מערכת COL
|
יום ב' אלול ה׳תשע״ד
28.08.2014
תהילים במדבר ● סיפור לשבת
הערבי שתק זמן-מה, מנסה להפנים את ההסבר ששמע. לפתע החווירו פניו, ועיניו נפערו בפחד. ידיו האיתנות שאחזו במושכות החלו לרעוד. "אמור לי", לחש, "ואני משביעך באלוקים שתאמר את האמת: האם זה ספר 'זבור' של אדוננו דאוד?" תהילים במדבר
(צילום אילוסטרציה: מנדי הכטמן, COL)
לוי שייקביץ
הצעיר בן העשרים היה נרגש. ליבו הלם בפראות כאשר פסע פנימה אל חדרו של רבי יוסף-חיים מבגדד. ברעד ניגש אל הצדיק, נשק את ידו וביקש את ברכתו. "הדרכים בחזקת סכנה", לחש, "שודדים ולסטים אורבים להולכים. אנא, ברכני שאזכה לשוב לביתי בשלום".
נשא הצדיק את עיניו הטובות אל פרח הרבנות, הרב משה בן-אמון מסולימניה, שזה עתה הוסמך בבגדד לרב ולשוחט והתעתד לשוב לעירו ולהרביץ תורה והלכה ביהודי העיר. בתוך כך רכן לעבר מגֵרת שולחנו, והוציא ממנה ספר קטן.
"קח את הספר הזה מתנה ממני", אמר הצדיק, "והוא ישמור עליך מכל רע".
הרב משה בן-אמון נטל את הספר בחרדת-קודש והניחו בחיקו. הוא נשק שנית את ידו של הצדיק, ורבי יוסף-חיים אף הניח את ידיו על ראשו ובירכו ברכת כוהנים.
הרב בן-אמון יצא מחדרו של הצדיק בפסיעות מדודות וביראת כבוד. רק אז הוציא את הספר והביט בו. הוא גילה שזה ספר תהילים. תחושת שלווה וביטחון מילאה את ליבו, והוא יצא לדרכו.
השנים חלפו. הרב בן-אמון שמר על הספר מכל משמר והאמין כי הוא מעניק לו שמירה והגנה. במרוצת הזמן נעשה סוחר, ויום אחד היה צריך לנסוע מסולימניה לבגדד. המרחק בין הערים היה רב, והנסיעה נעשתה בשיירות וארכה שמונה ימים.
ביום שישי הגיעה השיירה לכפר כורדי קטן, קרה-תפה שמו, שבו התגוררו גם 'דאודים' – בני כת שהתפלגה מכת היזידים. אלה האמינו מאוד בספר תהילים ובדוד המלך, ולכן נקראו 'דאודים'.
"אני נשאר לשבות כאן", הודיע הרב משה בן-אמון לראש השיירה. "אינני נוסע בשבת. המשיכו בנסיעה, ואשיג אתכם במוצאי השבת". ראש השיירה משך בכתפיו בפליאה, והמשיך בדרכו, מותיר את הרב בן-אמון מאחור.
לשמחתו של הרב בן-אמון יהודי יחיד התגורר בכפר, יעקב אל קרא-דאכי שמו. הוא קיבל את הרב במאור פנים ובלב רחב, ואירחו בשבת על שולחנו. במוצאי השבת אף טרח להשיג לו מלווה שיֵצא עמו לדרך עד שישיג את השיירה.
הרב בן-אמון הביט במלווה וחש רתיעה ממראהו. הלה היה גבר גדול ממדים, חמוש מכף רגל ועד ראש ומבטו מזרה אימה. עם זה, הוא סמך על מארחו שבוודאי מכיר את האיש ובוטח בו. "אם תלווה את היהודי הזה לשיירה, תקבל ממני סכום נכבד בשובך לכאן", הבטיח המארח לערבי.
עם עלות השחר יצאו השניים לדרכם, רכובים על סוסים מהירים. לא חלפו דקות מספר והם כבר היו רחוקים מאוד מהכפר. הישימון נחשף למלוא העין ולא נראתה ברייה באופק.
לפתע חש הרב בן-אמון כי מלווהו מתנהג בדרך מעוררת חשד. האיש מקפיד לרכוב מאחוריו. פחד עמום זחל אל ליבו. מה הערבי זומם? ביד רועדת הוציא את ספר התהילים שנתן לו רבי יוסף-חיים והחל לקרוא בו בהתרגשות ובקול רם.
