה, למגינת לבנו, לא עידוד בידו הקדושה של הרבי לשירה, אף לא מבט מאיר בפניו הקדושות. לא את שמע קולו נשמע היום ולא את מראה הילוכו נצפה היום. יש כאן, לכל מי שנוכח כאן במקום הקדוש הזה ובזמן המסוגל הזה, איווי אחד ויחיד: דיך אליין.
אותך לבדך אנו מבקשים.
ואם זקוקה הייתה הנפש הבהמית שלי לסוג של אות לטובה, איתות, חיזוק או טפיחה, היו אלו פניו הבוהקות של ידידי, איש המעש ומסירות הנפש ובעל התפילה בד' אמותיו של רבנו בימים נוראים, מנהל כולל חב"ד, הרב שלום דוכמן, אשר כראותו אותי, בהפתעה, בתום היום הראשון של ראש השנה, אמר כמבטיח: רבי לא שנה חייא מניין – באת אל הרבי בראש השנה. ומכאן תהיה לך חיות לכל השנה כולה.
● ● ●
זכות גדולה, כפולה ומכופלת הייתה לי: לא רק אני בלבד ובני בר המצווה שיחי' היינו שם. ארבעת בניי הגדולים, אשר עודם שוהים ומנצלים כל רגע יקר בחצרות קודשנו, נמנו עם תלמידי התמימים שבאו ברכבות אוויריות מארץ הקודש ומכל קצווי תבל לחודש החגים של שנת הקהל.
בעיניי ראיתי את הלהט האוחז בם ובחבריהם. בעיניי ראיתי את דיבוק החברים בו הם ישבו ופלפלו בחוברות הלימוד המושקעות שטרח והכין עבורם מבעוד מועד צבא של פעילים מסורים. בעיניי ראיתי כיצד הם סועדים את לבם ומרווים את צמאונם מסעודות מלאות כל טוב אותם הגישו להם, כיד המלך, אלו שהיו אמונים על כך. עיניי ראו ולא זר את יורשיו הטבעיים, האמיתיים, של רבן יוחנן בן זכאי – הלא המה אברכי ובחורי ועד התמימים העולמי, האחראים הבלעדיים ליבנה וחכמיה בימיה האחרונים של הגלות האחרונה.
עיניי דמעו מהתרגשות נפעמת למראה פעילותו השוקקת מסביב לשעון, מבלי להתחשב בשום שאון, של ועד תלמידי התמימים העולמי על כל זרועות אגפיו האנושיים, מלאי הלהט, חדורי החיות, אמוני ההתקשרות האמיתית שאין בה מתום, לרבי ולכל אשר הורה לנו.
● ● ●
ולעת הזאת, עת האסף הצאן בטרם ישובו איש איש לעדרו ולישיבתו הקדושה די בכל אתר ואתר, חובה עלינו, בין אם אנו הורים שהפקדנו בידי השומרים הנאמנים ביותר את האוצרות היקרים ביותר לנו ובין אם אנו סתם חסידים המביטים בכמיהה וברוב ציפייה בעתודת הדורות הבאים של חסידי חב"ד – ללחוץ את ידי כל אחד ואחד מהעושים והמעשים של הוועד הקדוש הזה, לומר לו ולהם כולם יחד: יישר כוחכם! ברוכים תהיו! אשריכם שזכיתם להיות הדולים והמשקים מתורת ההתקשרות לצעירי הצאן, פרחי הכהונה של עדתנו.
זכות כבירה זו של השפע הרוחני האדיר שהערפתם על כל אחד מתלמידי התמימים בכל ימיו ולילותיו של החודש השביעי והמושבע הזה, תעמוד לכם ולכל אשר לכם, בכל מילי דמיטב, בגשם וברוח, לעד.
