דו"ח מרכז טאוב קובע כי רוב החברה בישראל חיה במשיכת יתר, הוצאה גדולה מההכנסה בשיעור ממוצע של כ-1000 שקלים בחודש. בקרב היהודים הלא חרדים הפער בין ההוצאה להכנסה עומד על שמונה מאות ושישים שקלים, והמגזר שבו נרשם הפער המשמעותי ביותר בין ההוצאות להכנסות הוא המגזר החרדי, שבו עלו ההוצאות על ההכנסות בסכום ממוצע של 3,209 שקל בחודש (!)


צילום: ארכיון col


הדו"ח מדגיש שהקושי של משפחות בישראל מתבטא גם בחוסר האפשרות לרכוש דירה, ומזהיר כי ההשקעה במערכת הבריאות מצטמצמת משנה לשנה. במרכז טאוב אומרים כי בחמש עשרה השנים האחרונות לא נעשה דבר כדי לשנות את התמונה.

תוצאות המחקר: האוברדרפט הממוצע בישראל לחודש, הוא כ-1000 ₪ לחודש

מה שמדאיג הוא כי האוברדראפט הלאומי אינו נחלתו של מעמד כלכלי מסוים או של מגזר מסוים: למעט "החמישון העליון" (20% מהאוכלוסייה בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר), כל משקי הבית מוציאים יותר משהם מכניסים.

התופעה קיימת בכל המגזרים, עם שינויים לפי מיגזרים: בעוד שבקרב יהודים לא חרדים עומד הפער בין ההוצאות להכנסות על 864 שקל, ובקרב אחרים הוא עומד על 671 שקל בחודש, בקרב מוסלמים נרשם פער של 1,919 שקל בחודש בין ההוצאות להכנסות. בקרב הדרוזים נרשם פער ממוצע של 2,217 שקל בחודש.


מקור: מרכז טאוב

המגזר שבו נרשם הפער המשמעותי ביותר בין ההוצאות להכנסות הוא המגזר החרדי, שבו עלו ההוצאות על ההכנסות בסכום ממוצע של 3,209 שקל בחודש.

אחת הסיבות לפער בין הכנסות להוצאות – מחירי הדיור הגבוהים

ממה נובע הפער, ואיך מצליחים להתקיים כך? על פי המחקר, יש לייחס את הפער לגידול החד בהיקף החובות לבנקים בגין רכישת דירות. ב-10 שנים האחרונות, גדל היקף החוב של משקי הבית בגין משכנתאות מכ-180 מיליארד שקל לכ-280 מיליארד שקל. חלקו של החוב בגין רכישת דירות מכלל החובות של משקי הבית גדל בחמש השנים האחרונות מ-67% ל-70.5%. "מחירי הדיור הגבוהים הם ככל הנראה הגורם העיקרי לכך שהמשפחה הישראלית הממוצעת לא מצליחה לגמור את החודש", נאמר במחקר.

על פי הדו"ח, לא בהכרח הסיבה להפרש בין הכנסות להוצאות הוא כתוצאה של אי דיווח על 'כסף שחור'. על פי המחקר, מסתבר שיכולת החיסכון של משקי הבית הצטמצמה מאוד בעקבות גידול בהוצאות, במיוחד בהחזרי המשכנתא הגבוהים.

