מערכת COL
|
יום כ"ג חשוון ה׳תשע״ג
08.11.2012
יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא ● אור בפרשה
בכל שבוע אנו מתכבדים לפרסם מאמר לפרשת השבוע מ'תורה אור' שנכתב על-ידי אדמו"ר הזקן נ"ע ועובד בטוב-טעם על-ידי הרב אבינועם אהרוני מקהילת חב"ד באלעד - מרצה בחסד עליון הנודע בהסבריו המאלפים בתורת החסידות ● המדור הושק ב-COL לקראת כ"ד טבת וזוכה לתגובות נלהבות מהגולשים ● נושא השבוע: יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב ● גם ב-PDF הרב אבינועם אהרוני
מאת הרב אבינועם אהרוני
הקדמת העורך
"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַה’ בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל" (בראשית כ"ד, א). על כך נאמר בזהר (ח"א, רכד, א'):" בא בימים - באינון יומין עילאין כו' ווי ליה לההוא גברא דגרע יומין לעילא דכד בעיין לאלבשא ליה באינון יומין יומא דפגם חסרא ליה מההוא לבושא ".
כלומר אוי לאדם שחסר לו יום למעלה (כלומר שהיה יום בחייו כאן למטה שלא עסק בלימוד התורה ובקיום המצוות) כי אז חסרים לו הלבושים הרוחניים של אותו היום ולא יהיה באפשרותו לקבל את זיו השכינה. כל יהודי חפץ הוא לזכות לחיי העולם הבא, לפיסת גן עדן.
לשם כך מתייגע הוא בתורה ומצוות, שכן נאמר בפרקי אבות (פרק ד' משנה כ"ד): "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". וכן מאמרי חז"ל לרוב המעודדים את היהודי להתחזק בתורה ובמצוות ע"מ לזכות לעוה"ב. בתורת החסידות מוסבר כי ע"י לימוד התורה וקיום המצוות נתפרים לבושים רוחניים לנשמה בעזרתם יכולה היא להינות אח"כ מזיו השכינה בגן עדן. וכדלקמן.
ואולם, כאן עולה השאלה: והרי גם קודם ירידת הנשמה להתלבש בגוף הגשמי שכנה היא בגן עדן. ואם כן – מה טעם יש בירידתה לעולם זה שתכליתו שוב גן עדן? והרי כל הדרכים בחזקת סכנה, וייתכן כי בירידתה של הנשמה לעולם הזה לא תזכה ללימוד התורה וקיום המצוות כדבעי ונמצא שיצא שכרה בהפסדה!
מוכרחים אם כן לומר, כי יש תועלת לנשמה בירידתה למטה לעולם הזה הגשמי, בלימוד התורה ובקיום המצוות, גם ללא קשר לקבלת שכר בעולם הבא. תועלת כה נשגבה, עד שבעבורה כדאי להטריח את הנשמה לרדת לעולם הזה עם הסכנות שבו. דברים אלו מקבלים חיזוק במאמר חז"ל בפרקי אבות (פ"ד משנה י"ז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ממשנה זו משמע בפירוש כי למרות מה שנאמר לעיל כי העולם הזה הוא פרוזדור בפני העולם הבא, מכל מקום, יש גם בעולם הזה עצמו מעלה גדולה עד כדי כך שבמובן מסויים יפה שעה אחת כו' מכל חיים העולם הבא (כלומר יתרון מהותי ולא רק כמותי).
מהי מעלת לימוד התורה וקיום המצוות בעולם הזה? האם אין הם רק הכנה לעולם הבא? ומהו ההבדל המהותי שבין עולם הזה לעולם הבא?
