"אין מלך בישראל" ואעפ"כ – "המלך"! ● הרב דרוקמן מסכם שנה

"אין שמחה כהתרת הספיקות" - זאת כנראה לא בדיוק הכותרת של השנה האחרונה. אינך יודע בבטחה מי טוב ליהודים, ומה טוב ליהודים. פעם יכולת 'לאיים', אארוז את מטלטלי ואעזוב את הארץ. ברם כיום – לאן בדיוק אתה רוצה להגיע? לאירופה המוסלמית? לניו יורק על תופעות ה'נוק אאוט' ברחובות ברוקלין? לשוייץ אוהבת היהודים? לאוקראינה המפוררת? הרב דוד-מאיר דרוקמן מסכם שנה

צילום: ישראל ברדוגו

הרב דוד מאיר דרוקמן

מי יימנה ומי יספור כמה פעמים נזכר 'המלך', 'מלכות', מלכויות', וכל כיוצא בהטיות האלה, בתפילות ובפיוטים של ראש השנה. מי יספור כמה משלים בחז"ל ובדברי הקדמונים נפתחים ב"משל למלך...".

והנה, בן דורנו, ולא רק בן דורנו, אלא בן הדורות האחרונים – מכיר רק את 'המלך חוסיין' – (או לכל היותר הירושלמים הוותיקים עוד מדברים על 'המלך עבדאללה') ויש גם המכירים את הבדיחה הנקראת 'מלכת אנגליה'. אשר חוץ מאשר התואר, אין כמעט שום דבר בין 'מלכות' זו לדמותו של המלך הקלאסי האגדי שהכל בטלים בפניו ונבהלים מפניו.

הדמוקרטיה – הלא היא הלעומתיות של מושג 'המלכות' - הפכה כל גאון וכל טיפשון לשווים, וכך כ-ו-ל-ם מלכים, כולם מאן- דאמר'ס.

כשמתכוננים ליומא דדינא רבא דראש השנה, קשה מאד למי שנולד לתוך הדמוקרטיה המשחררת ומשוחררת ליצרים, להסביר לו את מושג הביטול, ועוד לקשר את זה לביטול קמיה מלך מלכי המלכים אותו אנו מכתירים בראש השנה, כי פשוט לא מכירים במציאות ימינו את המושג 'מלך' עם כל המשתמע מזה.

לא בכדי, חוגים דתיים נחיתיים, כשהם מדבר על גאולה ואתחלתא דגאולה, הם פחות מדברים על דמותו של מלך המשיח, "יקום מלך מבית דוד", ויותר מתייחסים לאחרית הימים הכרוכה עם שלטון ומדינה יהודית.

מלך המשיח שעליו נאמר "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, לפניו יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו" וכו' – כלומר אדם בשר ודם ששולט ורודה בכל – זה לא מסתדר עם הווייתם כדמוקרטים ומשוחררים, כליברלים ו'מתקדמים'.

ללא ספק, גם התופעה שרווחה בדור הקודם של יהודים מבתים טובים שנתפשו להשכלה ולציונות תוך כדי מרד בחצרות החסידיות מהן הם צמחו - נבע מאותה פסיכוזה עולמית שהאדם צריך משוחרר, ציפור דרור עד כדי הפקר, ולא בטל וכפוף למישהו אחר.

* * * * *
בשנת תקע"ב (1918 למניינם) פלש נפוליון בונפארטה, אחד המצביאים והמהפכנים המפורסמים ביותר בתולדות צרפת, לתוככי רוסיה במטרה לכבשה.

ונתחיל מהסוף; סופה של המלחמה היה שנפוליאון נחל הפסד לטובת רוסיה בראשות הצאר אלכסנדר הראשון.

תבוסה זו גרמה לנפוליאון ליפול בכמה חזיתות נוספות, מה שהביא שכתוצאה מכך איבד נפוליון אף את השלטון בצרפת, ונשלח בביזיון ובחרפה לאי בודד, משם לא שב.

מיד בפרוץ המלחמה, גילה אדמו"ר הזקן בעל התניא את דעתו בפני החסידים, שבמידה ונפוליאון יינצח, ייתכן מצב שבו יוקל ליהודים מבחינה גשמית, אך מבחינה רוחנית עלולות להתרבות המינות וההפקרות רח"ל.

ובלשונו של אדמו"ר הזקן במכתבו לחסידו המפורסם הרה"צ רבי משה מייזליש: "כך הראוני לי במוסף ביום א' דראש השנה באם שינצח בונפארט (שם משפחתו של נפוליאון) יורם קרן ישראל ויורבה העושר בישראל, אבל יתפרדו ויתנתקו לבן של ישראל מאביהם שבשמים, ובאם שינצח אלכסנדר (הצאר של רוסיה) יושפל קרן ישראל ויורבה העוני בישראל, אבל יתענגו ויתחברו לבן של ישראל לאביהן שבשמים" .

