מערכת COL
|
יום כ"ה ניסן ה׳תשע״ה
14.04.2015
מי אנחנו באמת? ● הרב מנחם ברוד על התבטאויות הבוז
כמה רדודים הם הניסיונות להסביר את שורשי המחלוקת כמאבק בין שכל לרגש, כאילו צד אחד נוהג בדרך רציונלית בעוד רוב העם נוהה אחר נאמנות שבטית רגשית. אמירות אלה מעידות שאותם אנשים לא למדו דבר, והם ממשיכים את נימת ההתנשאות הריקנית שהתפרצה בהתבטאויות הבוז נגד 'משתטחי הקברים ומנשקי הקמעות' ● המאמר השבועי ב'שיחת השבוע' כנסו לקריאה
צילום אילוסטרציה: מנדי הכטמן, COL)
הרב מנחם ברוד
בעקבות תוצאות הבחירות מתנהל בארץ דיון סוער בשאלה מי אנחנו באמת. האם 'מדינת תל-אביב', הנותנת את הטון בשיח התקשורתי והתרבותי, היא המייצגת נאמנה את הלכי הרוחות בעם ישראל, או שאין זו אלא בועה המנותקת מרוב העם.
כמה רדודים הם הניסיונות להסביר את שורשי המחלוקת כמאבק בין שכל לרגש, כאילו צד אחד נוהג בדרך רציונלית בעוד רוב העם נוהה אחר נאמנות שבטית רגשית. אמירות אלה מעידות שאותם אנשים לא למדו דבר, והם ממשיכים את נימת ההתנשאות הריקנית שהתפרצה בהתבטאויות הבוז נגד 'משתטחי הקברים ומנשקי הקמעות'.
מי נטש
בשורש הדברים עומד אותו ויכוח המלווה אותנו מראשית הציונות ולאורך כל שנות קיומה של המדינה: האם אנחנו עם ככל העמים או 'עם לבדד ישכון'? האם מרכיבי זהותנו הם הסממנים הלאומיים – מדינה, טריטוריה, שפה – או התורה ומצוותיה, שעליהן שמרנו בדבקות יותר משלושת-אלפים שנה?
התהליך המעניין ביותר שקרה במרוצת השנים הוא, שמקדשי הלאומיות דווקא הם שמיהרו לנטוש אותה. לכאורה היו הללו צריכים להיות הקנאים הגדולים ביותר לשלמותה של המולדת, לשפה העברית, לייחודה של התרבות הישראלית. אך מתברר שדווקא אצלם נהפכה הלאומיות למילה גסה – 'לאומנות'. הארץ כבר אינה יקרה להם. הם מתהדרים בשמות לועזיים ודוגלים בהתערות בתרבות הכלל-עולמית.
ומולם, מי נאחז בציפורניו בכל רגב עפר מאדמת ארץ ישראל – יהודים שדוחים את הלאומיות כתחליף ליהדות, ומאמינים בייחודה של התורה, ב'עם לבדד ישכון' ובקדושתה של ארץ ישראל.
מקשה אחת
כי כאלה אנחנו. בעמים אחרים הלאומיות היא אכן הדבק המלכד, אבל הגורם המאחד אותנו שונה במהותו. אין שום דבר שקושר בני-אדם מרוסיה וממרוקו, מתימן ומאוסטרליה, מדרום-אפריקה ומצרפת – אלא התורה והמסורת היהודית. אין שום היגיון שעם יהיה קשור למולדת שאותה עזב לפני אלפיים שנה, אלא אם כן האמין שהיא שלו מכוח ההבטחה האלוקית.
ברגע שמשמיטים את הבסיס האמיתי של הזהות היהודית, מגלים במהרה שהתחליף אינו ממלא את החלל. ההתנתקות מהתורה נהפכת בהדרגה להתנתקות גם מהלאומיות היהודית ומאהבת הארץ. על כך נטוש היום המאבק בתוך החברה הישראלית, ומתברר שרובו המכריע של העם דוחה את ההתנתקות הרוחנית, ומאמין במעמדו הייחודי של עם ישראל. זה אותו ציבור שמקדש את השבת והכשרות, מכבד את קברי האבות, מנשק מזוזות ומניח תפילין. מתברר שהכול מקשה אחת.
