חבל על דאבדין. חסיד של פעם. חסיד מורם מעם.
אחר מטתו של החסיד הנודע הרב אליעזר דניאל מייערס ע"ה

במוצאי שבת הגיעה השמועה העצובה מפטירת החסיד המורם מעם עובד ה' במסירות נפש רבי אליעזר דניאל מייערס ע"ה, שנפטר בירושלים, בשבת קודש פר' עקב, כ"ג אב תשע"ה, אחר הרבה חולי וייסורים.

רבי דניאל, כפי שכולם הכירו אותו, אשר היה כל ימיו קשור בקשר נפשי עוז ללא הפסק בכ"ק אדמו"ר זי"ע, והיה דמות של חסיד של פעם, חסיד של מעלה, חסיד אמיתי, בכל המובנים. מלבד ידיעותיו הרבות בתורת החסידות, וביתר בספר התניא וספרי חב"ד, היה ידען גדול בכל תחום, בפרט במחקר תולדות החסידות. איש הוגה דעות, ויודע ספר. עובד במובן החסידי, ומשכיל לדבר ה'.

הוא זכה להשיב לב רבים מעון לדרך התורה והחסידות במאור פניו וחן החסידי שהיה בו. למרות שהיה מהחסידים המיוחדים והבולטים בליובאוויטש, ברח תמיד מכל גינוני כבוד ועניני פירסום. סלד מכל כבוד ותמונות וכיבודים. אצלו זה 'לא תפס מקום'. עבורו כבוד היה היפך חסידות. וכך בחר לעצמו תמיד לישב בצד מערב בבית המדרש, הצד שהיה אהוב עליו, רחוק מגינוני כבוד. מבטו על העולם היה תמיד רציניות, טפח מעל, בתיאום לרוח חסידות.

כך ציוה וביקש כבר מחייו שבבוא העת אין להספיד אותו, וממילא נביא רק כמה קוים לדמותו, אפס קצהו ממעשיו. תמיד היה אומר כי אצל חסידים, ובפרט אצל חסידי ליובאוויטש, אין מספידים. בכל זאת כמה מילים אחר מטתו. לא קל הוא הדבר לכתוב על יהודי שהיה שופך דמעותיו כמים בתפלותיו, והיה דבוק ממש כל כולו בהשי"ת. ולא קל הוא הדבר לכתוב בדמע על חסיד שרוב מעשיו היו בהצנע לכת, ומעולם לא דיבר על עצמו, אלא עשה רבות למען הכלל והפרט, מצרכי חסד ועד הצלת נפשות, ורוב פעליו ומעשיו הכבירים היו בצנעה ובסתר, ויהיו עלומים לעד.

השליח הראשון למדינת הולנד בעיר אמסטרדם

הוא היה השליח הראשון ששלח כ"ק אדמו"ר זי"ע בעצמו לפני יותר מחמישים שנה להתיישב במדינת הולנד בעיר אמסטרדם, ובאומץ וגאון העמיד ביבשת הולנד הקרה דורות של חסידים ואנשי מעשה, וכל השלוחים ורבני אנ"ש שמכהנים היום בהולנד הם למעשה ממקורביו ובניהם. הוא זה שהדליק שם אור החסידות. במסירות נפש היה נוהג לקרב בני הנוער ורחוקים משמירת התורה, וללמוד עמהם יסודי הדת ומושגי אמונה, וגם ספרי חסידות בעיקר ספר התניא, ולספר להם סיפורים חסידיים, וניגונים חסידיים, ולפעמים אף לכבד אותם בכוס לחיים, וכך לעורר בהם במאור פניו הנקודה היהודית, 'דער פינטעלע איד'. הוא לא התפעל מהמלעיגים עליו, רק עמד בגאון להפיץ תורת ה' ודרכי החסידות בכל מקום, וכך היה נודד מעיר לעיר ומכפר לכפר ללמד לנוער, טעמו וראו כי טוב ה'.