טייערע ברידער, טייערע ברידער, מיר וועלן זיך וויטער זעהן, מיר וועלן זיך וויטער זעהן, אז דער אויברשטער וועט געבן געזונט און לעבן, וועלן מיר פארן צום רבי'ן, מיר וועלן זיך וויטער זעהן.
ברגע היסטורי, אולי הרגע הגורלי ביותר בתולדות עם ישראל ערב החורבן הגדול, ניתנה לו לרבן יוחנן בן זכאי ההזדמנות להביע משאלה בפני אספסיאנוס. אחת הייתה המשאלה (המרכזית ביותר) שבפי רבי יוחנן: תן לי יבנה וחכמיה.
ידוע ידע רבי יוחנן, בראייתו הצופה למרחוק, כי כינונו של מרכז תורני שבו ישקו העדרים בלימוד תורה הוא הערובה לקיומו של עם ישראל בגלות הנוראה שנגזרה עליו משמים.
בגדולתו ידע כי בית המקדש יחרב וכי אין לו רשות להרהר אחר כן. הוא לא התעטף ביגון, לא חיבק את הייאוש שעלול היה להיות מפלטו אלא הישיר מבט מפוכח אל פני העתיד. יבנה וחכמיה היו למוסד העל התורני של האומה היהודית, שם קם והתקומם מחדש הסנהדרין ורבי יוחנן עצמו היה עמל שנים רבות שלא תשתכח תורה מישראל.
זו הייתה התכלית בעיניו של מי שהיה אז מנהיג הדור וככזה רואים אותו המקורות העוסקים בו. כמי שבו ועל ידו הובטח עתידו של עמנו.
● ● ●
ערב שבת בראשית, לנוכח המראות מרעידי הנימים ומשובבי הנפש של מעמד 'צאתכם לשלום' להמוני האורחים הגודשים בימים אלו את חצרות קודשנו, דומה כי לא תהיה זו גוזמה אם נקבע כאן ועכשיו כי חמשת אלפים שבע מאות שבעים ושש שנים לאחר בריאת העולם קמו לו לרבן יוחנן בן זכאי, רואה ומכריע הדורות, יורשים נאמנים והם זכאים לכִתְּרוֹ.
זכות הייתה לי השנה הזאת. את ימיה הראשונים של שנת הקהל זכיתי לעשות בד' אמותיו של אבינו רוענו, הרבי זי"ע. זכות הייתה לי להסתופף במשך ארבעים ושמונה השעות, המעת-לעת של ראש השנה, שנת הקהל, תשע"ו, באוהל הקדוש, יחד עם קרוב לאלף 'תמימים' ואברכים שהיו שם.
זר לא יבין את פשר אותה עמידה צפופה, תחת כיפת השמים, בשעת דמדומי חמה שבה מסתלקת אל מבין העננים התשע"ה שחלפה ונדחקת ובאה השנה החדשה. שורות-שורות צפופות של תמימים, ידיהם אוחזות מחזורים זעירים ופיהם ממלמל פסוקי תהילים. שנה חדשה באה ומי לנו מקום קדוש ומסוגל יותר לקבל אותה, לקיים מחדש את בניין המלכות, אם לא בד' אמותיו של הרבי. מה נורא המקום הזה. אין זה כי אם בית אלוקים וזה שער השמים.
וכשהעיניים נעצמו והפיות שרו בגרונות ניחרים: "אבינו מלכנו, אין לנו מלך, אין לנו מלך, אלא אתה", דומה היה כי לעת כזאת הכמיהה לה שותף כל מי שנמצא במקום הקדוש הזה, הולכת בעקבות אותה תנועה אשר הייתה בפיו של רבנו הזקן: איך וויל זע גאר ניט, אין וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא, איך וויל מער ניט אז דיך אליין.
אין כאן במקום הזה לא גילויים, לא אותות ולא מופתים. אין לנו היום הזה, למגינת לבנו, לא עידוד בידו הקדושה של הרבי לשירה, אף לא מבט מאיר בפניו הקדושות. לא את שמע קולו נשמע היום ולא את מראה הילוכו נצפה היום. יש כאן, לכל מי שנוכח כאן במקום הקדוש הזה ובזמן המסוגל הזה, איווי אחד ויחיד: דיך אליין.