מי שמתרחק מהשבת ומהכשרות – יתרחק גם מזיקתו לארץ ישראל, ויאבד גם את האינסטינקטים הבסיסיים המאפשרים לעם להתקיים בסביבה העויינת, שבה הוא מוקף אויבים המבקשים להשמידו. ומי שחשב שאפשר לפתור את בעיותיו של העם היהודי בלי המשיח – מבין דווקא היום עד כמה אנחנו זקוקים לו.
בעקבות תוצאות הבחירות מתנהל בארץ דיון סוער בשאלה מי אנחנו באמת. האם 'מדינת תל-אביב', הנותנת את הטון בשיח התקשורתי והתרבותי, היא המייצגת נאמנה את הלכי הרוחות בעם ישראל, או שאין זו אלא בועה המנותקת מרוב העם.
כמה רדודים הם הניסיונות להסביר את שורשי המחלוקת כמאבק בין שכל לרגש, כאילו צד אחד נוהג בדרך רציונלית בעוד רוב העם נוהה אחר נאמנות שבטית רגשית. אמירות אלה מעידות שאותם אנשים לא למדו דבר, והם ממשיכים את נימת ההתנשאות הריקנית שהתפרצה בהתבטאויות הבוז נגד 'משתטחי הקברים ומנשקי הקמעות'.
מי נטש
בשורש הדברים עומד אותו ויכוח המלווה אותנו מראשית הציונות ולאורך כל שנות קיומה של המדינה: האם אנחנו עם ככל העמים או 'עם לבדד ישכון'? האם מרכיבי זהותנו הם הסממנים הלאומיים – מדינה, טריטוריה, שפה – או התורה ומצוותיה, שעליהן שמרנו בדבקות יותר משלושת-אלפים שנה?
התהליך המעניין ביותר שקרה במרוצת השנים הוא, שמקדשי הלאומיות דווקא הם שמיהרו לנטוש אותה. לכאורה היו הללו צריכים להיות הקנאים הגדולים ביותר לשלמותה של המולדת, לשפה העברית, לייחודה של התרבות הישראלית. אך מתברר שדווקא אצלם נהפכה הלאומיות למילה גסה – 'לאומנות'. הארץ כבר אינה יקרה להם. הם מתהדרים בשמות לועזיים ודוגלים בהתערות בתרבות הכלל-עולמית.
ומולם, מי נאחז בציפורניו בכל רגב עפר מאדמת ארץ ישראל – יהודים שדוחים את הלאומיות כתחליף ליהדות, ומאמינים בייחודה של התורה, ב'עם לבדד ישכון' ובקדושתה של ארץ ישראל.
מקשה אחת
כי כאלה אנחנו. בעמים אחרים הלאומיות היא אכן הדבק המלכד, אבל הגורם המאחד אותנו שונה במהותו. אין שום דבר שקושר בני-אדם מרוסיה וממרוקו, מתימן ומאוסטרליה, מדרום-אפריקה ומצרפת – אלא התורה והמסורת היהודית. אין שום היגיון שעם יהיה קשור למולדת שאותה עזב לפני אלפיים שנה, אלא אם כן האמין שהיא שלו מכוח ההבטחה האלוקית.
ברגע שמשמיטים את הבסיס האמיתי של הזהות היהודית, מגלים במהרה שהתחליף אינו ממלא את החלל. ההתנתקות מהתורה נהפכת בהדרגה להתנתקות גם מהלאומיות היהודית ומאהבת הארץ. על כך נטוש היום המאבק בתוך החברה הישראלית, ומתברר שרובו המכריע של העם דוחה את ההתנתקות הרוחנית, ומאמין במעמדו הייחודי של עם ישראל. זה אותו ציבור שמקדש את השבת והכשרות, מכבד את קברי האבות, מנשק מזוזות ומניח תפילין. מתברר שהכול מקשה אחת.
מי שמתרחק מהשבת ומהכשרות – יתרחק גם מזיקתו לארץ ישראל, ויאבד גם את האינסטינקטים הבסיסיים המאפשרים לעם להתקיים בסביבה העויינת, שבה הוא מוקף אויבים המבקשים להשמידו. ומי שחשב שאפשר לפתור את בעיותיו של העם היהודי בלי המשיח – מבין דווקא היום עד כמה אנחנו זקוקים לו.
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
