מתיבת הדואר הנכנס של COL:
אב לנער המתקרב לגיל בר מצוה, כותב בגילוי לב על הלבטים שלו בנוגע לאופן עריכת בר מצוה .


"גם אני מוזמן, לפעמים. חבר או קרוב משפחה, מביא את בנו לעול המצוות.

אפשר לחוש את ההתרגשות כבר כשהמעטפה מציצה מתיבת הדואר, עם איור תפילין מעשה ידי אמן, מעוטר בברכה בכתב יד של הרבי, ולעיתים גם עם פסים של זהב.

וההכנות של בעלי השמחה? כמעט כמו חתונה זוטא. תקליטן, צלם, צלם וידאו וסטילס, ואלבום דיגיטלי. ומה עם האורות? יש מהדרין מן המהדרין, גם באורות צבעוניים, שישוו לאירוע גם מראה של 'הופעה חיה'. ושלא נתבלבל: האירוע על טהרת הקדש, עם ההכשר המהודר ביותר 'שמיטה לחומרה'.

ומה עם ההכנות של תלמידי הכיתה, הלוא הם חבריו של החתן דנן? הם נערכים מראש בהכנות מדוקדקות. הרי יש לקנות 'טילים שורקים' וזיקוקים לריקודים. צריכים להתכונן גם לריקוד עם החתן, וגם אולי את ריקוד ה'פינגווין' שפשה לאחרונה, שמצריך אימונים מייגעים ותרגול מדוקדק.

אם נוסיף למשוואה גם את "שעון חב"ד" המפורסם, (שהמועד הרשום בהזמנה הוא בגדר המלצה בלבד...) והרי לנו מתכון ממנו חוששים חלק מההורים והמחנכים: למחרת הנערים הצעירים לא 'מונחים' כלל בלימודים...

מאידך, יבואו הורים ויאמרו: "נכון, הילד הלך לבר מצווה ונשאר עד מאוחר. מותר לילד לשמוח בשמחת חבר כיתתו! בפרט, שהוא מצפה גם שיבואו לשמח אותו גם בשמחתו הוא! הרי גם כשיש חתונה משפחתית חוזרים כולם מאוחר. ונכון, שהיום נכנסו אמצעי הדיגיטל השונים. לכן נחזור להדליק בעששיות נפט, כמו בשנים שהקימו את כפר חב"ד?!"


אילוסטרציה: ארכיון col

ומה יגיד אב החתן דנן? פשוט מאוד: "זה השמחה הפרטית שלי, ואין לאף אחד זכות להתערב בה. הורה שמעוניין שהילד שלו יחזור מוקדם, שידאג לכך."

אם כך, איפה הדרך הנכונה?

נכון, שפעם זה לא היה. לא לפני שנים רבות, היו מביאים מהבית טייפ גדול, אולי חברו לו גם רמקול, והוא ליווה את הבר מצווה בשירי ניחו"ח חסידיים. לאחר אמירת המאמר, הילדים היו ניגשים להצטלם עם החתן, מרימים אותו על כסא, כתף אל כתף יד אל יד, וריקוד חסידי.

בשנים מוקדמות יותר, היו חסידים שערכו בכלל את הבר מצווה כחלק מהתוועדות בבית הכנסת בשבת. והכי חשוב: חתן הבר מצווה היה לומד את המאמר שנן היטב, (היו גם שלמדו בע"פ את המאמר המקורי של הרבי באידיש) וחוזר אותו בכובד ראש, כמוטיב מרכזי ועיקרי בכל עניין הבר מצווה.

(וכל זאת מבלי לזלזל ח"ו בנערים נהדרים שלומדים היום גם כהנ"ל, ואפילו מוסיפים 'פלפול' נאה. הרעיון הוא, שאז היו מונחים פחות באירוע מסביב)

ברור הדבר, שאי אפשר לחזור אחורנית בזמן, ויש דברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מבר מצווה, ולא ראוי לבייש נער שלא להתנהג כמו ב"סטנדרטים המקובלים". כלומר, המינימום המקובל: מוזיקה, סעודה, צלם. ותמיד יהיו את ההורים שרוצים לעשות את הבר מצווה של הבן שלהם ל"משהו מיוחד".

השאלה שנשארת פתוחה היא לדעתי: מהם הגבולות, ומי קובע אותם?

ועוד שאלה קטנה, אבל מאוד חשובה: האם השירים ה'חסידיים' שמושמעים היום ומקפיצים את הילדים כאחוזי תזזית כאילו הם בדיסקוטק (בטח אם נוסיף את האורות הצבעוניים המרצדים) זהו דבר חינוכי? ואם לא, האם תפקיד המורה או המנהל לקבוע את אופי האירוע?

מצד אחד, אם נותיר את הזירה להורים וללחץ החברתי בכיתה, הרי שהרף יעלה יותר ויותר, ואירועים כאלה יצאו משליטה הן מבחינת ההוצאות, והן מבחינת הדוגמה החינוכית לילדים.

מאידך, האם תפקידו של המורה לשמש מעין 'משגיח כשרות' על אירוע שכזה? נניח שהאירוע לא התנהל כיאות, לא היה כדאי למחרת לדון על כך בתלמוד התורה, ולהסיק את המסקנות בשיקול דעת?

כולנו מכירים את הסיפור על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים. נשאלת השאלה מדוע שניהם אשמים בחורבן ירושלים? הרי בר קמצא - האורח הלא קרוא שגורש בבושת פנים, לא אשם שהוא גורש?

מסתבר, שכשיש מריבה, אין דבר כזה מישהו לא אשם, ו'הוא התחיל'. האחריות מוטלת על שני הצדדים. היו חכמים, ולא צודקים.

הצגתי כמיטב יכולתי את הסברות לכאן ולכאן, אשמח לשמוע גם את חוות דעתם של הקוראים."