משה בן-חיים

ספרו לנו בקצרה פרטים על מקום השליחות, כמה זמן במקום, ואופי הפעילות?

הרב שמואל גליצנשטיין, "צור יצחק": אנו מעל שלוש שנים ביישוב "צור יצחק" הקרוי על-שם יצחק רבין. ממוקם ליד "כוכב יאיר" באזור השרון. מדובר ביישוב צעיר ומתפתח. כשהגענו היו כ-400 משפחות, היום כ-1500, כשהצפי לשנים הקרובות הוא ל-2800 משפחות.

כשלוחי חב"ד, אנו יוצרים כל העת קשר חדש עם הדיירים שמצטרפים למקום. מדובר באוכלוסיה שברובה הגדול צעירה, ואחוזים גבוהים מאוד של ילדים. זה ניכר בגני השעשועים, המלאים תמיד בילדים משחקים.

מעת לעת אנו עורכים שבתות משותפות בקהילה, ומגיעים בין 70 ל-120 איש. בכל שבת אנו מארחים משפחה או שניים, וזה בונה קשר מאוד אישי ומיוחד מאוד. יש לנו מפגשים קבועים, וגם אשתי תחי' עושה ערבי נשים בהשקעה גדולה.

בחגים מגיעים מאות אנשים לאירועים שלנו, הכולל תפילות עם הסברים לפי הצורך, מסורת ישראל וסעודות חגיגיות. כרגע הפעילות שלנו מפוזרת בין המרכז הקהילתי, בתים פרטיים וחצרות, היות ואין לנו מבנה.

הרב אהרן ליף, משלוחי חב"ד ב'טכניון בחיפה': לפני כמעט שנה, הצטרפתי לפעילות של שליח חב"ד הראשי בטכניון, הרב יוסף יצחק ורעייתו דבורה לאה רוזנברג שיחיו, הפועלים בטכניון כבר 8 שנים בקירוב, ובהצלחה גדולה.

הם "פילסו" עבורי את הדרך. קצת על הרקע שלי:  גדלתי בדטריוט, למשפחה חבדי"ת. לפני כשמונה שנים, החלטתי לעשות עלייה ולהתגייס לצבא מסיבה אידיאולוגית, כדי לשמור על עם ישראל וארץ ישראל. בצבא הרגשתי מעין "שליח קטן", ובאופן טבעי כשסיימתי השירות הצבאי הרגשתי צורך להמשיך את העניין של השפעה על הסביבה. אחרי סיום שירותי בצה"ל כלוחם ב"גולני", התחתנתי ולמדתי ב"כוילל".

בהשגחה פרטית, לפני שנה קיבלתי הצעה להצטרף לשליחות בטכניון בחיפה. מיד הסכמתי והלכתי לבדוק את ההצעה. תפקידי במגוון תחומי הפעילות של חב"ד בטכניון הוא "אחראי פעילויות עם הסטודנטים".

הרב שניאור שמחה לנדא, קמפוס "המכללה האקדמית נתניה": אנחנו נמצאים בשליחות בקמפוס ה"מכללה האקדמית נתניה", כשנה.

בתחילת שנה שעברה הסטודנטים הפתיעו אותנו: גילינו שקיימת התעניינות גדולה מאוד מצד הסטודנטים להגיע לקורסים שונים ביהדות שאנחנו מפעילים, וכן ביקוש לחוויה המיוחדת של סעודות שבת עם חב"ד.


הרב שניאור לנדא (צילום: רז בליזובסקי)

יצוין לשבח גם קורס מקצועי ומיוחד בשם 'מבט אל החיים' מביתJLI  שמתקיים בקמפוס גם השנה בחורף בסמסטר הראשון. הקורס תוכנן בהתאמה לסטודנטים ע"י ארגון "חב"ד בקמפוס" שע"י צא"ח באה"ק כחלק ממיזם ארצי. והסטודנטים מתעניינים בו מאוד.

הרעיון של מיזם סעודות שבת בקמפוס הוא לתת לסטודנט אפשרות להמשיך ליהנות מהחוויה שהיתה לו עם חב"ד במזרח הרחוק, בתאילנד ועוד. חב"ד לא נמצאת לשירותו רק בטיולים בחו"ל.. אלא גם כאן בארץ במקום הלימודים. בסעודות שבת בקמפוס האווירה היא צעירה וביתית, כך שכולם מרגישים אצלנו בבית...