מתולדות חייו

המנוח, שנולד בימי החורף של תרצ"ט, הגיע בתור ילד קטן עם הוריו למחנה טרעזינשטאט, וזה השאיר עליו רושם בל ימחק כל חייו, הגם שמעולם לא רצה לדבר על שנות המלחמה, בבחינת וידום אהרן. הוא ראה מקרוב באבדון רוב משפחתו שהובילו לאושוויץ וסוביבור, ולא היה מסוגל לשוחח על ימי המלחמה. גם עם ילדיו ובני משפחה לא רצה לשוחח ממאורעות השואה. בתור נער רך במחנה הנאצים הוא נחלה במחלת הפוליו, ומאז תמיד היה חלש בגופו, אך חזק ברוחו.

בשנות בחוריו הרחיק נדוד ללמוד בישיבה חסידית, בהשפעת רבו החסיד רבי בן ציון שם טוב ז"ל, שהיה ידיד אהוב של בית הוריו. למרות שאביו רבי שמואל יעקב ז"ל וזקניו באו מבית שמנהגי אשכנז ודרך החתם סופר היו נר לרגליהם, אבל מאז שאביו התקשר בקשר אישי להרבי, לא מנע ממנו ללמוד בישיבה חסידית. אחר לימודיו כמה שנים בישיבת תומכי תמימים בברינוא אצל המשפיע הנודע החסיד רבי ניסן נעמאנאוו ז"ל, שנהיה לימים מחותנו, ואחר כך בישיבת תומכי תמימים בלוד אצל המשפיע הנודע החסיד רבי שלמה חיים קסלמן ז"ל, בא ללמוד בנוא יארק אצל הרבי. שם עלה ונתעלה בדרכי החסידות, ודבק כל כולו בכ"ק אדמו"ר זי"ע.

חייל של הרבי

הרבי, שהכיר במעלותיו העדינות וכשרונותיו המרובים, הרבה לקרב את הבחור הרך שהיה כבר אז ידוע לירא שמים גדול והוגה דעות, והזמינו לליל פסח לביתו, והרבה יחידיות וקירובים ושיחות אישיות, ואף נתן לו במתנה הרבה ספרי חסידות שיצאו אז לאור עולם על ידי הוצאת קה"ת. הרבי דיבר עמו הרבה דברים אישיים, וקירב וטיפח אותו לחסיד מושלם, 'חייל מושבע של הרבי'. הוא גם זכה שהרבי הורה לבחורים לקבל את פניו כשהגיע עם האוניה לפעם הראשונה ל 770 בשנת תשי"ז, לערך. היתה זאת אחר נסיעה ארוכה מעיר מארסיי בצרפת לחוף ארה"ב.

אחר נישואיו לאלמנתו תחי' לפני יותר מחמישים שנה, שלח הרבי את הזוג הצעיר להתיישב באמסטרדם. למרות שהיו להם הדבר קשה מאד להתיישב בעיר ללא כל תנאים הרוחניים ויסודיים שהיו רגילים לשניהם בארץ ישראל, הם קיבלו את הוראת הרבי ללא שאלה ופקפוק, מסורים בלב ונפש להרבי. ואכן במסירות נפש ממש הם הקימו שם דורות ישרים ומבורכים, דבר שהיה בימים ההם ממש חידוש שיהיה למי שהיה גר בהולנד ילדים חסידיים.

בעת ההיא היה גר באמסטרדם הרב הישיש הגה"צ רבי יעקב צבי כ"ץ זצ"ל הרב מסבוסלו, בעל לקט הקמח החדש, שנפטר בחודש כסלו תשכ"ד, והיה מפליטי המלחמה שבדרך פלא הגיע להולנד. ר' דניאל הצעיר היה אז מבאי ביתו, וקיבל ממנו הרבה הדרכות בתורה והלכה. הוא זה שפעל לימים על ראשי הקהילה שיפתחו לחסיד הצעיר את שערי המקווה, לטבול בה לפני התפילה. דבר שהיה כרוך במסירות נפש, מלבד נסיעה ארוכה כל בוקר.