כל זה מתבאר במאמר שלפנינו:
ב' אופנים באור אלוקי
"זיו השכינה" הוא אור אלוקי המתלבש בעולמות ואשר באמצעותו ניתן להשיג השגות נעלות ביותר באלוקות. כאשר אנו אומרים "אור המתלבש בעולמות" הכוונה היא לאור אלוקי החודר בתוך העולמות ומחיה אותם. לדוגמא: חיות הנשמה המתלבש בגוף ומחיה את איבריו – כל איבר בחיות המתאים לו. חיות זו מצד עצמה היא חסרת צורה כפי שהחיות המחיה את עיגול השמים אינה עגולה, אבל כאשר חיות זו מתלבשת באיברים אזי ניכר באיבר שיש בו חיות אבל לא ניכרת בו עצם החיות. כך גם האור האלוקי המתלבש בעולמות – מה שניכר הוא מה שהעולם מתפעל מהאור, אבל לא עצם מהות האור.
זה מה שאמרנו שאין האור מושג אלא רק התפעלות העולם מהחיות שהאור משפיע – זה רק בעולם הזה. ואולם בעולם הבא בו נהנים הצדיקים מזיו השכינה – משיגים את מהות ועצמות התפשטות החיות האלוקית בגילוי!
במקום שאתה מוצא גדולתו
התבוננות בכך שבעולם הזה האור הוא בהתלבשות בלבד ולא בגילוי מעוררת נקודה חשובה לעיון: בדרך כלל מקובל בעולם לחשוב כי כאשר רוצים להתבונן בגדולתו של הקב"ה יש להתבונן בבריאה, הן בבחינת "מה גדלו מעשיך ה'" והן ב "מה רבו מעשיך ה'". שני הדברים הללו למעשה מורים כי הקב"ה הוא שמחיה את העולם (מפני שכאמור – את עצם החיות עצמה לא ניתן לראות). ולא רק את העולם הזה אלא גם עולמות רוחניים יותר. אבל, עכשיו שלמדנו שיש דרגות בחיות רוחנית, שעצם החיות אינה מתלבשת בעולמות והיא נעלית מהם לגמרי.
אם כן הרי שבעצם החיות הרוחני הוא למעלה מהעולמות, וזה שאנו רואים שהקב"ה מחיה גם את העולמות, הרי זו בחינת ירידה כלפיו. כלומר שהקב"ה משפיל (מוריד) את החיות הרוחנית שתוכל גם להתלבש בעולמות הגם שמצד עצמה היא פשוטה ואין בה שום ציור. במילים אחרות – "מה גדלו" ו "מה רבו" לא מורים על גדלות ה' בכך שהוא כביכל "הצליח" לברא עולם כל כך גדול ומורכב. נהפוך הוא! גדלותו של הקב"ה במובן זה הוא מה שהואיל להשפיל עצמו לברא את העולמות על כל פרטיהם ולהחיותם כל רגע, שהרי אף לאחר בריאתם הרי הם כאין וכאפס ו "כוליה קמיה כלא חשיבי כלל". ועל זה אמרו חז"ל: "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו". כלומר – כשאר מתבוננים ב "מה גדלו" צריכים לזכור כי הגדולה האמיתית היא "ענותנותו" בכך שהשפיל עצמו להחיות עולמות שהם כלפיו כאין וכאפס!
אופן השגת הנשמה באור אלוקי
מקודם הזכרנו כי בעולם הבא משיגה הנשמה את מהות ועצמות התפשטות החיות האלוקי. וכאן צריך להבין: הנשמה – עם היותה רוחנית ואף "חלק אלוקה ממעל ממש" (תניא פ"ב) הרי היא עדין "נברא" ככל הנבראים. ומעצם הגדרתה כ "נברא" הרי היא בעלת גבול. ואם כן – כיצד תוכל הנשמה להשיג בגן עדן מהות ועצמות אור אלוקי שאינו בבחינת גבול?
