עוגת תפוזים ● סיפור לחנוכה
אלה וורזוב
פרולוג
שנת תשכ"ה (1965), מילטון, פלורידה
אמא מסרקת את שיערי, מסדרת את שמלתי ושמה את ידי בידה. יחד צועדות אנו אל הפתח וליבי מתרונן. אבני החצץ שתחת רגליי כמו משמיעים צלילים עליזים, ואפילו הציפורים מזמרות זמר מיוחד ומלוות אותי ברינה. כולם מרגישים כמה שמחה אני ושמחים יחד איתי. הרי היום זהו היום של סופי.
אמא ואני צועדות על השביל, פותחות את השער, חולפות על פני הרחובות המוכרים. הנה, כבר רואה אני מרחוק את ביתה של סופי, והיא, כמו תמיד בשעה זו, עומדת בפתח החצר, נשענת על שער הכניסה.
"הו, הנה את, חמודה! בואי, בואי, היכנסי!" – מכריזה סופי בחדווה. היא מעניקה לי חיבוק חם ואוהב ומובילה אותי אל תוך הבית. כבר בכניסה עולה באפי הניחוח המוכר. ניחוח עוגת תפוזים שזה עתה נאפתה. הכסא הגבוה עומד במרכז המטבח, כאילו מחכה רק לי. סופי מרימה אותי, ומושיבה אותי עליו. אני יושבת בסבלנות, וממתינה בשעה שסופי פורסת מעוגת התפוזים, מניחה את הפרוסות בצורה מסודרת על צלחת חרסינה מעוטרת.
"תאכלי, חמודה, תאכלי!" – מבקשת סופי. "תאכלי כמה שאת רוצה, עד שתשבעי".
"אבל סופי" – אני אומרת בפה מלא בעוגה – "העוגה כל כך טעימה, אני אף פעם לא אשבע ממנה!"
סופי צובטת את לחיי בחיבה. עיניה נוצצות. היא אומרת לי כמה מילים בשפה לא מובנת, ואחר כך אומרת באנגלית: "אם כך, תאכלי כמה שאת רוצה. אל תדאגי, אם ייגמר – אני אאפה עוד!"
* * *
אלול תשס"ב (2002), טאלאהאסי, פלורידה
בית חב"ד שעל יד האוניברסיטה של טאלאהאסי שוקק חיים. זה עתה הדליקו הסטודנטיות את נרות השבת יחד עם השליחה, חנה אוירכמן. הסטודנטים מתאספים סביב הרב שניאור בסלון שהפך לבית כנסת, הבנות נוטלות סידורים ומתיישבות על כסאות באותו סלון, בצדה השני של המחיצה. עוד מעט מתחילה תפילת קבלת שבת.
מדי פעם נפתחת הדלת, ונכנסים עוד ועוד סטודנטים לבית חב"ד. מהם המגיעים בקביעות, מהם חדשים. חבר מביא חבר, וברוך ה', מעגל הפעילות גדל מיום ליום.
זו כבר השנה השלישית לשליחותם בעיר, ולמרות שעדיין אין להם מבנה של קבע לבית חב"ד, הפעילות הולכת וצוברת תאוצה. סטודנטים רבים מגיעים אל ביתם - בית חב"ד - בכל ימות השבוע, והבית שוקק חיים משעות הצהריים ועד שעות הלילה המאוחרות, כששיא הפעילות הוא, כמובן, בשבתות ובחגים.
התפילה מסתיימת, והסלון הרחב משנה את פניו. הרב שניאור והסטודנטים פותחים שולחנות מתקפלים ארוכים ומסדרים סביבם את הכיסאות, בזמן שחנה והסטודנטיות מכינות במטבח את מאכלי השבת להגשה.
מענדי, הבכור בן השלוש, מתרוצץ בין אבא שבסלון לאימא שבמטבח. ארי בן השנתיים כבר "אומץ" על ידי אחת הבנות והוא יושב בזרועותיה עם חיוך רחב. הסטודנטיות מנהלות שיחה ערה עם חנה, השליחה הצעירה, כמעט בת גילן.
