מערכת COL | יום ל' כסלו ה׳תשע״ה 22.12.2014

"בא נדליק קצת אור בעולם" ● חני ליפשיץ, קטמנדו

מפעים לראות את שלוחי חב"ד מדליקים את אור החנוכה בכל מקום בעולם. השליחה חני ליפשיץ בקטמנדו נפאל מגישה כאן סיפור אמיתי, על הדלקה באחד המקומות הנידחים ביותר – שהדליקה לבבות ● "כשהוא מתעורר מאוחר יותר, הוא מוצא את איתן עומד שעון על אדן החלון מתבונן בשלהבת הבוערת שבחנוכיה וכל גופו רועד" שלהבת שהדליקה לבבות

חני ליפשיץ - קטמנדו.

--------------------------------------------------------

ז'אן קלוד מגיע לקטמנדו  כל שנה בחורף.

בעונה בה צולפת הרוח הלבנה והעיקשת על פניהם של הילדים זבי-החוטם ומחוסרי-הגפיים המתגלגלים בצידי הרחוב.  הוא יורד מהאוטובוס הישן והמקרטע לאחר נסיעה של ארבעים שעות מהעיר ורנאסי שבהודו בה הוא גר כבר שלושים שנה.

הגלימה הארוכה שלו נוגעת באבני הדרך והיא נצבעת אט אט באפור מלוכלך. איש מבוגר ושבע ימים בגלימה ארוכה לבנה, המהלך לו חרש-חרש בין סמטאותיו הצרות של ה'טמאל'. לרוב הוא נמצא רכון לצד ילד שדוף עם עצמות בולטות, לוטף את פניו ממתיק סוד על אוזנו, לוחש לו מילה טובה או שניים. מחיה את נפשו בצלחת מזון וספל תה חם.

שמש גדולה זורחת  על פניו והעיניים שלו  חומות וטובות. הוא כאן כדי לעזור. כן, אפשר תמיד לעטות ארשת צדקנית על שרירי הפנים אך עיניהם של בני-האדם לעולם לא משקרות. הנתינה משתקפת באישונים. הנשמה היא שמביטה.

קר להם לילדים וז'אן קלוד מגיע במיוחד כדי לדאוג שיהיה להם חם.


ז'אן קלוד (משמאל) בבית חב"ד לצד הרב חזקי ליפשיץ

בנפאל כולה ובקטמנדו הבירה בפרט, זרוקים אלפי ילדי רחוב מעוותים ומצורעים בין הביבים ובתוך מי השופכין, נוברים בערימות האשפה הגדולות בתקוה למצוא דבר מאכל ראוי להכניס לפיהם, מחפשים פיסות בדים קטנות שיכסו את גופם. .בלילות, כשהקור כאן מגיע למינוס חמש  מעלות, הם מבעירים מדורות של יאוש מקרבים את ידיהם לשלהבות העצובות. לא קל להלך בניהם. המבט המורעב שלהם צובט לנו את הלב והופך את הקרביים.

"לז'אן קלוד יש בית-יתומים גדול בהודו, שם הוא מגדל מאות רבות של ילדים בהתנדבות", מספרים האנשים, "הוא מחולל שם ניסים ונפלאות של ממש ", הם מתפעלים. "זה בגלל שסבל כל-כך בעצמו כשהיה ילד", הם מוסיפים בלחש...

לא אחת מצאתי עצמי מתבוננת בו מרחוק, פוסע לאט בין הצריפים ושאלתי את עצמי 'מי אתה ז'אן קלוד? ואיפה.. איפה סבלת כל-כך ??!"..

באחד הימים בהם ישבנו עם המטיילים בבית-חב"ד זיהינו את כנף גלימתו הנשרכת על המדרגות. משום-מה הדבר נראה לנו אך טבעי כאילו חיכינו לרגע הזה..

הוא נכנס בחיוך נבוך וביקש לדבר עם הרב. זה זמן רב שהוא שומע על הבית היהודי החם שיש במקום הזה.

הוא רוצה מאוד לדבר עם הרב אבל קשה לו. שישים שנה שהוא לא דיבר עם רב.

כל-כך הרבה זמן עבר מאז שלמד את אותיות הא-ב עם המלמד של החיידר הרב  אוליביה גלזן בפריז.