אמירת פסוקי התהילים משכה את ליבו של הערבי. הוא האיץ בסוסו וחסם את דרכו של הרב בן-אמון. "מה הדבר שאתה ממלמל שם?", החווה בידו לעבר הספר הקטן שאחז הרב.
"אני מתפלל מתוך הספר הזה", השיב הרב.
"למי אתה מתפלל, ומהו הספר שאתה מתפלל מתוכו?", שאל הערבי.
"זה ספר תהילים", השיב היהודי, "שחיבר דוד המלך. אנו קוראים בו בכל יום ומתפללים שדוד המלך יבוא לעזרתנו בעת צרה".
הערבי שתק זמן-מה, מנסה להפנים את ההסבר ששמע. לפתע החווירו פניו, ועיניו נפערו בפחד. ידיו האיתנות שאחזו במושכות החלו לרעוד. "אמור לי", לחש, "ואני משביעך באלוקים שתאמר את האמת: האם זה ספר 'זבור' של אדוננו דאוד?".
הרב הנהן בראשו בחיוב. את שאירע ברגעים הבאים לא יכול היה לדמיין. הערבי ירד מסוסו וכרע על הקרקע, לרגלי סוסו של הרב בן-אמון. הוא לפת את שתי רגליו ונשא את מבטו מעלה. עיניו דמעו. "אנא", אמר ופרץ בבכי שטלטל את כל גופו הגדול, "סלח לי... סלח לי על מה שרציתי לעולל לך. פושע אני, ופשעתי לאלוקיי ולנביא דאוד. כעת אני מלא חרטה. התפלל עליי שסליחתי תתקבל!".
זמן רב געה הגוי בבכי. מתוך שברי המשפטים המקוטעים שהצליח להשמיע למד הרב בן-אמון כי הלה זמם לירות בגבו ואז לשדוד את כל רכושו. "עכשיו", נאנח האיש, "כשהתפללת בספרו של דוד המלך, שבו אנו מאמינים, איך אוכל לעשות זאת? הלוא אחים אנחנו!".
כאשר נרגע ביקש הגוי מהרב בן-אמון למכור לו את ספר התהילים. הרב סירב. "אני מסכים להתפלל בעבורך בספר התהילים הזה", אמר, והוסיף לקרוא בדמעות את פרקי התהילים. הפעם אלו היו דמעות שבח ותודה לבורא העולם על הנס שזימן לו, בזכות ספר התהילים של רבי יוסף-חיים מבגדד.
(על פי 'הרב יוסף חיים' מבגדד', מאת אברהם בן-יעקב)
הצעיר בן העשרים היה נרגש. ליבו הלם בפראות כאשר פסע פנימה אל חדרו של רבי יוסף-חיים מבגדד. ברעד ניגש אל הצדיק, נשק את ידו וביקש את ברכתו. "הדרכים בחזקת סכנה", לחש, "שודדים ולסטים אורבים להולכים. אנא, ברכני שאזכה לשוב לביתי בשלום".
נשא הצדיק את עיניו הטובות אל פרח הרבנות, הרב משה בן-אמון מסולימניה, שזה עתה הוסמך בבגדד לרב ולשוחט והתעתד לשוב לעירו ולהרביץ תורה והלכה ביהודי העיר. בתוך כך רכן לעבר מגֵרת שולחנו, והוציא ממנה ספר קטן.
"קח את הספר הזה מתנה ממני", אמר הצדיק, "והוא ישמור עליך מכל רע".
הרב משה בן-אמון נטל את הספר בחרדת-קודש והניחו בחיקו. הוא נשק שנית את ידו של הצדיק, ורבי יוסף-חיים אף הניח את ידיו על ראשו ובירכו ברכת כוהנים.
הרב בן-אמון יצא מחדרו של הצדיק בפסיעות מדודות וביראת כבוד. רק אז הוציא את הספר והביט בו. הוא גילה שזה ספר תהילים. תחושת שלווה וביטחון מילאה את ליבו, והוא יצא לדרכו.
השנים חלפו. הרב בן-אמון שמר על הספר מכל משמר והאמין כי הוא מעניק לו שמירה והגנה. במרוצת הזמן נעשה סוחר, ויום אחד היה צריך לנסוע מסולימניה לבגדד. המרחק בין הערים היה רב, והנסיעה נעשתה בשיירות וארכה שמונה ימים.