"שבת שלום!" – מכריזה מעם הפתח לורן, סטודנטית 'קבועה' של לילות שבת. "הבאתי לכם אורחת!" והיא צועדת אל עבר חנה, מובילה בידה צעירה חיננית.
"הכירו, זאת ג'ניפר, חברתי. היא שמעה על השבת הנפלאה בבית חב"ד וביקשה להגיע".
"אני שמחה שבאת! בואי, הצטרפי אלינו!" – פנתה אליה חנה, תוך שהיא מניחה שתי קערות עם סלטים על השולחן הארוך.
ג'ניפר התגלתה כצעירה נבונה מאד, שנונה, שופעת הומור וצמאה לידע. עד מהרה השתלבה בשיחת הבנות, כשמדי פעם היא שואלת שאלות שהצביעו על חוסר ידע בסיסי ביהדות.
השולחנות ערוכים. כולם מתיישבים סביבם, ג'ניפר מחפשת לה מקום קרוב לחנה, ומתיישבת לידה.
"חנה, רציתי לספר לך משהו חשוב על עצמי..." – מתחילה ג'ניפר אך מפסיקה מיד. רעש כסאות נשמע מכל עבר, כולם קמים לקידוש. נטילת ידיים, סעודה, חנה עוברת מסטודנטית אחת לשנייה, משוחחת, מתעניינת, שואלת, משיבה, מציעה, מגישה... ג'ניפר מבינה שאין זה הזמן המתאים לנהל שיחה פרטית.
במהלך כל סעודת השבת יושבת ג'ניפר ועוקבת אחר כל תנועה של השליחה, בולעת בשקיקה כל דבר תורה, כל ווארט, שנאמרים על יד השולחן. מי שמתבונן בה מהצד, יכול לראות כמה היא מוקסמת מהאווירה ומכל מה שהיא רואה ושומעת, לראשונה בחייה.
סעודת השבת מסתיימת. חלק מהסטודנטים נפרדים ויוצאים מבית חב"ד, חלקם נשארים לשוחח עם השלוחים.
חנה מעבירה את מענדי וארי הישנים למיטות וחוזרת לפינת הסלון, בו מתנהלת שיחה ערה בין קבוצת סטודנטיות. ג'ניפר יושבת בצד, תולה בה עיניים מצפות.
"ג'ניפר, סליחה שחיכית כל כך הרבה זמן. כעת אני פנויה לשוחח", אמרה חנה, כשהיא עושה מאמץ עליון להיראות ערנית ומחויכת. הן הולכות הצידה, לפינה שקטה, וג'ניפר מחפשת את המילים להתחיל.
"רציתי לספר לך משהו מיד כשהגעתי, אך ממש לא היה שייך. מצטערת שאני אומרת לך זאת רק עכשיו. תראי, האמת היא ש...אינני יהודיה. אני מקווה שכעת אינך כועסת עליי שהשתתפתי בסעודת השבת... אבל תני לי לספר לך למה הגעתי".
וג'ניפר סיפרה. היא נולדה בפנסקולה, עיר בצפון-מערב פלורידה, במשפחה נוצרית. כבר מגיל צעיר החלה "לעשות צרות" בסאנדיי-סקול (בית ספר יום א') הנוצרי אליו הלכה. היא שאלה יותר מדי שאלות, לא הלכה בתלם, עד שלבסוף עזבה את הסאנדיי-סקול והפסיקה להגיע עם הוריה לכנסייה.
"כבר שנים, מאז היותי ילדה צעירה, אני רוצה להתקרב לעם היהודי וללמוד על היהדות. אך בעיר שלנו אין בית כנסת או קהילה יהודית. השנה הגעתי ללמוד כאן, בטאלאהאסי, וכל כך שמחתי לשמוע שיש כאן בית חב"ד לסטודנטים, ובו פעילות יהודית. אני מאד מקווה שתרשי לי להצטרף לפעילויות שאתם מארגנים לסטודנטים היהודים...".
חנה האזינה בקשב מהול בתימהון. "את מספרת שבעירכם אין בית כנסת וקהילה, אז איך ידעת בכלל על יהדות ועוד בגיל צעיר?"
"לא ידעתי על היהדות כמעט שום דבר, וגם היום אינני יודעת. תמיד ידעתי שיש עם יהודי, ומשהו משך אותי אליו. אני מאד רוצה לדעת עוד על היהדות...".
