הקדמה ברשימתנו הקודמת הראנו, בין היתר, כי "דינא דמלכותא דינא" אינו כלל הלכתי גורף, וכי חכמים בחיבוריהם, בפסקיהם ובתשובותיהם, בעיקר בספרי השאלות ותשובות, דנו רבות בהיקפה של הלכה זו, מהם גדריה וסייגיה. ברשימה דנן, נמשיך לפרט את אותם סייגים ומגבלות אשר קבעו חכמים בקשר לכלל הלכתי מיוחד זה. מיוחד, אם לא יוצא דופן, שהרי משמעותו של כלל זה נראה זר לנו, מאחר שההלכה העברית מקיפה כידוע את כל שטחי החיים. וכיצד תינתן ההכרה להלכה הנוכרית, תוך דחייתה של ההלכה העברית? דומה כי אי אפשר, ברוח ימים אלה, להתעלם מהקשר וההשלכה של דינא דמלכותא דינא לסוגיית סרוב פקודה בצה"ל לפינוי ישובים. האם חלה הלכת דינא שמלכותא דינא על סרוב פקודה לפינוי ישובים סובבה ההשגחה העליונה כך שרשימה זו מתפרסמת בשעה שמסביב יהום סער ההינתקות האסונית, היל"ת ועמה הפולמוס העכשווי בעניין סירוב הפקודה. האם גם בעניין זה יחול הכלל של דינא דמלכותא דינא או שמא כאן מדובר במקרה יוצא מן הכלל. מדוע יוצא מן הכלל? שהרי ברור כי אין הכלל של דינא דמלכותא דינא חל במקרה של עבירה על מצוות הדת. בנוסף, לכל הדעות יש בעניין עקירת יהודים בגוש קטיף מבתיהם משום פיקוח נפש. האם גם כאן יחול, איפוא, כלל זה? ראשית, יצויין כי אין הכותבת מעוניינת ומתיימרת להכניס ראשה בין הרים ולהביע דעה במחלוקת כזו שכפי שנתפרסם השבוע נחלקים בה גדולי ישראל, רבני הציונות הדתית (לא שמענו את קולה של מועצת גדולי התורה ושל גדולי התורה בארץ ובעולם ופני העדה. האם הדבר אומר דורשני? ייתכן כי שתיקתם נובעת מהעובדה שאינם ציוניים, אבל למען השם, האם לא להיות ציוני דוחה פיקוח נפש? זה שמאבקים בקשר לניתוח מתים, גיוס בנות ושמירת שבת בירושלים, "גוברים" על חשיבות "מיהו יהודי",מילא. אבל, איך ייתכן שחשיבות המאבקים הנ"ל גוברת על ענין שיש בו פיקוח נפש?!). אולם משכבר נדרשנו לעניין דינא דמלכותא דינא, מן הדין לבוא בקצירת האומר בעניין עקרוני זה. ובכן, מבחינת העניין על כל חלקיו, נראים הדברים שאין כל מקום לאלו המקושרים למעיין תורתו של הרבי נשיא דורנו ולתנועת חב"ד לתמוך באלו הקוראים לסרב פקודה. יהא דין המלכות דין גם בעניין כואב וקשה כזה. אמת – יש ביוזמת הפינוי משום חשש עבירה; ואמת – יש בה משום חשש פיקוח נפש; ועדיין, הסיכון העצום הטמון בתהליך גורף של סירוב פקודה שהפועל יוצא שלו הוא, בעצם, ערעור סמכותו המהותית והבסיסית של דינא דמלכותא ובעיקר החלשת צה"ל – יש בו כמעט ודאי פיקוח נפש וממילא גם כמעט ודאי עבירה על מצוות הדת. כל מי שעוקב אחר מאבקיו הקדושים של הרבי בעניינים ציבוריים הקשורים לאה"ק במהלך השנים, יכול להיווכח כי לא היה בשום מאבק כזה משום ערעור סמכות כלשהו. מאבק החלטי, עז נוקשה – כן. מחאה רמה ללא מורא וללא משוא פנים – בהחלט. אבל, התערבות אקטיבית בתהליך קבלת החלטות ופעולות חד צדדיות בצה"ל – לא ולא. אולי יש להזכיר כתקדים, כי בזמן פינוי ימית, היו מחאותיו של הרבי חריפות ביותר, אבל לא היתה כל הוראה לחייל, לסרב פקודה. ידועה היטב הקפדתו של הרבי בכל ענייני החוק בישראל והוראותיו הקדושות שלא לעבור אף על סעיף קטן. כך בעניינים הקשורים לחוקי הצבא, כך אף בעניינים של חוקי