ביום שישי הגיעה השיירה לכפר כורדי קטן, קרה-תפה שמו, שבו התגוררו גם 'דאודים' – בני כת שהתפלגה מכת היזידים. אלה האמינו מאוד בספר תהילים ובדוד המלך, ולכן נקראו 'דאודים'.
"אני נשאר לשבות כאן", הודיע הרב משה בן-אמון לראש השיירה. "אינני נוסע בשבת. המשיכו בנסיעה, ואשיג אתכם במוצאי השבת". ראש השיירה משך בכתפיו בפליאה, והמשיך בדרכו, מותיר את הרב בן-אמון מאחור.
לשמחתו של הרב בן-אמון יהודי יחיד התגורר בכפר, יעקב אל קרא-דאכי שמו. הוא קיבל את הרב במאור פנים ובלב רחב, ואירחו בשבת על שולחנו. במוצאי השבת אף טרח להשיג לו מלווה שיֵצא עמו לדרך עד שישיג את השיירה.
הרב בן-אמון הביט במלווה וחש רתיעה ממראהו. הלה היה גבר גדול ממדים, חמוש מכף רגל ועד ראש ומבטו מזרה אימה. עם זה, הוא סמך על מארחו שבוודאי מכיר את האיש ובוטח בו. "אם תלווה את היהודי הזה לשיירה, תקבל ממני סכום נכבד בשובך לכאן", הבטיח המארח לערבי.
עם עלות השחר יצאו השניים לדרכם, רכובים על סוסים מהירים. לא חלפו דקות מספר והם כבר היו רחוקים מאוד מהכפר. הישימון נחשף למלוא העין ולא נראתה ברייה באופק.
לפתע חש הרב בן-אמון כי מלווהו מתנהג בדרך מעוררת חשד. האיש מקפיד לרכוב מאחוריו. פחד עמום זחל אל ליבו. מה הערבי זומם? ביד רועדת הוציא את ספר התהילים שנתן לו רבי יוסף-חיים והחל לקרוא בו בהתרגשות ובקול רם.
אמירת פסוקי התהילים משכה את ליבו של הערבי. הוא האיץ בסוסו וחסם את דרכו של הרב בן-אמון. "מה הדבר שאתה ממלמל שם?", החווה בידו לעבר הספר הקטן שאחז הרב.
"אני מתפלל מתוך הספר הזה", השיב הרב.
"למי אתה מתפלל, ומהו הספר שאתה מתפלל מתוכו?", שאל הערבי.
"זה ספר תהילים", השיב היהודי, "שחיבר דוד המלך. אנו קוראים בו בכל יום ומתפללים שדוד המלך יבוא לעזרתנו בעת צרה".
הערבי שתק זמן-מה, מנסה להפנים את ההסבר ששמע. לפתע החווירו פניו, ועיניו נפערו בפחד. ידיו האיתנות שאחזו במושכות החלו לרעוד. "אמור לי", לחש, "ואני משביעך באלוקים שתאמר את האמת: האם זה ספר 'זבור' של אדוננו דאוד?".
הרב הנהן בראשו בחיוב. את שאירע ברגעים הבאים לא יכול היה לדמיין. הערבי ירד מסוסו וכרע על הקרקע, לרגלי סוסו של הרב בן-אמון. הוא לפת את שתי רגליו ונשא את מבטו מעלה. עיניו דמעו. "אנא", אמר ופרץ בבכי שטלטל את כל גופו הגדול, "סלח לי... סלח לי על מה שרציתי לעולל לך. פושע אני, ופשעתי לאלוקיי ולנביא דאוד. כעת אני מלא חרטה. התפלל עליי שסליחתי תתקבל!".
זמן רב געה הגוי בבכי. מתוך שברי המשפטים המקוטעים שהצליח להשמיע למד הרב בן-אמון כי הלה זמם לירות בגבו ואז לשדוד את כל רכושו. "עכשיו", נאנח האיש, "כשהתפללת בספרו של דוד המלך, שבו אנו מאמינים, איך אוכל לעשות זאת? הלוא אחים אנחנו!".
כאשר נרגע ביקש הגוי מהרב בן-אמון למכור לו את ספר התהילים. הרב סירב. "אני מסכים להתפלל בעבורך בספר התהילים הזה", אמר, והוסיף לקרוא בדמעות את פרקי התהילים. הפעם אלו היו דמעות שבח ותודה לבורא העולם על הנס שזימן לו, בזכות ספר התהילים של רבי יוסף-חיים מבגדד.
(על פי 'הרב יוסף חיים' מבגדד', מאת אברהם בן-יעקב)
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
