על תופעת `הנשים החרדיות` הרצות לכנסת ● הרב דוד דרוקמן

העיתונות הכללית שאיננה יודעת ואיננה מבחינה בין תכלת לקלא אילן בכל הקשור למתרחש ולניואנסים הפועלים בקרב הציבור החרדי – כמובן מתייחסת אליה. הן מדברות, הן מתראיינות, הן מצטלמות, את שלהן הן השיגו מפלגת הנשים החרדיות

הרב דוד מאיר דרוקמן

"פה נטמנה מרת............. אשת אדון ...... ז"ל, סגן יו"ר ועדת בקורת שבוועד פועלי בית החרושת לסודה במפרץ חיפה".

בכיתוב מצבה שכזה נתקלתי באחד מבתי הקברות בצפון הארץ.

מתברר שמדובר בזוג קשישים ערירים, שכאשר הבעל הלך לעולמו, נותרה האלמנה גלמודה, וזו הכינה בעודה בחיים קבר ומצבה עבור עצמה לאחר אריכות ימיה ושנותיה.

במהלך ערוב ימיה, כל אימת שעברה ליד 'הקבר' שלה, הייתה שוב ושוב קוראת את מה שכתבה על עצמה, שוב ושוב טיפחה כנראה לעצמה על השכם ואומרת: "את לא סתם אישה, את לא אלמונית, את לא פחות מאשר ..אשת סגן יו"ר ועדת בקורת של ועד וכו' וכו'. וכי מילתא זוטרתא היא זו. א קלייניקייט.

פסיכולוגים אומרים כי אנשים בעלי דימוי עצמי נמוך, אוהבים תדיר להשתקף ולראות את עצמם בראי. הם צריכים לחיות עם התחושה, האשליה שהם משהו.

טבע הקב"ה בטבע הבריאה, כי לאישה יש תכונה של התבטלות. בספרי הקבלה מבואר כי זה נובע מהעובדה כי שורש האישה היא בספירת ה'מלכות', והמלכות כמוה כלבנה שאין לה אור עצמי משלה, והיא מקבלת מאור השמש. והיה, וזכתה האישה – הרי תכונת אישיותה מתורגמת לקדושה, וההתבטלות שלה משמעותה שהיא באופן טבעי יותר יראת ה' מן הגבר. היא מבטלת את ה'אני' שלה בפני רצון שמיים.

לא בכדי, מבאר המהר"ל מפראג, נאמר במתן תורה "כה תאמר לבית יעקב" – כלומר, ל"בית יעקב" אלו הנשים מסתפק הקב"ה ב"תאמר" – אמירה רכה, שלא כמו אצל "בית ישראל" אלו האנשים אליהם פונה הקב"ה ב"תגיד" – דברים קשים כגידים – כי, היות והאישה בטבע הולדתה בטילה יותר למלכות שמים, אי לכך, די באמירה רכה ועדינה כשפונים אליה ומכינים אותה לקבלת התורה. ביחס לאישה אין צורך בדברים כדרבנות כפי שזה אצל הגברים.

זה במצב שהאישה זוכה. ברם, ברגע שחלילה אותה אישה לא זוכה - הרי טבע ההתבטלות שאצלה הופך לתסביך, לרגש נחיתות. וכשרגש זה מתחיל לעבוד שעות נוספות – הרי אוי לה ואוי לסביבתה. אז היא לפתע נזכרת שהיא לא חשובה ולא מפורסמת מספיק, שלא רואים אותה בכנסת, ואו אז היא מודיעה שהיא מייסדת רשימה ו'רצה' לכנסת, וזה כבר לא משנה אם תיכנס או לא תיכנס; את ליטרת התשומת לב שלה היא כבר מקבלת.

העיתונות הכללית שאיננה יודעת ואיננה מבחינה בין תכלת לקלא אילן בכל הקשור למתרחש ולניואנסים הפועלים בקרב הציבור החרדי – כמובן מתייחסת אליה. הן מדברות, הן מתראיינות, הן מצטלמות, את שלהן הן השיגו.

היה פעם ראש עיר בחיפה שקראו לו אבא חושי.

מספרים כשהיו באים לאבא חושי ואומרים לו: "אבא חושי, ראית מה כתבו עליך בעיתון?".

"לך תבדוק האם את השם 'אבא חושי' הם כתבו מספיק בולט וללא שגיאות כתיב", הגיב אבא חושי בספק הומור, "זה העיקר".