בין אדמו"ר הזקן לבין כמה מחבריו הקדושים מתלמידי המגיד, נוצרו חילוקי דעות מי עדיף שינצח במלחמה זו. שלא כדעת אדמו"ר הזקן סברו חלק מגדולי דורו כי עדיף שנפוליאון ינצח, ובכך יורווח ליהודים מבחינה חומרית.

מסופר, אגב, שהוחלט בין צדיקי הדור,שההכרעה תיפול בראש השנה בעת תקיעת שופר; מי מהצדיקים שיתקע קודם בשופר – כמוהו יקום ויהיה. מייד בבוקרו של ראש השנה עוד קודם התפילה, נטל אדמו"ר הזקן את השופר ותקע בו... כשהגיע הרה"ק המגיד מקוז'ניץ (שצידד בניצחונו של נפוליאון) לתקוע בשופר, אמר; "ה'ליטוואק' (כך היה כינויו של אדמו"ר הזקן) הקדימני"...

אותו נפוליון אמנם נחל תבוסה באופן אישי, אבל האידיאה שלו ניצחה, מהבחינה שהיא סללה את הדרך בפני מה שקרוי 'המהפיכה הצרפתית' – זו שהכשירה את העולם הנאור לאותה 'דמוקרטיה' המוכרת לנו. כן, אותה דמוקרטיה שעם כל מעלותיה – הביאה את העולם לחיי הפקרות. ומכך חשש עד למאוד בעל התניא.

* * * * *

השנה האחרונה, מצטיינת בעובדה כי התחושה שכל יחיד הוא מלך – התעצמה שבעתיים. האזרחים מן השורה הפכו ליותר ויותר מעורבים בהחלטות גורליות – באמצעות המכשירים הטכנולוגיים על מערכותיהם ומסרוניהם האלקטרוניים למיניהם.

מבלי להיכנס למחקר אודות טיבם של אותם מכשירים, אשר יראי ה' צריכים ביותר לחשוש מפניהם – אבל אלה תרמו יותר ויותר לאווירה בה התאפיינה השנה האחרונה.

ריבוי האינפורמציה, והמאסות של הסקופים יצרו אוירה של אי וודאות: אינך יודע להחליט, אם ניצחנו או לא ניצחנו במלחמה בחמאס. אינך יכול לקבוע ולהגדיר מה מצב השלטון בארץ. בעבר יכולת לטשטש ולהסתיר דברים, כיום, ברגע כמימרא הכל יודעים, הכל גלוי, הכל חשוף.

כל אלה הביאו את הבריות למה שהעצים ביותר בשנה האחרונה - לאי ודאות קיצוני, מה צופן העתיד הכלכלי, הביטחוני, ובעיקר – היהודי של המדינה. מה מבשרים, ולא נפתח פה לשטן, סימני האנטישמיות בעולם, ולא רק בקרב חיות הטרף הפרימיטיביות של דעאש והחמאס, אלא גם בקרב האירופאיים המנומסים. לעיתים, כך יאמרו בני נשא, אולי עדיף שלא לחשוב יותר מידי.

שאלתו הרוטרית של דוד מלך ישראל - "אנא אלך מרוחך ואנא מפניך אברח" קיבלה בשנה האחרונה משמעות מיוחדת הנוקבת עד התהום.

בעבר יכולת, פחות או יותר, לשמור על עצמך, על ילדיך, כיום; רשות הרבים מחלחלת לרשות היחיד ועד לכיס הקטן.
אי אפשר יותר להתעלם ולטשטש: הבעיות החינוכיות לא רק של ציבור הכללי אלא גם של 'תיבת נח' של היהדות החרדית הולכות ונהיות מביכות וסבוכות יותר. בעוד שבעבר זה היה רלבנטי יותר לבני הנוער – היום 'גיל ההתבגרות' מה שנקרא 'גיל הטיפש עשרה' הולך, מטפס ומעפיל לגילאים מבוגרים יותר. אין זה סוד שגם המחלוקות 'משתדרגות' עקב ה'סיוע' של אותם כלי משחית. המכשירים בהחלט אינם רצויים, אבל מה לעשות, הם מצויים.

וכך אומר קטע מייצג מהפיוט ב'סדר העבודה' דיום הקדוש; "שבר בכל יום ואנחה, רבתה בנו חללה...צרי עין מצאו יד, פועלי שקר חיל עשו,..שונאי בצע לא עמדו נדמינו ככלי ריק,...לא נביא ולא חזון בנו כעיוורים נגשש ונלך...".