חנה לא יכלה לסרב. היא נפרדה מג'ניפר, תוך שהיא נענית לבקשתה להגיע גם בשבת הבאה. ג'ניפר יצאה לדרכה, מלווה בלורן חברתה, וחנה נשארה למשך מספר רגעים לעמוד ליד הפתח, מהורהרת.
_________________
חלף שבוע, ושוב הגיעה השבת. בשעת התפילה, ראתה בזווית עינה את דמותה של ג'ניפר שנכנסה לבית. ג'ניפר לקחה סידור תפילה מתורגם לאנגלית, התיישבה על כסא ב"עזרת הנשים" והחלה קוראת בו.
כשהסתיימה התפילה, עקבה בעיניה אחר חנה וחזרה על הפעולות שראתה: סגרה את הסידור, נשקה לו והניחה אותו חזרה על המדף. כל פעולה נעשתה מתוך יראת כבוד ובכובד ראש. אחר התפילה הצטרפה ג'ניפר לעריכת השולחנות, ורק אז הרשתה לעצמה לחזור ולחייך.
'עליי לשאול אותה כמה שאלות' – חשבה חנה בליבה. 'אולי אחד מהוריה יהודי, או "רק" סבתה מצד אמה, והיא כלל לא מודעת לכך שהיא יהודיה... בהזדמנות הראשונה אעשה זאת'.
ההזדמנות הראשונה הגיעה בשעת לילה מאוחרת. כשהסלון הפך שקט יותר, וקולות השיחה – מהוסים מפני הילדים הישנים בחדרים הסמוכים, קראה חנה לג'ניפר לצאת עמה לחצר הבית.
"ג'ניפר, עליי לשאול אותך משהו. את כל כך מתעניינת ביהדות, האם אחד מהורייך יהודי?"
"לא, בכלל לא..." – צחקה ג'ניפר. "הוריי אמריקאים מלידה, אין להם שום קשר ליהודים".
"וסבתא? סבתך מצד אמך, מה המוצא שלה?"
"סבתא שלי היא... אינדיאנית. מצאצאי הילידים האינדיאנים, שחיו במערב ארצות הברית. אמא שלי חצי אינדיאנית וחצי אירית, ואבא שלי אמריקאי ממוצא אירי. אין לי שורשים יהודיים, לצערי. אבל היהדות מושכת אותי מאד. אני יודעת שגויים מורשים להצטרף לעם היהודי, ומאד מקווה שתקבלו אותי...".
"היודעת את, מה זה להיות יהודי? יש לנו, היהודים, הרבה מאד מצוות, הרבה הגבלות והרבה חובות. והרי את בחורה צעירה, בשביל מה לך לשאת בעול כזה? למה לך זאת?" – וחנה ניסתה להניא את ג'ניפר מלהמשיך בתהליך. סיפרה, הביאה דוגמאות, הסבירה שהיא יכולה לשמור את שבע מצוות בני נוח ובכך לקיים את ייעודה בעולם, לעבוד את ה' בשלמות.
ג'ניפר הקשיבה ברוב קשב לדברים, ולאחר שחנה סיימה, אמרה משפט אחד ויחיד: "כנראה שאת צודקת, אך הלב שלי אומר לי שמקומי כאן, אצל היהודים".
זו היתה תחילת דרכה של ג'ניפר אל היהדות. באותו שלב עוד ניסו השלוחים לדחותה פעם, פעמיים ושלוש, אך ראו כמה היא נחושה, ופסקו. ג'ניפר הפכה לבת-בית בביתם של משפחת אוירכמן. היא החלה להגיע כמעט בכל יום מימות השבוע, לאחר הלימודים. הצטרפה לחנה בעבודות המטבח, שיחקה עם הילדים והשתובבה עמם, סייעה בהכנות לפני כל חג ומועד ותוך כדי כך – למדה עוד ועוד מושגים ויסודות ביהדות. ג'ניפר התגלתה כתלמידה חרוצה ומוכשרת, ועד מהרה שלטה באלף-בית העברי והחלה לקרוא ולהתפלל מתוך הסידור. היא הצטרפה לכל שיעורי היהדות שהתקיימו בבית חב"ד, למדה פרשת שבוע, חומש, תניא, שיחות של הרבי... לאחר תקופה לא ארוכה החלה לשמור שבת. היא העתיקה את מגוריה לקרבת בית-חב"ד, כדי שתוכל לצעוד רגלית. כמובן, היא היתה חייבת לחלל את השבת בכל פעם, דבר שהיה לה קשה במיוחד. היא גם שינתה את לבושה והחלה להתלבש בצניעות, וקיבלה על עצמה עוד ועוד מצוות.