מה שחשוב בעיניי הוא שהסטודנט יודע שיש כתובת אליה יוכל לפנות בעת הצורך. בין אם זה כשהוא מעוניין ללמוד יהדות או להתייעץ, לחוות את השבת או החג. ולכל עזרה בכל תחום שהוא.

העבודה שלנו נעשית בשיתוף פעולה מלא עם רב הקמפוס ועם 'אגודת הסטודנטים' במכללה.

קשיי בראשית

ספר על רגע קשה של התמודדות בראשית הדרך?

הרב גליצנשטיין: בדיוק על הנקודה הזו, יש לי סיפור מעניין: לפני שהגענו למקום, התחלנו בשיחות הכרות עם גורמים ביישוב כהכנה לבואנו. מכרים הכירו לנו משפחה מסויימת שהאישה הייתה פעילה ביישוב. אני ורעייתי נפגשנו איתם.

השיחה התנהלה בצורה טובה. לפתע היא קיבלה הודעה ממזכירות היישוב במכשיר הנייד שברשותה, לארגן את הטקס של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הגב' הנ"ל התעניינה קצת אצלי, כאחד שבא מיישוב, כיצד מארגנים כזה אירוע. אמרתי לה שאם תרצה, אוכל לומר את ה"ק-ל מלא רחמים".


הרב גליצינשטיין (צילום: י. בלינקו)

זמן מה אחר-כך, היא אכן כך הציעה וביקשה שאגיע לחזרות שייערכו כשבוע קודם לאירוע. ביום המיועד לחזרות הגעתי למקום, וכשהגיע תורי ביצעתי את ה"ק-ל מלא רחמים". כשסיימתי, קרא לי אדם אחד, והחל להטיח בי דברים קשים, נגד הרעיון שאגיע ליישוב מבלי שיכיר אותי. היה מאוד לא נעים ולא נחמד בלשון המעטה.

והסיפור לא נגמר: יום למחרת, מתקשרת הגב' המארגנת, והודיעה לי שאני מבוטל מטקס יום הזיכרון, וכי האיש הנ"ל אמר לה שיש תושבים מקומיים אחרים שיכולים לעשות התפקיד הזה במקומי וכו'.

חשבתי לעצמי: "הנה, אפילו לא הכנסתי אפילו רגל לכאן, כבר מנסים להדחיק אותי... אולי כבר היה עדיף שהייתי הולך לשליחות בחו"ל?..." כמו על כל צעד, שלחנו מכתב לרבי, לאוהל הקדוש, ואחרי יומיים התקשרה הגב' שמארגנת הטקס, ואמרה שהוחלט שכן אשתתף בטקס, והביאה לי את הטלפון של מנהל המתנ"ס בו מתקיים הטקס.

מנהל המתנ"ס אמר לי כך: "יש לנו כאן כ-400 משפחות. חשוב לנו בתור תושב עתידי שתשתתף בטקס. זה שיש מישהו שזה לא לרוחו, זה לא משקף את דעת היישוב כולו! תעשה את תפקידך, והכול יהיה בסדר". וב"ה, ההשתתפות בטקס נתנה לנו הזדמנות להכרות טובה עם התושבים.

הרב ליף: באותו יום בו קיבלתי ההצעה להצטרף לשלוחים בטכניון, עוד כשאני עולה על האוטובוס, ורעש הלימוד ב"כוילל" עדיין מצטלצל באוזני. אני מבחין על הכסא הסמוך בבחור עם שיער ארוך. שאלתי אותו האם הוא סטודנט, והוא ענה בחיוב, ושלומד בטכניון.

הצעתי לו להניח תפילין והוא סרב. ואז התחיל להרצות בפני את משנתו בצורה מלומדת וידענית, עם תאוריות שונות על המדע, וכו' וכו'. חשבתי לעצמי: "הרי לא הצלחתי לשכנע אותו להניח תפילין, וגם עם כל התאוריות שלו, לא הצלחתי אפילו לדבר משהו. אם כל הסטודנטים ככה, אז אני בבעיה", כך חשבתי לעצמי...

הרב לנדא: בשליחות הרבי אין רגע 'קשה'. ואם יש רגע שנראה כקשה, אנחנו משתדלים להפוך אותו לאתגר...

הרבי רצה שנגיע לכאן

היה רגע שאמרת: עכשיו אני מבין למה הרבי שלח אותי לפה?