* * * * *

ובכן, אם נסכם את השנה החולפת, נוכל לתמצת ולומר; בלבול, מבוכה, בוקה ומבולקה. ככל שמתעמקים יותר במצב מתקיים אך יוסיף דעת יוסיף מכאוב.

בספרים הקדושים מבואר, כי הנשמה בעלותה השמיימה לאחר אריכות ימים ושנים טובות, אם היא רק זוכה, היא מגיעה ל..'גיהנום'. הגיהנום זה הוא אמנם מושג מפחיד, אבל מסתבר ששלב זה עדיף על 'שלב א'' ששמו 'כף הקלע'.

כשהנשמה מגיע לאחד ממדורי גיהנום, היא מתמקמת איכשהו ב'פינה' שלה ו'מתרגלת' לצרות, זהו כבר מעין סוג של הישג, של 'שכר'.

ברם, לעומת זה המצב ב'כף הקלע' הוא – שמעיפים והודפים אותך ממקום למקום, מפינה לפינה וכך, אין מנוח לכף רגלך, גם באשר לצרות אין לך את הפריבילגיה 'להתרגל' אליהן.

"אין שמחה כהתרת הספיקות" - זאת כנראה לא בדיוק הכותרת של השנה האחרונה.

אינך יודע בבטחה מי טוב ליהודים, ומה טוב ליהודים. פעם יכולת 'לאיים', אארוז את מטלטלי ואעזוב את הארץ. ברם כיום – לאן בדיוק אתה רוצה להגיע? לאירופה המוסלמית? לניו יורק על תופעות ה'נוק אאוט' ברחובות ברוקלין? לשוייץ אוהבת היהודים? לאוקראינה המפוררת?

"והנה מצרים נוסע אחריהם". כאותה מעוברת שתקפו אותה צירי לידה, אשר חשבה לתומה שאם תברח לעיר אחרת – היא תברח גם מצירי הלידה, מחבלי משיח, והנה מתברר לה כי ה'מצרים' רודף ונוסע אחריה לכל מקום שנתנסה להימלט מהמכאובים, רח"ל.

זה המצב הכללי שליווה אותנו בשנה החולפת. כך ולא אחרת, וזאת כמובן אך לעניות דעתי הקלושה, באם נסתכל היטב במראה.

וכל הנזכר לעיל, הוא בבחינת לימוד זכות ענק על דורנו דור יתום, אשר אעפ"כ ולמרות הכל – כולם, מראשיכם לשבטיכם ועד חוטב עציך ושואב מימיך, יכתירו בעזהשי"ת בראש השנה הבעל"ט את השי"ת למלך עליהם – על קהל עדת ישורון, ועל כל העולם כולו, ובאופן של "מלכותו ברצון קבלו עליהם".

* * * * *

"אבינו מלכנו אין לנו מלך אתה" יקבל בפרוס שנת תשל"ה הבאה עלינו לטובה – משמעות עמוקה בהרבה יותר.

השנה נאמר ביתר כוונה בהמשך הפיוט ד'סדר העבודה': "אורך תזריח לחשכה ברחמים גדולים תשוב אליה".

ישנו מנהג ברדיטשוב, שעד היום רבים נוהגים כמותו, כי ב'תנאים אחרונים' שעושים דקות ספורות לפני שמחת החתונה, כותבים: "החתונה תהיה אי"ה בשעטו"מ בזמן ומקום כפי שייתרצו הצדדים בירושלים עיה"ק ת"ו".

את זה כותבים כאמור ממש סמוך ונראה לחופה, גם כאשר החתונה מתקיימת, למשל, בלאס אנג'לס.

ללמדנו, כי כאשר הכל מבולבל; הנה, אעפ"כ ולמרות זאת; "אנו לי-ה ועינינו
לי-ה" – ואז אנו ביתר שאת מצפים ומייחלים ל'הבלבול' הגדול בה"א הידיעה, כאשר בהיסח הדעת גמור - "פתאום יבוא האדון לביתו" ויבלבלנו, והלוואי. וכך, נזכה תיכף ומיד לגאולה האמיתית והשלימה, גאולה שאין אחריה גלות, ועוד בשלהי שנת תשע"ד.

כי, בכל זאת, ולמרות הכל: "ה-מ-ל-ך" !!!!

ב'צפצוף האחרון',

אנא רחום, ברחמין דנפישין;

מלוך על העולם כולו בכבודך!

הצטרפו עכשיו לכל החדשות החמות של 'קול חב"ד' בווטסאפ

למקרה שפספסתם

הוסף תגובה

0 תגובות

נצפה באתר

עוד באתר