על כך משיב אדמוה"ז: בסיפור קבלת התורה נאמר "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כ"ד, י"ח). ובסיפור קבלת הלוחות השניים נאמר: " וַיְהִי-שָׁם עִם-ה’, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שם ל"ד, כ"ח). והיה גופו הגשמי ניזון ממזון רוחני לבד כמו שכתוב: "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תהילים ע"ח, כ"ה). כיצד ייתכן הדבר כי הגוף הגשמי יהיה ניזון ממזון רוחני (לחם אבירים)? התשובה לכך היא במילים "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן". הענן שהקיף את משה הוא החיבור שבין הגשמיות לרוחניות, שכן הענן מצד אחד היה לבוש גשמי למשה, דרכו יכל משה לקבל את הפן הגשמי של החיות הרוחנית שהושפעה לו משורשו הרוחני של הענן שהוא נעלה ביותר.
כך הוא גם לגבי הנשמה. אכן מצד עצמה אין בכוחה להשיג את עצמות התפשטות האור האלוקי בגן עדן, אבל – ע"י לימוד התורה וקיום המצוות נעשים לנשמה "לבושים" אשר מצד אחד הם קרובים ל"גשמיותה" של הנשמה (שכן התורה ומצוות עוסקים בדברים גשמיים) ומאידך גיסה שורשם של לבושים רוחניים אלו הוא גבוה מאד (שרש התורה הוא בחכמתו של הקב"ה ושרש המצוות ברצונו של הקב"ה) ומצד זה יכולה הנשמה לזכות לגילוי הנפלא של עולם הבא.
אהבה ויראה – תרי גדפין
ואולם, ע"מ שיהיה בכח לימוד התורה וקיום המצוות הן להלביש את נשמת האדם בלבושים מתאימים לקליטת האור האלוקי, והן להמשיך את האור הזה פנימה – נדרשת עבודת התורה ומצוות להעשות באהבה ויראה, ששניהם יחד הם ככנפי הציפור (תרי גדפין) המרימות את גופה למעלה מעלה. כך האהבה ויראה מעלות את התורה ומצוות של האדם לשרשם וע"י כך נמשך לנשמה גילוי אור נעלה משרש התומ"צ.
ועל מנת לעורר את האהבה והיראה נדרש האדם להתבונן בזמן התפילה בפסוקי דזמרא במה שהזכרנו לעיל – איך שבעצם כל העולמות הם כאין וכאפס כלפי ה' והם בטלים אליו בתכלית וכל קיומם הוא רק מצד ענותנותו של ה'. וכשיתבונן בכך תתעורר אצלו תשוקה גדולה להכלל אף הוא באלוקות, ובפרט בזמן קריאת שמע שזוהי קבלת עול מלכות שמים ומסירת נפשו לה'. ובאומרו "ודברת בם" יזכור כי ע"מ להשיג מהאור האלוקי הנ"ל חייב הוא לעסוק בתורה ומצוות מתוך אותה אהבה אותה הוא חווה עתה בזמן ק"ש.
אך כאן עלול יצרו של האדם (כביכול בענווה ושפילות) לטעון: "כיצד אוכל להגיע למדרגת היחוד והדביקות באלוקות בזמן שה 'סור מרע' אצלי עדיין לא בשלימות?" על כך באה התשובה בסוף ק"ש: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", כלומר: הן אמת שהאדם מצד עצמו לא יכול להתיר עצמו לגמרי מן הרע – אבל כאשר יעשה האדם ככל יכלתו כנ"ל, הרי שהקב"ה מבטיח להוציאו מה "מצרים" שלו ולהפריש את הטוב שבנפשו מהרע שבה. (אמנם אם הרע איננו רק בנפש, אלא בפועל ממש לא יוכל האור האלוקי להמשך בפנימיות נפשו אלא רק בחיצוניותה עד שיעשה תשובה).