כתבו עליהן, התייחסו אליהן, הם עשו את 'היומית', כל השאר פרסומות.

* * * *

אבל, למה להיות כל כך ציניים?

בהשקפה והתבוננות מזווית אחרת, מדובר כאן הרי בסך הכל בבדיחה די כואבת.

אינני מכיר את 'הנשים החרדיות' שהודיעו על ריצתן לכנסת. אבל, כמעט ברור לי, שבדיקה קלה תעלה שמדובר בכאלה שהמשותף להן הוא שהן לוקות באיזה 'חסר'. חסר בחיי משפחה תקינה, חסר מתקופת הילדות, ולפיכך, הן מצויות במרוץ נואש כדי למלא את החסר הזה.

במשפחות חרדיות מתוקנות האישה איננה רק זו ששורשה בספירת המלכות – אלא היא המלכה בכבודה ובעצמה.

'רק אצלנו' נפסק שיש לקנות תכשיטים ומלבושים לאישה לפני כל חג, 'רק אצלנו ביהדות', הגבר בעצם מופלה מול אשתו, כי אותה ציוונו חז"ל יש לכבד יותר מגופו. ולא נמנה כרוכלא איזה יחס כבוד אמיתי ופנימי מקבלת האישה-האמא-הסבתא מכל הסובבים אותה.

שוב, אינני יודע, ברם דומני, שאלה 'הנשים' המכנות את עצמן, בבחינת אם אין אני לי מי לי, 'נשים דעתניות', באיזשהו מקום מחפשות נואשות משהו בלתי מוגדר כדי למלא את החסרים והחללים שלהן בתחום המשפחתי או/ו הריגשיים בהווה או בעבר.

אכן , נואל ומיותר, אך לתקוף אותן, לבקר אותן. יש להתייחס לתופעה בפרופורציות המתאימות גם עם קורטוב של הבנה, אם לא בחמלה.

בהשגחה פרטית, נתקלתי באחד הקונטרסים המוסמכים בסיפור עובדה, הממחיש מה היא בת מלך אמיתית, אשר למותר לציין, כי 'ריצה לכנסת' מסתמא לא הייתה חסרה לה;

ידוע שבדור הקודם היו גדולי ישראל מחליפים כוחות, ונופשים ב'דאצ'ה' של מארינבאד (צ'כיה). פעם טיילו כבוד קדושת הרבי הריי"צ מליובאוויטש וה'מנחת אלעזר' ממונקאטש בשבילי עיירת הנופש מארינבאד. לפתע עצר המנחת אלעזר את הילוכו, והתחיל לשאוף אויר מלא ריאותיו. שאלו הרבי הריי"צ: "מונקאטשער רב, אפשר פילט איר ניט גוט, איר ווילט צוריק גיין?" ("הרב ממונקאטש, אולי אתם מרגישים לא טוב, אולי אתם רוצים לחזור?"), ענה המונקאטשער: "לא".

הלכו עוד כמה פסיעות, ועוד הפעם החל לשאוף אויר, ואמר "איך שמעק א ריח פון קדושה" ("אני מריח ריח של קדושה"),

ואז התחיל הרבי הריי"צ לצחוק.

שאלו המנחת אלעזר: "ליובאוויטשער רבי פאר וואס לאכט איר" ("רבי מליובאוויטש למה אתם צוחקים?") ענה לו הרבי (ולמען הקיצור, אתרגם ישירות מאידיש): "היות ואמי (הכוונה לרבנית הצדקנית והמשכלת שטערנא שרה אשת הרבי הרש"ב) רצתה מאד לראות אתכם, אז אמרתי, שתסתתר מאחורי עץ, ואז תוך כדי הילוכנו – תוכל לראות אתכם. וזה שאתם אומרים שאתם מרגישים ריח של קדושה – כן, כן, היא הרי נכדה של הטשערקאסער הקדוש" (כידוע, שהסבא-רבא של הרבי הריי"צ היה הרה"ק רבי יעקב ישראל מטשערקאס בנו של הרה"ק רבי מוטל'ה מטשערנאביל).

הרי לנו, שגם הסתתרות והיחבאות מאחורי עץ - אינם יכולים להסתיר מלכות כשהיא אמיתית.

(הטור התפרסם ב'שעה טובה')

הצטרפו עכשיו לכל החדשות החמות של 'קול חב"ד' בווטסאפ

למקרה שפספסתם

הוסף תגובה

0 תגובות

נצפה באתר

עוד באתר