הכנסת אורחים

בימים ההם כשהיו באים לאמסטרדם משולחים יראים ושלמים, חסידים ואנשי מעשה, רובם היו מתאכסנים בבית משפחת מייערס. זה התחיל עם החסיד הרש"ג, חתנו של כ"ק אדמו"ר הריי"ץ זי"ע, שנסע להולנד לשליחות מצוה. עם הזמן באו הרבה מחסידי ליובאוויטש ושלוחי ארץ ישראל לשם. במיוחד ייזכרו החסידים הגדולים רבי שמואל הורוויץ בן החסיד רבי איטשע מתמיד, הרב בן ציון שם טוב, הרב מענדל פוטרפס, הרב אפרים וואלף, הרב אליעזר ננס, הרב חיים הלל אזימוב, הרב יקותיאל קלמנסון, ועוד רבים וטובים מפני המזרח בליובאוויטש, ולרבות אדמורי"ם. כולם מצאו בבית משפחת מייערס אכסניה ברוח חסידי, ופעמים רבות היו מתוועדים עם ר' דניאל עד אור הבוקר. גם מזכירי הרבי כשנסעו לא"י ועשו תחנת-ביניים באמסטרדם, הם היו אצל ר' דניאל. כאילו שזה היה דבר טבעי.

לימים העיד כן גם הגה"ח הרב יוסף צבי סג"ל שליט"א ראש כולל צמח צדק כי לפני כארבעים שנה התאכסן פעם בביתו באמסטרדם, והתוועדו כל הלילה עד אור הבוקר, ולא הפסיקו מלשוחח בחסידות ועניני עבודת השם.

אחד מבניו מספר על אותה תקופה שאחד מהזכרונות המיוחדים שעומדים לעיניו הוא ה'הקפות' בליל שמיני עצרת. מאחר שלפי מנהג אמסטרדם האשכנזית לא היו נהוג לערוך הקפות בליל שמיני עצרת, אלא רק בשמחת תורה בלבד, ואביו לא היה בדעתו לוותר לרגע על מנהג ההקפות, לכן היה עולה תיכף אחר תפלת מעריב לקומה השניה שמעל בית הכנסת, יחד עם רעו הרה"ח ר' יצחק פורסט הי"ו וספר תורה בידם, ושניהם היו אומרים ביחד אתה הראת ורוקדים בהתלהבות עצומה, יד כל אחד על כתף חבירו, וכך היו רוקדים בהתעוררות גדולה, בעוד שהרבה מתפללים היו מביטים מלמטה. בהקפות אלו הם היו שרים בשמחה ובדביקות עצומה את 'ניגון ההקפות' של הגה"ק המקובל רבי לוי יצחק זצ"ל, אביו של הרבי. רקידה זו, שבאה מהשתפכות פנימיות הלב, קירבה לימים המון יהודים לדרך התורה והחסידות.

הצדיק הירושלמי הנודע רבי משה וובר זצ"ל היה תמיד אומר לבני ר' דניאל 'אין לכם מושג כלל מיהו אביכם, יהודי משכמו ומעלה, ואני אוהב אותו מכל הלב'. בכל הזדמנות שהם נפגשו הם נישקו זה את זה כמו חסידים אהובים. בדומה היתה הערכתו אליו של החסיד הנודע רבי וואלף גרינגלאס זצ"ל, שהרבי היה קורא לו 'המקובל שלי'. וכך היו רבים, בפרט מבין החסידים הגדולים, שראו בר' דניאל יהודי מזן אחר; חסיד אמיתי, עובד ה' ובר דעת.