המכס וכדומה. יאמר האומר: סתירה מיניה וביה יש כאן. אם פיקוח נפש – יידחה דין המלכות, ואם לאו פיקוח נפש – תידחה מחאתנו נגד ההתנתקות. והרי זו דרכנו מאז ומקדם, שיהא מוח שליט על הלב. ברי כי יש לעשות הכל למנוע את רוע הגזרה הנוראה היל"ת, בכל דרך ובכל אמצעי; ברי גם כי לא יעלה על דעת איש להכניס פיקוח נפש אחד כדי למנוע פיקוח נפש אחר. אין אנו מן המשתגעים ההולכים אחר המיית ליבם ו"יקוב הלב את ההר". אנו אין לנו אלא להבין ולהשכיל לידע להודיע ולהיוודע את דעתו של כ"ק אדמו"ר וכך לנהוג. נראים הדברים כי להוראות או פקודות הצבא יש להתייחס בדרגה גבוה של אחריות ו"קבלת עול", שאם לא כן אנו הורסים במו ידינו את יסוד קיומנו, מסכנים את העם היושב בציון ומביאים לידי מצב של סכנת נפשות ו"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו". ולוואי ולא נגיע "לא לידי נסיון ולא לידי בזיון". כותבת טור זה מוצאת לנכון, להדגיש בהדגשה יתרה, כי קטע זה לא פורסם בשבועון כפר חב"ד וכל האמור בו, כמו בכל הרשימות, הוא על דעתה בלבד ואין היא מתיימרת לייצג גוף כלשהו או עמדה כלשהי ובודאי לא את ציבור חסידי חב"ד וכל האמור בו הוא בבחינת הגיגי מחשבה. הכלל לא חל על דינים שבין אדם לחברו הלכת "דינא דמלכותא" כפי שפרטנו ברשימתנו הקודמת, לא חל בקשר למצוות הדת, לאמור, אין בכח המלכות – השלטון הזר, לצוות על אדם לעבור על מצוות דתו, ומבחינה הלכתית אין לצווי כזה, תוקף של דין מחייב. סייג נוסף לצמצום כלל זה קובע כי הלכה זו לא חלה על דינים שבין אדם לחברו, הסיבה לכך ברורה, כמעט מאליה. דהיינו, הכרה בתחולה רחבה של "דינא דמלכותא", עלולה להעמיד בסכנה את רציפותו ועצם קיומו של המשפט העברי, שהרי מקום שהמלכות קובעת מערכת דינים במקביל לדין העברי, עלול הכלל של "דינא דמלכותא דינא" לתת עדיפות לדיני השלטון הזר, תוך דחייתו של הדין העברי בכללו. חכמי ישראל צפו סכנה זו, והיא הוליכה אותם על דרך פרשנות לפיה "דינא דמלכותא" לא יחול על דיני המלכות הזרה הקובעים מערכת דינים שבין אדם לחברו (פרט לאותה מסגרת הדרושה לניהול עניני השלטון). המקור ההלכתי הבא, שופך אור על הסייג עליו אנו דנים: בפני הרשב"א באה שאלה בדבר ירושה. ראובן השיא את בתו לאה לשמעון ונתן לה נדוניא. לאחר זמן ילדה לאה בת ומתה, וכעבור זמן מתה אף בתה ועתה עומד ראובן, החותן, ותובע בדיני הגויים שיחזיר לו הבעל את הנדוניא. אומנם, לפי דיני ישראל הבעל יורש את אשתו והאב את בתו. ברם, טוען החותן "שאין לחוש לירושת הבעל, כיון שהכל יודעים שהם הולכים בדיני הגויים", כלומר ה חותן מבקש להחיל את דיני הגויים שכן "המלך חקק בנימוסיו, שכל שימות הולד תוך זמן ידוע, שיהא מה שיש לו מצד האם ליורשי האם "ודינא דמלכותא דינא" הרשב"א בהתייחסו לשאלת ההסתמכות על "דינא דמלכותא דינא" קובע בחריפות, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים "כי הכלל לא חל על דיני ירושה ההלכתיים, וכך הוא אומר: "אומר אני שכל הסומך בזה לומר משום דינא דמלכותא – טועה וגזלן הוא וגזילה ישיב, וחס ליה דאפי' גזילה ישיב רשע מיקרי... ואם נאמר כן בטלת ירושת בנו הבכור... ובכלל עוקר כל דיני התורה