רבות שמעתי על משפחה מגוונת ומעניינת, שבכל היקום את בניה מפזרת, ופעם בשנה אי שם מתכנסת. שאלתי את ידידי: "היכן מתכנסים הם בני המשפחה הפזורים בארצנו הקדושה?", והשיבו לי, כי אחת בשנה, מתכנסים הם לאחד עשר יום של חוויה והנאה בדימונה הרחוקה, ולא לכולם הותרה הכניסה. סקרנותי גברה. יצאתי בנסיעה ארוכה, צלחתי את הכניסה, והנה לכם סיקור על אותה משפחה שבכל העולם שמה נשמע.

מיד בכניסתי קיבל את פני שלט מיוחד ובו נכתב בזה הלשון: 'אשרינו, שלוחים אנחנו!' ובלבי אמרתי: "הבה נתהה על טיבם של מאושרים". הסתובבתי בשטח אנה ואנה, מחפש את המקום בו מרוכזים הם - בני המשפחה. הלכתי מהכא להתם ומהתם להכא, וכמעט אבדתי בקמפוס רחב הידיים, עד ששמעתי קול הקורא במערכת הכריזה ומודיע, שבעוד דקות ספורות יחל מסדר הערב.

פתאום, כמו משום מקום, צצו להם המוני נערים עלומי-חן, נעמדו בשורות מסודרות לצד בחורים מבוגרים, והמתינו בהצדעה לשני האנשים בשחור שהגיעו בזריזות. נעמדתי בצד והאזנתי לקול שירתם. הם שרו על הזכות שהיא חובה, להיות השליח להבאת הגאולה. הכריזו פסוקים בקול ובבטחה. הניפו דגל, ובכמיהה אמרו שמאמינים הם באמונה שלימה. ואני אז התחלתי להבין שכאן מדובר בזן אחר של ילדים, עם שאיפות ויעדים רציניים כמבוגרים.

"דע לך", פנה אלי האיש שלצידי, "אמנם ילדים אלו חייהם באופן כללי רגילים. יש להם חברים ומקום לימודים, ולא תמיד הם כל כך בודדים. אך ישנם רגעים קטנים שבהם מתבטא ייחודם הנעלה". "כמו למשל?" שאלתי, והוא המשיך: "בין אם זה בעת פעילות או בסתם תפילת חול בה הם מהווים בכל רגע דוגמא חיה לסובבים סביבם". "בל תשכח" אמר לי טרם הולכו, "כי ילדים אלו יכלו לנוח על זרי הדפנה במרכז קהילתי פורח, ובמקום זה בחרו להשליך חייהם מנגד". דברי האיש והסבריו נעמו לי עד מאוד. הסתכלתי על ילדים אלו בערגה, ובפנים עמוק החלה לקנן בי קנאה עזה.   

תם לו המסדר. הילדים הלכו להם כשאני נשרך אחריהם לכיוון מקום התפילה. בחלל אולם בית הכנסת נישא קולו של האיש האחראי, שעודדם להתפלל כיאה לילדים של שלוחים המהווים דוגמא חיה בכל העת, וגם כעת ימשיכו כך. "השיח פה שונה", רשמתי. "האמירות כאן ייחודיות ויש לזכור זאת!". וכמו לאשר מחשבותיי, פניתי אל האיש באפור ופלטתי לעברו "מיוחדים ילדים אלו", והוא הנהן בראשו לאות הסכמה, והוסיף: "מיוחדים ילדים שאת רצון רבם מקיימים, ומסבים לו קורת רוח מרובה".  התפילה נמשכה בחיות ובשמחה, ואני עומד בצד, מהרהר ומהרהר על היופי על הזכות.

"יש! אש לילה!" פרצה שאגה מפיותיהם של ילדים אלו, והעירה אותי משרעפיי. הילדים החלו יוצאים בצורה מסודרת אל עבר מדשאות הקמפוס. מתיישבים בצוותא על הארץ ומשוחחים, מנגנים, ובין לבין - סועדים את ליבם בבשר צלוי. נמשכתי אחר קולו של ניגון מעורר שבקע מפי אחת הקבוצות. נמשכתי, ואט אט לידם התיישבתי. הצטרפתי לנגינתם השקטה, שחזרה, חדרה, ואמרה: "מבקשים מתחננים, אנו ילדי השלוחים, זעהן זיך מיטן רבי'ן במהרה.." אחח.. לו יכולתי למשש את אותה תמימות מלאת אהבה, אשר תובעת בגעגוע.. לו יכולתי למששה בכדי לנצרה עמי תמיד.

בסיום הניגון סיפר המבוגר שביניהם סיפור מפעים, המלמד על קשר עצמי ואישי בין חסיד לרבו, שליח למשלחו, גם בעת של קושי ומשבר, כשהוא מתרגם להם בצחות לשונו את ההוראה למעשה בחיי היום יום. "מענדי, יוסי", פנה אליהם ואמר, "שלוחים אנחנו, ואחריות כפולה נדרשת מאתנו להוסיף באור, כחסידים בכלל וכשלוחים בפרט. אתם שלוחים צעירים, עיני ההמון נשואות אליכם". "אשרינו!" הוא זעק ואמר, וכולם נענו אחריו יחד. ואני חשתי בשוני, הבטתי ביופי. "ונפלינו" - אתם ממני, טייערע שלוחים. "שונים אתם. מיוחדים הנכם" זעקתי אליהם, ומיד נעלמתי מבכה על האושר בו טרם זכיתי..