המנוח היה עניו וחסיד גדול ונודע בישרותו והגינותו למופת, ובפרט בעניני ממונות. הוא אף נזהר בממון של גוים, וכל דבר שהיה בו רק ריח כלשהו של חוסר ישרות היה מתרחק ממנו. הוא לא סבל חכמות כשהיה נוגע לעניני ממונות. תמיד תבע מבניו 'ערליכקייט', הגינות וישרות ללא פשרות. כך בכל ענין. גם בנושא אוכל כשר למהדרין לא וויתר לעצמו ולמשפחתו. כמו כן הידוריו במצות היו לשם דבר, אבל הוא לא עשה מזה 'עסק'. כך לא שתה אפילו מים חוץ לסוכה גם בימי חוליו או כשירד גשם עז. אלו היה דברים פשוטים אצלו. מעולם לא עלתה על דעתו להקל קצת לעצמו. בימים ההם היה זה מחזה נדיר לראות בהולנד בכלל, ובעיר אמסטרדם בפרט, יהודי חסידי עם כזה מראה חסידי וזקן ארוך. הוא לא התפעל מאיש, לא מהגויים המקומיים ולא מהיהודיים המקומיים, שבלשון המעטה בשנות הכפי"ם לא אהבו רעיון החסידות 'הזרה והקיצונית'. וכך התחיל להתנהג בחסידות לעיני כל הקהל, בעת שרבים לא ידעו מה זה בכלל. אך הוא, בברכת הרבי, היה בטוח במעשיו, וקידש שם שמים ברבים בכל הליכותיו. למרות שבתחלה היה צריך לשכנע את ראשי הקהילה לתת לו לטבול במקווה בגלל שלא הבינו בכלל כזה מושג שגבר יטבול במקווה, והיה לו על זה ועל עניני חינוך ולבוש ועוד הרבה דברים ממש מסירות נפש, אך עם הזמן כולם הכירו בו שהוא אדם מורם מעם, חסיד מדורות שעברו, יהודי רציני, שעובד את ה' באמת.

בניגוד למצוי בימינו אפילו אצל יהודים טובים וישרים, לא היה ניתן 'לשחד' אותו בכסף. אם הרגיש שדבר מה מנוגד לרוח תורה וחסידות, אפילו במקצת, הוא לא רצה להנות ממנו. הוא לא התפעל מגבירים ולא גרס אנשים שהיו מפזרים לעצמם כסף לבצע תאות נפשם לצרכיים חומריים. הוא מעולם לא הבין איך יש חסידים שיש להם בית עם ריהוט לוקסוס. בעיניו זה לא 'הסתדר' עם חסידות. בעצמו חי כל ימיו באופן פשוט מאד, וגם לנופש כמעט לא היה יוצא. הוא אהב את הצניעות והפשטות בכל דבר. וכן הדריך תמיד את בניו שלא להתפעל מכלום אפילו במחיר פרנסתם ברגע שזה נוגע ליראת שמים. פשוט לא להתפעל. אם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם הלכה והשקפה, אין לעשותו, אפילו במחיר הפסד הפרנסה. אצלו היה הדבר פשוט שכסף אינו קונה את נפשו ודעתו. פשוט וברור. הפרנסה תלויה - כך היה אומר תמיד - באמונה ובטחון בלבד, והכל בהשגחה פרטית, וחוץ מזה אין שום דבר. היו לו שנים שפרנסתו היתה בדוחק גדול וניתן היה לסדר קצת הכנסה עם איזה חכמה, אבל הוא סירב. הוא תמיד קיים את הכתוב אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. הדבר היה 'מונח' בראשו; אם זה מנוגד לישרות זה לא עבורו. לימים, כשאחד מבניו היה צריך לבחור אם להקל בענין מסוים לצורך פרנסתו או לבטל על משכורת חדשית, היה אצלו הדבר פשוט; כל הכרוך להלכה ועניני אידישקייט בא לפני כסף, גם במחיר כבד של פרנסה לבני הבית.

נהנו ממנו עצה ותושיה

עם השנים נודע ר' דניאל לתל תלפיות שרבים נושעו ממנו בעצה ותושיה. רבים ראו בו יהודי מורם מעם. הוא היה הכתובת להרבה יהודים באמסטרדם ששפכו מר נפשם וצרתם בפניו, וביקשו עצתו וברכתו. הוא שלח את כולם להרבי. גם אלו שלא ידעו כלל מהמושג רבי. הוא הסביר להם. למאות יהודים שהיו רחוקים מכל רגש של חסידות, הוא הסביר והטעים טעמו של חסידות, ואמונה בצדיק הדור. הוא היה דמות מרכזית בקהילת אמסטרדם, ודוגמה למופת של יהודי עם יראת שמים של פעם. הוא היה מהראשונים, מאותם 'נחשונים', בהדרכת המשפיע החסיד רבי מענדל פוטרפס ע"ה, שהקימו ה'חדר' באמסטרדם, בגלל שסירב לשלוח את בניו לבית הספר היהודי המקומי. כל ימיו לחם למען החינוך על טהרת הקודש. וכך גם הכניס לביתו מלמד, יהודי חסידי מארץ ישראל, ששהה בבית כאחד המשפחה זמן רב ללמוד עם הילדים, והעיקר שלא לשלוח אותם לבתי הספר המקומיים של הקהילה.