אותך לבדך אנו מבקשים.
ואם זקוקה הייתה הנפש הבהמית שלי לסוג של אות לטובה, איתות, חיזוק או טפיחה, היו אלו פניו הבוהקות של ידידי, איש המעש ומסירות הנפש ובעל התפילה בד' אמותיו של רבנו בימים נוראים, מנהל כולל חב"ד, הרב שלום דוכמן, אשר כראותו אותי, בהפתעה, בתום היום הראשון של ראש השנה, אמר כמבטיח: רבי לא שנה חייא מניין – באת אל הרבי בראש השנה. ומכאן תהיה לך חיות לכל השנה כולה.
● ● ●
זכות גדולה, כפולה ומכופלת הייתה לי: לא רק אני בלבד ובני בר המצווה שיחי' היינו שם. ארבעת בניי הגדולים, אשר עודם שוהים ומנצלים כל רגע יקר בחצרות קודשנו, נמנו עם תלמידי התמימים שבאו ברכבות אוויריות מארץ הקודש ומכל קצווי תבל לחודש החגים של שנת הקהל.
בעיניי ראיתי את הלהט האוחז בם ובחבריהם. בעיניי ראיתי את דיבוק החברים בו הם ישבו ופלפלו בחוברות הלימוד המושקעות שטרח והכין עבורם מבעוד מועד צבא של פעילים מסורים. בעיניי ראיתי כיצד הם סועדים את לבם ומרווים את צמאונם מסעודות מלאות כל טוב אותם הגישו להם, כיד המלך, אלו שהיו אמונים על כך. עיניי ראו ולא זר את יורשיו הטבעיים, האמיתיים, של רבן יוחנן בן זכאי – הלא המה אברכי ובחורי ועד התמימים העולמי, האחראים הבלעדיים ליבנה וחכמיה בימיה האחרונים של הגלות האחרונה.
עיניי דמעו מהתרגשות נפעמת למראה פעילותו השוקקת מסביב לשעון, מבלי להתחשב בשום שאון, של ועד תלמידי התמימים העולמי על כל זרועות אגפיו האנושיים, מלאי הלהט, חדורי החיות, אמוני ההתקשרות האמיתית שאין בה מתום, לרבי ולכל אשר הורה לנו.
● ● ●
ולעת הזאת, עת האסף הצאן בטרם ישובו איש איש לעדרו ולישיבתו הקדושה די בכל אתר ואתר, חובה עלינו, בין אם אנו הורים שהפקדנו בידי השומרים הנאמנים ביותר את האוצרות היקרים ביותר לנו ובין אם אנו סתם חסידים המביטים בכמיהה וברוב ציפייה בעתודת הדורות הבאים של חסידי חב"ד – ללחוץ את ידי כל אחד ואחד מהעושים והמעשים של הוועד הקדוש הזה, לומר לו ולהם כולם יחד: יישר כוחכם! ברוכים תהיו! אשריכם שזכיתם להיות הדולים והמשקים מתורת ההתקשרות לצעירי הצאן, פרחי הכהונה של עדתנו.
זכות כבירה זו של השפע הרוחני האדיר שהערפתם על כל אחד מתלמידי התמימים בכל ימיו ולילותיו של החודש השביעי והמושבע הזה, תעמוד לכם ולכל אשר לכם, בכל מילי דמיטב, בגשם וברוח, לעד.
טייערע ברידער, טייערע ברידער, מיר וועלן זיך וויטער זעהן, מיר וועלן זיך וויטער זעהן, אז דער אויברשטער וועט געבן געזונט און לעבן, וועלן מיר פארן צום רבי'ן, מיר וועלן זיך וויטער זעהן.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