כן, לפני אלפי שנות אור. כשעוד קראו לו 'רפאל' ועוד הרבה קודם שבעטו באבא ואמא במגפיים מסומרות ושלחו את המשפחה בת ה-5 נפשות יחד עם עוד אלפים רבים של יהודים ל'דראנסי' - המחנה בו המתינו לקץ גורלם, לרגע בו יובלו למחנות ההשמדה.

כבר כשהיה ילד רך בשנים אמרו כולם שיש לו זכרון מיוחד במינו, התפעלו מהיכולת הזו שלו לזכור תאריכים ולחרוט אירועים, בשנים הארורות הללו, בהן התגלגל בצידי הדרכים מתפלש במי הביוב כואב ומיוסר, התפלל רק לשכוח. לשכוח ושוב פעם, לשכוח.

אבל זה לא קרה.

הוא לא שכח כלום. הסיוטים קבעו להם משכן של קבע.

הוא חרט את המראות כולם על לוח ליבו. זוכר את ריח האשפה בה נבר בתקוה למצוא דבר מאכל ראוי להכניס לפה, זוכר את תחושת הגירוד על גופו כשהידק אליו פיסות בד דקות .בלילות, כשהקור היה מגיע למינוס חמש  מעלות, הוא היה  מבעיר מדורות של יאוש מקרב את ידיו הסדוקות לשלהבות העצובות.

הוא זוכר את ההבטחה שהבטיח לעצמו שעה שגופו השדוף נרמס וקליפת התפוז שבערימת האשפה דמתה בעיניו לאוצר, הוא יעזור לילדים סובלים!

הוא יתנתק מהכל. מהעבר. מהמסורת. מכל מה שקשור לשנים הרעות ההן ויקדיש את עצמו לסבלם של ילדים בעולם הקשה הזה.

"אני לא באמת יודע איך להסביר את זה. אבל פתאום הערב כשראיתי את האור בוקע מן החלון שלכם, החלטתי שאני עולה", הוא מרכין את ראשו.


הדלקת נרות חנוכה בבית חב"ד קטמנדו. מימין: הרב חזקי ליפשיץ

זו היתה תחילתה של הידידות המופלאה בין ז'אן קלוד - רפאל לבנינו.

מידי יום אחר-הצהריים היה נכנס לבית-חב"ד מדבר עם חזקי ואיתי  שעות ארוכות, חוזר ומספר חוזר ודומע.  הדרך מן הספה אל בית הכנסת שלנו היתה לו ארוכה וקשה . הוא היסס וחשש והזכרונות ההם שוב פעמו ביתר שאת .. לא דחקנו בו . הבנו אותו לגמרי. גם את הדרך הזו  הוא צלח אט אט, בקצב שלו.

אנחנו יודעים כבר מנסיון  שכשהניצוץ היהודי נדלק, גם רוח פרצים לא תצליח לכבות אותו.

באחד הימים הוא קיבל מאיתנו במתנה את הספר 'הדרך לחיים של משמעות' בשפה הצרפתית. עוד באותו הלילה הוא דפק על דלת ביתנו בהתרגשות וביקש לדעת יותר ויותר על הרבי מליובאויטש שדבריו החכמים והנהדרים פרטו על הנימים הדקים של נשמתו.

"עוד שבוע נר ראשון של חנוכה" סיפרנו לו קודם שעזב את הבית  "מאוד נשמח לראות אותך מגיע להדלקה יחד עם כולם".

הוא הביט בנו מהורהר ולא ענה.

● ● ●

שנה בדיוק קודם לכן. שבוע לפני חנוכה.

ניר נכנס אל בית-חב"ד בבגדים של נזיר בודהיסט. ראשו מגולח וזרועותיו חשופות..

הוא סקר בעיניו את החבורות הרבות המתגודדות בבית-חב"ד. מי בספות מי במחשבים מי במסעדה ומי בבית-הכנסת. "לא הגעתי הנה בשביל לטייל. אני למעשה מחפש פה משהו אחר", שמענו אותו אומר בהתלהבות.

"באתי הנה להגשים חלום של כמה שנים". הוא מחליק על שמלתו האדומה ומספר לכל מי שרק רוצה לשמוע שהוא נוסע לתרגל תפילות  ומדיטציות  שמונה שבועות במנזר הבודהיסטי המפורסם 'קופאן'. המנזר נמצא מזרחית לקטמנדו כשלושת-רבעי שעה נסיעה והיא צופה על כל עמק קטמנדו.