כשהגיע הדבר לעניני תורה הוא לא היה כתובת לוויכוח. פשוט לא רצה לשמוע משום דבר; לא מהיתר חלב עכו"ם, לא מקולות בכשרות, ולא משמחות ללא מחיצות, ולא מחינוך היהודי המקומי, ולא משחיטת שוחט ללא זקן. הוא לא וויתר. הוא התנהג, במקום מדבר ושממה, כאילו הוא נמצא בליובאוויטש. באותם ימים באמסטרדם כמעט ולא היו ילדים שהלכו עם כיפה על הראש וציציות בחוץ. הנהוג היה להסתיר הכיפה בכובע מסוים. הוא לא ידע חכמות. ילדיו הלכו בחוץ עם אותו לבוש שהיו נוהגים בשאר בתים חסידיים, ללא כל התחשבות ב'מנהג המקום'. וכך קידש שם שמים ברבים. בני קהילת אמסטרדם, שרובם היו רחוקים משמירת המצות, אהבו אותו בגלל שראו בו אדם רציני, שעובד את ה' באהבה וביראה ללא פשרות. גם לילדיו לא עשה הנחות אלא שלח אותם כולם בגיל צעיר לישיבות, והעיקר שילמדו במקום תורה וחסידות. אפילו בתו היחידה שלח מביתו בגיל 15, בגלל שלא רצה שהיא תתחנך בעיר אמסטרדם הייקית. וכך כל הילדים התחנכו רחוק מבית הוריהם, והעיקר שילמדו בסביבה חסידית.

ואכן, כל חייו לא וויתר על קוצו של יו"ד, לא לעצמו ולא לאחרים. הוא לא ידע מ'הנחות' ביידישקייט. גם בשנים שהיה חולה והיה לו יסורים רבים. תפלותיו ארכו שעות, ודקדק בכל מצוה ומנהג, גם בימי חוליו. לדוגמה, מעולם לא ראהו, אפילו בני ביתו, אוכל ללא מלבוש עליון. אפילו לא טעימה כלשהי. לא היה אצלו כזה מושג. כל ערב שבת היה נוהג לכתוב להרבי. חוק ולא יעבור. כשקיבל מכתב חדש מהרבי, הוא קודם הלך לטבול, ורק אחרי הכנה ראויה ולבישת הגארטעל היה פותח את המכתב. כך היה ר' דניאל. חסיד אמיתי. לא לחינם כולם העריכו אותו. אבל מי שפגע ברבים בעניני הדת, מצא אותו נגדו. פעם לפני ארבעים שנה כשהגיע לעיר אמסטרדם זמר ידוע, שהיה בעבר תלמיד ליובאוויטש והרבי הרחיק אותו, ורוח חכמים לא היה נוחה ממנו, והלה רצה להופיע עם 'שירי חסידיים' בפני הילדים הרכים, הוא עשה צעקות עד שהלה עזב את העיר אמסטרדם. הוא לא רצה שהזמר יהיה 'דוגמה' לערכי החסידות. זה לא היה ענין אישי, אלא הוא עמד בגבורה ללחום מלחמתה של תורה. וכך נהג כל ימיו, ולא התפעל משום איש, יהיה מי שיהיה. מעולם לא עשה זאת בדרך מריבות, אבל עמד איתן על עקרונותיו.