חנה מצאה את עצמה מתפעלת בכל פעם מחדש מהנחישות של ג'ניפר, מכוח הרצון הענק, מהצימאון והכמיהה ליהדות. היא ראתה במוחש כמה חושקת נשמתה של ג'ניפר בתורה. בוודאי היתה נשמתה נוכחת במעמד הר סיני, וכעת התגלגלה לידם הזכות לקרבה ולקבלה לחיק היהדות.
לפעמים, כשאחיותיה הצעירות של ג'ניפר באו לביקור, היא הייתה מביאה אותן לבית משפחת אוירכמן. הן שמחו להגיע, לשחק עם הילדים ולשוחח עם חנה.
חלפה כמעט שנה, ויום אחד פנתה חנה לג'ניפר ואמרה: "ג'ניפר יקרה, את רוצה להיות יהודיה ולמדת כבר הרבה מאד. את רוצה לעבור גיור, אך תוכלי לעשות זאת במקום אחר, לא אצלנו. ובכלל, המשפחה היהודית שומרת המצוות היחידה שאת מכירה, זה אנחנו. לכן, לפני גיור, כדאי שתגורי תקופה בתוך קהילה, תלמדי עם בנות גילך ותתכונני לגיור". וחנה המליצה לג'ניפר לקחת פסק זמן מלימודיה, ולעבור למכון חנה שבניו יורק.
ג'ניפר קיבלה את הצעתה על אתר. היא לקחה פסק זמן של סמסטר אחד ונסעה לקראון הייטס. שם החלה בתהליך גיור, תוך שהיא לומדת במכון חנה. היא הכירה חברות כמוה, יהודיות במסע של תשובה וצעירות לקראת גיור, והתחזקה עוד ועוד. מדי שבוע היא התקשרה לחנה וסיפרה כמה טוב לה, וכמה היא נרגשת לקראת הגיור.
שבוע אחד, מצלצל הטלפון בבית חב"ד. חנה מרימה, ושומעת מעבר לקו קולות של בכי מהוסה. היא נבהלת מאד. "מי זה? מה קרה?" שואלת אל תוך הפומית.
"חנה, אני... אני... לא יודעת איך לספר לך את זה. כל כך קשה לי, אני ממש שבורה. לא יודעת מה עליי לעשות..." – חנה בקושי זיהתה את קולה של ג'ניפר, העליז תמיד, בין היבבות. עוד כמה משפטים קטועים והתמונה התבהרה: הוריה של ג'ניפר, ובמיוחד הסבתא האינדיאנית, מפעילים עליה לחצים כבדים מאד שתפסיק את תהליך הגיור. בתקופה האחרונה גברו הלחצים, ובני המשפחה מאיימים עליה כי אם תתגייר, לא יכירו בה כבת משפחה. ג'ניפר מתקשה לפגוע במשפחתה, ונקרעת בין השאיפה להפוך ליהודיה לבין החשש להביא לקרע במשפחתה.
זה היה צעד קשה, שלווה בכאב לב עצום, אך הוא נעשה. ביום לא בהיר אחד קמה ג'ניפר, עזבה את שערי מכון חנה וחזרה לפנסקולה עיר הולדתה. היא היתה שבורה, אך לפגוע פגיעה אנושה ביחסיה עם משפחתה – לא רצתה בשום אופן. הקשר עמה נשמר, אמנם בתדירות פחותה, אך עדיין הייתה מתקשרת מדי פעם לאחל שבת שלום וחג שמח, וגלי הכאב שעברו מפומית לפומית היו כמעט מוחשיים.
_________________
המשך בפרק ב' בע"ה
מאפשרים לכם לקבל