במנזר חיים כ-300 נזירים בתנאים בסיסים ביותר והוא מציע שורה של קורסים דתיים המתיחסים לאלים השונים. "הודעתי להם שאני מגיע עוד מהארץ" הוא אומר .

"אני יוצא לשם מחר לפנות בוקר . בתקופה בה אשהה שם ,אני מתכוון להיות חלק בלתי נפרד ממערך הנזירים במקום".

הוא מביט בנו מזוית העין לראות כיצד אנו מגיבים.

אנו מחייכים אליו ומציעים לו להצטרף ולשבת עם החבר'ה על הספות לשיעור הערב הקבוע . ניר מסרב בחיוך נבוך. הוא... הוא חש עייפות. ה'גסט האוס' שלו נסגר מוקדם. הרגליים שלו קצת כואבות. השיעור מתחיל וניר שמכין לעצמו תה בפינה מוצא עצמו קרוב יותר ויותר . לא מה פתאום, הוא לא יושב בשיעור חסידות . הוא רק מחכה שהתה יתקרר...

הערב לומדים המטיילים מתוך פרק ל"ב בתניא.

יושבים ומדברים על הקשר החזק שבין נשמה של יהודי לחברתה. 'ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם . רק הגופים מחלוקים'... אנו משוחחים על הערבות ההדדית שקיימת בין יהודי ליהודי בכל מקום שהוא ועל כך שכל יהודי הוא למעשה שליח . שהמטרה שלו בעולם  היא לתת ולהעניק משלו לאחיו.  מה שיש לך משלך - שתף את אחיך בו.

נ
יר מתיישב  על הספה אבל, מי יודע?! אולי זה באמת כי כואבות לו הרגליים?!...

לפני שהוא יוצא אנחנו מזכירים לו שחנוכה עוד שבוע. מציידים אותו בחנוכיה אחת בשבילו ועוד אחת אם יצטרך..

אנו נותנים לו גם את מספר הטלפון שלנו אם רק ירצה לשוחח איתנו מהמנזר. אנחנו כאן

● ● ●

שנה חלפה. הנה כבר נר ראשון של חנוכה. בית-חב"ד לובש חג וקישוטים. הסופגניות הריחניות ממתינות במטבח שממול, קורצות במשובה בעיני הריבה שלהן לחברים.

החנוכיה הגדולה ניצבת במרכז. מאות מטיילים ומטיילות ואנשי קהילה מחכים לרגע בו נברך על הדלקת הנרות.

"זוכרים אותי"? מפלס אלינו את דרכו בחור צעיר מהפתח. הוא לובש  ג'ינס כחול  וחולצה לבנה מכופתרת. ניר.

"מה שלומכם? כבר שנה אני מסתובב במזרח. בחודשים האחרונים התמקמתי בהודו אבל החלטתי שאת חנוכה אני עושה אצליכם. יש לי משהו מיוחד לספר לכם", הוא משתלהב. "אני מרגיש שיש לי ההזדמנות המיוחדת לסגור מעגל. הנה עוד רגע חנוכה. אין יותר סמלי מזה"... הוא מבקש מאיתנו לגשת איתו לצד.

הקורסים במנזר קופאן היו מענינים סך הכל. הוא לא התחבר אמנם לתכנים כולם, אבל החליט שהוא נשאר עד סוף הזמן שתכנן לשהות במקום. מספר ימים לאחר שהגיע הוא הבחין בנזיר בודהיסט שתקן  בעל חזות מערבית שנמצא באגף האחר של המנזר . הוא החליט לקשור עימו שיחה. מה רבה היתה הפתעתו כשזה השיב לו בעברית צחה.

הוא הציג את עצמו בשם איתן וסיפר שהוא נמצא שם כבר מספר שבועות. אל המנזר הגיע איתן היישר משדה-התעופה של קטמנדו. עוד הרבה קודם הטיסה למזרח, הוא בדק היכן נמצאים מקומות הריכוז של הישראלים והבטיח לעצמו שאליהם הוא לא יגיע.  הוא ביכר שלא להיתקל באלפי הישראלים הגודשים את ה'טמאל'.

הנפש שלו מחפשת שקט ושלווה. כף רגלו רוצה מנוח.