ר' דניאל היה דוגמת אמת לאמונת צדיקים, וכל מילה שיצאה מפי כ"ק אדמו"ר זי"ע היה עבורו הלכה למשה מסיני. לא היה לו מקום לספק. וכן גם העריץ אדמורי"ם אחרים, והיה מבטל עצמו בפני כל יהודי, ובפרט רבנים גדולי ישראל. וכך גם הדריך את ילדיו להתבטל בפני כל האדמורי"ם, וראה בהם סמל לתלמידי הבעש"ט ודרך החסידות. הוא שמח מאד כשראה ילדיו מסתובבים אצל אדמורי"ם וגדולי ישראל. זאת היתה שאיפתו ומגמתו תמיד. הוא הרבה לספר לבניו ונכדיו סיפורי צדיקים מתלמידי הבעש"ט וגדולי הדורות, ותמיד היה משוחח בהם. בצעירותו, בלמדו בישיבת תומכי תמימים בלוד, אף נסע כמה פעמים לראות גדולי האדמורי"ם בארץ, כמו הרה"ק מקלויזנבורג זצ"ל, הרה"ק מויז'ניץ זצ"ל, והרה"ק מביאלא זצ"ל, ועוד כמה מגדולי החסידות. אך הוא עצמו דבק כל חייו בחסידות חב"ד ובספרי רבותינו, וברבי אחד. הוא היה מאריך כל יום שעות בתפילה בעבודה שבלב על פי דרך החסידות, ולמרות דוחקו היה מפזר הרבה לצדקה וצרכי חסד, ולא וויתר לעצמו כלום מעבודתו אפילו בימי חוליו.

בדרכו המיוחדת החזיר רבים, מאות ועשרות משפחות, לדרך התורה והאמונה, ובעיקר הרבה מבני הנוער וסטודנטים יהודיים שהקימו עם הזמן בתים חרדיים לשם ותפארת בזכותו. כמו יתר השלוחים הוותיקים של הרבי לקצוי תבל, הוא עשה בעצמו בעלי תשובה רבים, ללא אירגון וללא פירסום, ללא שכר וללא מכסה כספי. פשוט עשה ומילא את השליחות שהרבי הטיל עליו לקרב יהודים להשי"ת. לא לחינם הוא זכה לקירובים מיוחדים ובולטים מכ"ק אדמו"ר זי"ע. הרבה גדולי ישראל העריכו אותו ביותר, והתפעלו מצורתו העדינה והחסידית. הוא תמיד אהב את 'פשוטי העם' וקירבם לחסידות. הוא ראה בכך השקפת עולמו של הבעש"ט, לאהוב ולהעריך כל יהודי. את עצמו הציג תמיד בתור 'אדם פשוט' (אד"ם ראשי תיבות שמו), ולא החזיק טיבותא לנפשיה. גם לאחר שעלה לפני כעשר שנים עם אשתו תחי' לירושלים, והתיישב בשכונת עזרת תורה קרוב לילדיו, המשיך בדרכיו כמקדם.

הרבי היה שולח לו עשרות שנים הרבה מכתבים והוראות, ולפני כל יום טוב היה מגיע מברק מהרבי עבור 'פורסט מייערס אנ"ש', כלומר עבור פורסט ומייערס (הכוונה להשליח הוותיק הרב יצחק פורסט מאמסטרדם). ניתן לומר כי בזכותו התקרבו מאות יהודים לדרך התורה, ויבשת הולנד נעשתה למקום תורה, כי רוח ה' דיבר בו. בכל יום טוב היה מזכה את בני העיר במצות החג. היה נוטל את הלולב ואתרוג ומסתובב בין בני הקהילה אם כולם כבר בירכו על הלולב. וכך גם בראש השנה, לפני שהלך לעשות קידוש, פנה לבתי היהודים שלא באו לבית הכנסת לזכותם בתקיעת שופר. הוא לא שאל אותם כלום. רק דפק על הדלת והודיע 'באתי לתקוע שופר עבורכם'. כך היה.