השלמה, ומה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי – ילמדו את הגויים, חלילה, לא תהיה כזאת בישראל, ח"ו שמא תחגור עליה שק" דינא דמלכותא ולא דינא דמלכא האם הכלל ההלכתי "דינא דמלכותא דינא" חל על כל הצוים, ההוראות והחוקים אשר יצאו כדבר המלך, נקבעו וחוקקו על ידו (גם דיקטטור, רודן, או מנהיג אשר תפס השלטון בכח?) או שמא חוקים מסוימים לא יחסו תחת כנפי הלכת "דינא דמלכותא דינא", ולא כל מלך המוכר כמלך דינו – דין, יהא תוכנו אשר יהא. אומנם כן, ההלכה אינה מקבלת כל דינו של מלך. דינו של המלך דין הוא, רק כשהוא פועל במסגרת החוק המוכר למלכים, וכמפעיל סמכויותיו כמלך. התוקף שניתן לדיני המלך הוא רק למערכת החוקים שענינם ניהול תקין של השלטון. כל דין העובר תחת שבט הביקורת, ורק הללו הנכנסים במסגרת האמורה הוכרו בני – תוקף. דוגמאות להכרה בחוקיי המלך בשטח הציבורי, מצינו, בתחום דיני המסים, הפקעת קרקעות (לצורך בניית דרכים וכדו') שינוי שער מטבע ("שאין לך עסק מלכות גדול מזה") ואף בשטח דיני העונשין. סמכותו של המלך הוכרה לא רק בענישה כספית, אלא אף בענישה גופנית, כולל מוות. מאידך גיסא, לא ניתן תוקף, כאמור, לפעולות הנעשות מחוץ למסגרת החוקית. הרמב"ם מדגיש את המסגרת החוקית בדיני העונשין: "וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו – אינה גזל ומותר להנות בה... שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהן כשכועסים עליהם... אבל מלך שלקח חצר או שדה של אחד מבני המדינה שלא בדינין שחקק – הרי זה גזלן, והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו". הרמב"ן, מוצא אסמכתא לדרישה שפעולות המלך חייבות להיות במסגרת החוק, בעצם הביטוי "דינא דמלכותא דינא" ואלה הם דבריו "ודייקנא לה מדאמר דינא דמלכותא דינא ולא אמרינן דינא דמלכא דינא, אלמלא דינא דידיע לכולהו מלכי, ואף במלכי ישראל הקדושים דיני המלך ידועין". כן הובחנו דיני השלטון ממנהגי האומה הנוכרית, ונקבע כי "דינא דמלכותא דינא, אבל דיני אומתו – לאו דינא לנו, אלא אם כן הוא ענין נהגו בו אפילו ישראל שבאותו מקום". גם סמכויותיו של המלך הוגבלו כשהמדובר הוא בצרכיו הפרטיים. בעלי התוספות מתייחסים לענין כרם נבות היזרעאלי ושואלים מדוע נענש אחאב מלך שומרין על מעשהו, לדעה הסוברת כי כל האמור בפרשת המלך – מלך מותר בו? ועל כן משיבים "דבפרשת המלך (שמואל – א ח יד) כתיב ונתן לעבדיו – ולא לעצמו". דינא דמלכותא לא חל כאשר דין המלכות מבוסס על הפליה חוק המלכות, אשר לא ממלא אחר העקרונות יסוד של חוק וצדק, נשלל ממנו תוקפו החוקי, וממילא לא חלה עליו הלכת "דינא דמלכותא דינא". דין המלכות חייב להיות אחיד ואל לו להפלות בין חלק אחד של התושבים לחלק אחר, והיה אם ימצא הדין מפלה לרעה חלק מהציבור, כי אז נפגם הדין באי – חוקיות, וניטל ממנו התוקף המחייב "כדינא דמלכותא". וכן קובע הרמב"ם "כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו – אינו גזל, וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא כדת הידועה לכל, אלא חמס את זה – הרי זה גזל". שאלת תוקפו של דינא דמלכותא שנפגם מחמת היותו מפלה, בא בפני בית הדין הרבני בירושלים, לפני שנים אחדות. נשוא