הרב גליצנשטיין: זה על כל צעד ושעל. כשאתה הולך ברחוב ואישה שואלת אותך מתי ואיך לעשות בר מצווה לבן שלה, או אדם שפעם ראשונה חווה שבת יהודית, או אשה שהגיעה לערב נשים בגלל חברותיה. אפילו עצם העובדה שיכולים להתקשר אלינו בכל עניין יהודי, זה מצדיק את הקיום שלנו כאן. אמר מישהו אצלנו פעם: "אם אתם לא הייתם, היה צריך להמציא אתכם".

הרב ליף: אני חייב לומר לך שבכל יום יש רגעים כאלה. אם אתה משוחח עם יהודי ואומר לו דבר תורה, ולפתע אתה רואה "ניצוץ" בעיניו. או לדוגמא שבת לפני ג' תמוז, הסברתי לסטודנטים על פעלו של הרבי, והיה זה היה רגע מיוחד. או בסדר פסח, יהודי שבכלל לא תכנן לעשות את הפסח, וזוכה לערוך סדר כהלכתו, אתה מבין בדיוק למה אתה שם. יהודים רק מגלים את עצמם, אנחנו רק נותנים להם את ההזדמנות.


לך לך (צילום אילוסטרציה: מנדי הכטמן)

הרב לנדא: כל הזמן אני רואה רגעים כאלה. לדוגמא כחודש לאחר שהגענו, פגש אותי סטודנט שעמד לקראת סיום הלימודים במכללה וביקש ממני ללמוד אתו יהדות.
למדנו יחד כמה חודשים והוא השתתף גם בסעודות שבת. כשסיים את לימודיו במכללה, הגיע להעניק לי מתנת הוקרה על השיעורים המשותפים וסעודות השבת, שהותירו עליו רושם עמוק.

הוא נפרד ממני בהתרגשות רבה. הבעת התודה שלו נתנה לי תחושה מיוחדת של 'יש רבי בישראל' שדואג לכל נשמה ושלח אליה את השליח בזמן הנכון.

דוגמא נוספת: בערב פסח חילקנו שוברי מזון לסטודנטים שבאים ממשפחות נזקקות. זה כמובן חולק בצורה מכובדת ודיסקרטית. ההתרגשות שהיתה בחדר בעת שבאו לקבל את השוברים היתה מיוחדת. סטודנט אחד אמר לי כשדמעות בעיניו "זו פעם ראשונה שאני מרגיש שיש מישהו שפשוט חושב עלי ואכפת לו ממני"...

אלו הם מעשים שבכל יום... 

שאיפה? ביאת המשיח!

לסיום: מהם השאיפות שלכם?

הרב גליצנשטיין: השאיפה היא שב"צור יצחק" כל יהודי יאהב את היהדות ויתגאה בה. אנחנו כאן הכתובת לעניני יהדות, כל אחד מוזמן לקחת כמה שירצה לפי אורח חייו.

הרב ליף: אנו נמצאים בטכניון בשליחות ייחודית. אנו רוצים להשפיע על המקום שתהיה בו אווירה יהודית, והייתי מחלק את זה לשני חלקים: חלק אחד, להראות שהמדע והיהדות לא סותרים אחד את השני, אלא להפך, כמו שהרבי הסביר, שהמדע נותן לנו את אחדות ה' בעולם. וחלק שני, שהציבור שלומד כאן, שהוא דור העתיד במלוא מובן המילה במדע בטכנולוגיה ברפואה וכו', יהיה מחובר ליהדות, ובכך ישפיע בעתיד על החברה כולה.

הרב לנדא: השאיפה שלנו היא לסייע ככל שניתן לכל פניה של סטודנט באשר הוא. ולנסות לשנות את הסטיגמה שיש אצל רבים מהסטודנטים על היהדות, שלפעמים נובעת מכך שמעולם לא נחשפו ליופי שבה.

ובנימה אישית: שלוחים קיבלו מהרבי הדרכה אישית ועידוד בעבודת השליחות. כמי שזכה להיות אצל הרבי כמה פעמים בילדותי וכשליח שיצא לשליחות אחרי ג' תמוז, אני פשוט מתגעגע לאותם רגעים של לראות ולהיות עם הרבי...

וכפי שאמר הרבי, פעמים אין ספור, שעבודת השליחות היא זו שתזרז ותביא את ביאת משיח צדקנו בפועל ממש. זו השאיפה.