חלק מאישיותו הכובשת היתה הסיגר התמידי. ר' דניאל היה יכול לשבת שעות רבות על גמרא או ספר חסידות וסיגר גדול ביד. רק לעתים רחוקות הוא נצפה ללא סיגר. 'הרבי הבטיח לי שזה לא יזיק לי', כך היה אומר תמיד. דמותו האצילית והחסידית הזכירה לכל את הסיפורים על חסידים הגדולים מדורות שעברו, מימי תלמידי הבעש"ט.

בכל מקום שר' דניאל היה בא השאיר אחריו רושם בלתי נשכח. הרגישו בנוכחתו, למרות שהוא היה לרוב מופנם לעצמו. הוא לא דיבר הרבה, רק ישב השקט בהתבוננות. הכרת פניו ענתה בו, כולו אומר כבוד, זקנו שירד על מדותיו, ופניו הרציניות תמיד, וכולו אומר יראת שמים וחסידות. זה עשה את שלו על כל סביבו. בעל צורה אמיתי. כשפעם, לפני עשרות שנים, שאל את הרבי האם לא הגיע הזמן שיעלה לגור בארץ ישראל בגלל חינוך הילדים, ענהו הרבי שהוא צריך יהודי כמוהו באמסטרדם. עצם הופעתו עורר באנשים רגש היהודי, וקירבה לחסידות.

כל מי שהכירו מקרוב הבחין וידע שמדובר בחסיד עם מדריגות והשגות גדולות, הכל ללא בליטות, בדרך החבד"י של מוח שליט על הלב, ולא בבליטות וחיצוניות זרה, אלא שקוע בעצמו ללא להראות שום רגש לחוץ, אבל לבו היה בוער כאש לעבודת השי"ת ברוח החסידות. מי שראהו מתפלל, והיה שומע שופך לבו בנשמת, היה נמס כל נפשו.

***

אחד מהדברים שאופפו את ר' דניאל היה שמעולם לא שאל 'למה' או 'מדוע'. אם הרבי היה אומר לו דבר מסוים, הוא היה מבצע אותו ללא לשאול שאלות. אצלו ה'קבלת עול' היתה עדיפה מעל כל הדעות וחכמות שבעולם.

הוא היה מהמעטים שזכו לקבל דולר מהרבי בשלהי תשרי תשנ"ד, בשעת עת רצון. היה זה כמדומה אור ליום כ"ח תשרי תשנ"ד מאוחר בערב שפתאום נפתח הדלת שלפני חדר הרבי, והרבי התחיל לחלק דולרים לקבוצה קטנה, למעטים ששהו אז ב 770. ר' דניאל ובניו הגיעו שעה לפני כן בטיסה מאמסטרדם, ובאו להתפלל מעריב, ולפתע שמעו שהרבי מחלק דולרים. כשניגש ר' דניאל לקבל את הדולר הוא היסס, והמזכיר ר' ליבל גראנער לקח את ידו באמרו 'קח את הדולר'. לשאלת בניו למה היסס, ענה בכאב שהרגיש באותו רגע שהרבי נפרד ממנו בגשמיות.

בחורף שנת תשמ"ו באחת הפעמים שהיה ר' דניאל אצל הרבי, היה צריך לנסוע חזרה ביום חמישי בערב. וכידוע היה הסדר שהנוסעים היו עומדים בפרוזדור למעלה, ואחר תפלת מנחה היה הרבי מאחל להם נסיעה טובה. כשעמד שם ר' דניאל בתוך הנוסעים אמר ר' ליבל גראנער לרבי שהם חוזרים היום לביתם, והרבי בירך את כולם ולא הביט כלל על ר' דניאל, בשעה שכנודע היה לו תמיד קירובים גדולים. ר' דניאל הסתפק אם בכלל לנסוע, אבל בלית ברירה נסע לשדה־התעופה בעגמת נפש גדולה. והנה, אחר טיסה קצרה הודיע הטיס כי יש תקלה מסוימת והמטוס מוכרח לחזור לנוא יארק. כל הנוסעים קיבלו כרטיס לנסוע למחרת, אבל ר' דניאל ביקש מקום ליום ראשון, כי נסיעה לאירופה ביום ששי מגיעה בשבת. ביום ראשון עמד שנית אחרי תפלת מנחה לקבל ברכת הדרך מהרבי, ופתאום פנה אליו הרבי בשמייכל גדול 'פארט געזונטרהייט און מען זאל הערן בשורות טובות'.