התביעה היה כתר תורה שנלקח במלחמת העולם השניה מבעליו, והגיע לירושלים לאחר המלחמה. כשגילו הבעלים את הכתר בהר ציון, הגישו תביעה כנגד המחזיקים בו להשיבו להם. כנגד הבעלים טענה הוועדה להר ציון, כי התובעים אבדו את בעלותם על הכתר, מאחר שדינא דמלכותא דינא. בית הדין דחה את ההסתמכות על דינא דמלכותא, בהיותו דין מפלה. הלכת "דינא דמלכותא דינא" לאו דוקא בשלטון של מלך כל צורת שלטון הכלל של "דינא דמלכותא דינא" חל, לאו דווקא, בדיני בממשל של מלוכה. הספרות הענפה הדנה בהלכה זו, מתייחסת לצורות ממשל שונות ולאו דווקא מונרכיות. אין הכוונה למלך דווקא וכך סובר הרב קוק: "נראים הדברים שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים ליד האומה בכלל". כיון שכך, כאשר מדברים אנו בזה ב"מלך", ו"מלכותא", ממילא אמורים הדברים אף לענין צורות ממשל אחרות. רק שלטון מוכר תנאי יסודי להחלת הכלל "דינא דמלכותא דינא", הוא כי מעמדו של השלטון הינו מוכר בתורת שכזה אצל התושבים. במה הדברים אמורים? קובע הרמב"ם: "במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ וסמכה דעתם שהם אדוניהם והם לא עבדים: אבל אם אין מטבעו יוצא – הרי הוא כגזלן בעל זרוע...שאין דיניהם דין". המבחן שנקט בו הרמב"ם להכרת העם במלך הוא ש"מטבעו יוצא" כלומר, שהמטבע שלו מוכר. העובדה שמטבעו יוצא מראה כי "הסכימו עליו (= על המלך) בני אותה הארץ". הלכת "דינא דמלכותא" לא חלה בענישת כל הציבור דוגמא אחרת לאי הכרה בדינא דמלכותא עקב תוכנו של הדין – בתחום הענישה. כאן אנו פוגשים בשלילת תוקפה החוקי של ענישה קולקטיבית, בהיותה נוגדת את עקרונות הצדק והמשפט. מקרה של ענישה קולקטיבית מובא בתשובתו של הריב"ש (רבי יצחק בר ששת). המדובר היה: "בשנים או שלושה יהודים שהיו ממונים על בית המטבע של המלך, ונמצא אחריהם פסול במטבע ויקצוף המלך מאוד מאוד וחמתו בערה בו לגרש את כל היהודים אשר בכל מלכותו, ואחר העמל והטורח התפשרו עם המלך לבלתי שלחם מזה בכך וכך אלפי זהובים". כלומר, בעוונם של שניים או שלושה איש, נענשה כל הקהילה היהודית והוטל עליה עונש כספי תמורת ויתור על עונש גירוש. הריב"ש ראה פסול בפשרה, שכן גם היא היתה ענישת כל הציבור: "... כ"ש וכ"ש שקצבת המלך אשר קצב על כל היהודים היה גזל גמור אצלנו וכי בשביל ה' או ג' שקלקלו בענין המטבע יקצוף על כל היהודים וביד חזקה יגרשם מארצו עד שהוצרכו להתפשר בכמה אלפי זהובים?! ועל כיוצא בו אמר אברהם אבינו ע"ה להקב"ה חלילה לך (וכו') [מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע...], ומשה רבנו ע"ה אמר, האיש אחד יחטא ... ועל כל העדה תקצוף.." באדיבות שבועון כפר חב"ד (פרט לפרק המתייחס לסרוב פקודה) ובאדיבות עו"ד נחמה ציבין (האמור במדור זה, אינו מהווה ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי ו/או חוות דעת משפטית או אחרת ו/או המלצה ואין להסתמך על האמור, במדור זה, ללא התייעצות עם עו"ד. כותבת טור זה, מוצאת לנכון להדגיש, כי אין בעניינים המשפטיים ו/או האחרים בטור זה, משום המלצה ו/או יעוץ או הכוונה לפנות לבתי משפט אזרחיים - ערכאות, מבלי לקבל היתר מרב או מבי"ד, והאמור ברשימה מהווה דעתה הפרטית בלבד