בועת הנדל"ן החרדית

במיגזר החרדי ניתן לחשוב כי הסיבות לאוברדרפט העצום מקורו באי דיווח על הכנסות, אך לפי המחקר ייתכן שהסיבה היא הסתמכות רחבה על גמחי"ם שונים, המעניקים הלוואות ללא ריבית, ומשמשים גם כאמצעי תשלום ברכישת דירה. (למגורים או השקעה) על פי הנתונים, רכישת דירות (לצורכי מגורים ולהשקעה) היא הגורם המרכזי לפער בין הוצאות להכנסות גם בקרב חרדים. בשנים האחרונות גובר הביקוש לדירות בבעלות עצמית בקרב חרדים, הן כפתרון מגורים לזוגות צעירים והן כמקור הכנסה, בעקבות הקיצוצים החדים בקצבאות החל מ-2003. בשנה זו עמד שיעור משקי הבית החרדיים שרכשו דירה על 2.1%, לעומת 2.24% בקרב יהודים שאינם חרדים. ב-2012, לעומת זאת, כבר עמד שיעור משקי הבית החרדים שרכשו דירה על 3.48%, לעומת 2.19% בקרב משקי בית שאינם חרדים.


מקור: איתן רגב, מרכז טאוב

בעקבות הגידול בביקוש לדירות עלתה גם ההוצאה החודשית על דיור בקרב החרדים בשיעור משמעותי בשנים האחרונות, ועקפה את שיעור ההוצאה החודשית בקרב יהודים שאינם חרדים. המעניין הוא שגידול זה לא נובע מעלייה במחירי הדירות. על פי המחקר, בעוד שמאז 2003 עלה מחירה הממוצע של דירה שרכש משק בית יהודי שאינו חרדי ב-34.3%, מחירה הממוצע של דירה שרכש משק בית חרדי עלה ב-6.2% בלבד, וזאת כאשר מחירי הדירות שרוכשים חרדים היו נמוכים יותר מלכתחילה.

כלומר, הגידול בהוצאה של חרדים על דיור אינו נובע מעליית המחירים אלא מהעובדה שיותר ויותר משקי בית חרדיים פונים לרכישת דירות כאפיק השקעה. המימון מגיע במקרים רבים מסיוע מחו"ל של גמ"ח, תורם פרטי או קרוב משפחה. זאת ניתן ללמוד מהצניחה החדה בביקוש לדירות במגזר החרדי בשנות המשבר הפיננסי בארה"ב. כמו כן, משקי בית חרדיים מגדילים בשנים האחרונות את היקף החובות שלהם לבנקים בשיעור משמעותי.


מקור: איתן רגב, מרכז טאוב

לפי המחקר, רמות החוב של משקי בית חרדיים לבנקים ולמלווים אחרים הגיעו בשנים האחרונות לממדים מדאיגים. "תופעה דומה נצפתה בארצות הברית ב-2007, ערב משבר המשכנתאות הגדול", הוא מציין. "לכאורה אלו מקרים שונים, מכיוון שרבות מהמשכנתאות שניתנו בארצות הברית לא הצריכו הון עצמי כלשהו, ואילו בישראל זקוקים נוטלי המשכנתאות להון עצמי של לפחות 30% מערך הדירה. אך עבור משקי בית חרדיים רבים קיימת אפשרות ללוות כספים ממוסדות גמ"ח ולהשתמש בהם כהון עצמי לצורך נטילת משכנתה. כלומר, סך ההלוואות שנוטל משק בית חרדי לצורך רכישת הדירה יכול להגיע ל-100% ממחירה - כפי שהיה בארצות הברית".

ההשקעה בבריאות ממשיכה להצטמצם

דו"ח מרכז טאוב התייחס גם למערכת הבריאות הישראלית, והוא מצא בה מחסור בתקציבים, וגם ברופאים, במיוחד בגילאים הצעירים. שיעור הרופאים בני פחות מ-35 ירד בשלושת העשורים האחרונים ב-60%, ושיעור הרופאים שחצו את גיל 65 עלה ב-95%.

המשמעות היא, שלא נכנסים מספיק רופאים צעירים למערכת, וגיל הופאים הממוצע במגמת עלייה. 

"ביחס למשאביה, ישראל מקדישה חלק נמוך ביותר, שקטן והולך, למימון ציבורי של מערכת הבריאות", כתבו. המשמעות היא הגדלת המימון הפרטי לשירותי רפואה, כסף שמגיע ישירות מכיסי האזרחים."