באותה שנה, בקייץ שנת תשמ"ו, היה ר' דניאל פעם שנית אצל הרבי לרגל חתונה משפחתית. היה זה בערב ראש חודש תמוז, אחר שהרבי חזר מהאוהל הוא חיכה עם משפחתו בפרוזדור שלפני חדר הרבי. הרבי איחל לו מזל טוב, והוא ביקש רפואה שלימה על עיניו, מפני שמצבו היה אז שעיניו נפגעו ממחלתו וכמעט לא ראה כלום, וצבעים בכלל לא ראה אלא הכל בשחור ולבן. הרבי הביט עליו בצחוק ועשה תנועת ביטול עם ידיו 'מאכט זיך ניט נאריש'. מאז, למחרת ראה ממש הכל כמקדם ללא שום פגיעה, ויהי לפלא.

בשנים האחרונות היה חולה מאד, ובחדשים האחרונים סבל יסורים גדולים. במיטת חוליו ביקש באפיסת כחותיו שינגנו ניגוני התעוררות, ניגוני ליובאוויטש של פעם, והוא באפיסת כח שר לעצמו. היו ניגונים מיוחדים של רבותינו נשיאנו שהוא חזר עליהם יום יום, ושר אותם לעצמו במיטת חוליו. הוא טיהר עצמו בטהרה וקדושה בהרבה דרכים, וידע כי ימיו ספורים. לנכדו שבא לבקרו כמה שבועות לפני פטירתו אמר 'המצב מאד פשוט, בוא נגיד לחיים'. כך היתה השקפתו ומבטו על 'המעבר' מעולם הזה לעולם הבא. הוא היה חי כל ימיו כמו חסיד, ונפרד מהעולם הזה כמו חסיד. הוא ידע שהולך 'להתראות עם הרבי', והכין עצמו לכך עם ניגון חסידי. חסיד של פעם.....

לפני תקופתו האחרונה הוא ביקש והתנה, למרות הקושי שדבר, שלא יגע בו בשום אופן מטפל גוי או אשה, ככה שלצד בני המשפחה רק אברכים חרדיים טיפלו בו. דבר שהיה קשה מאד למצב שהיה בו, אבל כך היתה בקשתו.

***

הוא השאיר אחריו אשתו החשובה מרת מרים מייערס תחי', ואת בנו בכורו הרה"ג רבי פינחס אברהם מייערס אב"ד האג בעל שו"ת דברי פינחס, את בנו הרה"ח ר' דוד אליהו מייערס ברמת-שלמה בירושלים, בתו המחנכת מרת שרה נעמאנאוו, אשת הרה"ח ר' יוסף יצחק נעמאנאוו בעיר ברינוא, הרה"ח ר' ברוך מענדל מייערס מקראון הייטס, והרה"ח ר' עזרא מייערס סופר סת"ם בעיר ביתר, ואחותו היחידה מרת מרים היימס תחי' אשת הרה"ח הרב חיים ישראל הלוי היימס, מיקירי אנ"ש בלונדון. המנוח זכה להשתדך עם הרבה מגדולי החסידים ומשפיעים בליובאוויטש, וזכה לשדך את ילדיו עם משפחות מיוחסות בישראל, וגם בשאר חסידיות עם בתי חסידים ידועים, וכך זכה להשאיר אחריו עשרות נכדים ונינים, שהולכים כולם בדרך התורה והחסידות.

כך נתקיימה בקשתו ותפלתו, שתמיד חזר עליו בדמעות שליש, שהילדים יהיו 'ערליכע חסידישע אידן'.

נטמן בחלקת חב"ד 'חלקת הרבנים' בהר הזיתים בירושלים.

יהא זכרו ברוך.

המשפחה יושבת שבעה בבית המנוח ברחוב עזרת תורה 8 בירושלים
ובחיפה ליד רמת ויז'ניץ אצל משפחת קאטצבורג ברחוב מיכאל 57