במנזר הוא מתכונן להישאר לפחות לשנתיים הבאות . להתנתק מה-כ-ל. מההורים הלוחצים. מהחברים שאינם חברי אמת. מהחיים שהם מלאי סימני שאלה ולא סימן קריאה אחד. יש לו תחושה שלבודהא יהיו תשובות בשבילו. בשביל זה הוא כאן וטוב לו.

יומיים לאחר-מכן, יושב ניר בחדרו ומביט בחנוכיה שהוא קיבל בבית-חב"ד.

הדברים שהוא שמע עוד מהדהדים לו באוזן. מה כבר יקרה אם הוא ידליק אותה?! לא חוזרים מזה בתשובה, כן?

בהחלטה של רגע הוא רץ לחדרו של איתן ודופק על הדלת. איתן שקוע במדיטציה כשניר מתפרץ אל תוך החדר. "הערב נר ראשון של חנוכה", הוא אומר לו. "אתה יהודי ואני יהודי, בוא נדליק אותן יחד!".

איתן מביט בו בגיחוך, אבל את ניר זה לא מעניין. יש לו בראש עכשיו את פרק ל"ב בתניא.. איתן הוא יהודי והוא אח שלו. ומה שיש לו משלו כעת הוא חנוכיה . ועוד אחת שקיבל בבית חב"ד...

הוא מוציא את החנוכיות עם הנרות מהשקית  ונותן לאיתן את הדף עם הברכות. "בא נדליק קצת אור בעולם", הוא מבקש מאיתן. איתן מביט בו ממושכות ומהנהן.

אחרי שהם מדליקים את החנוכיה ביחד, מספר לו ניר בשקט את ששמע בבית-חב"ד ומסביר לו מהי המהות של היהודי. לאיתן אין שאלות. הוא רק מקשיב.

מאוחר יותר כשהעייפות מכריעה את ניר, הוא נרדם בבגדיו על מיטתו של איתן.

כשהוא מתעורר מאוחר יותר, הוא מוצא את איתן עומד שעון על אדן החלון מתבונן בשלהבת הבוערת שבחנוכיה וכל גופו רועד.

כל השבוע שלאחר-מכן הילך איתן במנזר מהורהר עד שיום אחד לקח את תרמילו נפרד לשלום ויצא את המקום.

"לפני כחודש קיבלתי ממנו איימל", מספר לנו ניר. "הוא כותב לי שכל החיים שלו השתנו בזכותי". הוא מסמיק. "הוא מודה לי על שהייתי השליח הטוב שהצית לו את האור . הוא כותב לי שנסכתי בו כח. נתתי לו משמעות. שהשלהבות של הנרות השיבה אותו עד לארץ. אל המשפחה. אל החברים. אל המסורת"..

ניר מסיים לדבר ואנו מזהים את כנף גלימתו של ז'אן קלוד-רפאל נשרכת על המדרגות...

הוא מחזיק ביד נר גדול ובוער כן, הוא זוכר שחנוכה הוא חג של נרות. גם אבא שלו החזיק נר גדול  בידיים בחג החנוכה. שמש גדולה זורחת  על פניו והעיניים החומות שלו נוצצות.

הוא נעמד במעגל עם החברים . מניח את ידו בטבעיות על כתפו של ניר . הגלימה הלבנה נושקת ללובן חולצתו .

משום-מה הדבר נראה לנו אך טבעי. כאילו חיכינו לרגע הזה.

הוא שכבר אמרנו, כשהניצוץ היהודי נדלק –הוא לא כבה שוב לעולם!

הוסף תגובה
0 תגובות
נצפה באתר
עוד באתר
 
העלאת תמונה
x
גרור תמונה לכאן
או
העלה תמונה
ביטול
תייג
טוען תמונות...
שגיאה!
    אישור
    מעלה תמונות...
    התמונות הועלו בהצלחה
    ויפורסמו לאחר אישורן
    התמונות תויגו בהצלחה
    ויוצגו במערכת התמונות
    המשך
    מתוך
    x
    תודה שנרשמת!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    עדכון הנתונים נשמר בהצלחה!
    מבטיחים לשלוח רק את הדברים הכי מעניינים :)
    x
    קיבלנו את בקשתך, לא נשלח יותר הודעות...
    באפשרותך תמיד להתחבר חזרה ולהינות מהעדכונים המעניינים ביותר.