ו"מקריאת שמע" ל"ברכות שמונה עשרה". שהברכות (מלשון "המבריך את הגפן" - כלומר כיפוף מלמעלה למטה) ממשיכות את האור האלוקי שיהיה בגילוי יותר. אמנם – כיון שבכל אופן בעולם הזה עסקינן, והגוף הגשמי מסתיר על האור, הרי שבכל אופן יש להראות ביטול לכל הפחות ע"י כריאה והשתחוויה שבברכות שמו"ע.
מעלת תורה ומצוות בעולם הזה
אמנם, כל הנ"ל מסביר מדוע "העולם הזה הריהו כפרוזדור בפני העולם הבא", כי על ידי התורה ומצוות המקוימים באהבה ויראה נוצרים הלבושים (ה "לחם אבירים") דרכם ניתן יהיה לקבל את הגילוי שבעולם הבא. ואולם מדוע "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"?
וההסבר: כי בעולם הזה כאשר אדם לומד תורה ומקיים מצוות, הרי התומ"צ שלו בהיותם חכמתו ורצונו של ה' הרי הם מקשרים את האדם עם חכמתו ורצונו של הקב"ה בעצמו ולא רק עם "זיו השכינה" – הגילוי (נעלה ככל שיהיה).
והגם שאין זה נרגש כל כך, מכל מקום יש בזה תועלת גדולה לנשמה (אפילו אם זה רק בחיצוניות הנשמה). מה שאין כן בעולם הבא – הגם שמשיגים שם עצמות ומהות האור, הרי שזה רק בבחינת "זיו השכינה" שאין זו אותה מדרגה נעלית כחכמתו ורצונו של ה' אליהם ניתן להתחבר רק בעולם הזה ע"י תומ"צ כנ"ל.
להורדת המאמר בפורמט PDF
הקדמת העורך
"וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַה’ בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל" (בראשית כ"ד, א). על כך נאמר בזהר (ח"א, רכד, א'):" בא בימים - באינון יומין עילאין כו' ווי ליה לההוא גברא דגרע יומין לעילא דכד בעיין לאלבשא ליה באינון יומין יומא דפגם חסרא ליה מההוא לבושא ".
כלומר אוי לאדם שחסר לו יום למעלה (כלומר שהיה יום בחייו כאן למטה שלא עסק בלימוד התורה ובקיום המצוות) כי אז חסרים לו הלבושים הרוחניים של אותו היום ולא יהיה באפשרותו לקבל את זיו השכינה. כל יהודי חפץ הוא לזכות לחיי העולם הבא, לפיסת גן עדן.
לשם כך מתייגע הוא בתורה ומצוות, שכן נאמר בפרקי אבות (פרק ד' משנה כ"ד): "רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". וכן מאמרי חז"ל לרוב המעודדים את היהודי להתחזק בתורה ובמצוות ע"מ לזכות לעוה"ב. בתורת החסידות מוסבר כי ע"י לימוד התורה וקיום המצוות נתפרים לבושים רוחניים לנשמה בעזרתם יכולה היא להינות אח"כ מזיו השכינה בגן עדן. וכדלקמן.
ואולם, כאן עולה השאלה: והרי גם קודם ירידת הנשמה להתלבש בגוף הגשמי שכנה היא בגן עדן. ואם כן – מה טעם יש בירידתה לעולם זה שתכליתו שוב גן עדן? והרי כל הדרכים בחזקת סכנה, וייתכן כי בירידתה של הנשמה לעולם הזה לא תזכה ללימוד התורה וקיום המצוות כדבעי ונמצא שיצא שכרה בהפסדה!
מוכרחים אם כן לומר, כי יש תועלת לנשמה בירידתה למטה לעולם הזה הגשמי, בלימוד התורה ובקיום המצוות, גם ללא קשר לקבלת שכר בעולם הבא. תועלת כה נשגבה, עד שבעבורה כדאי להטריח את הנשמה לרדת לעולם הזה עם הסכנות שבו. דברים אלו מקבלים חיזוק במאמר חז"ל בפרקי אבות (פ"ד משנה י"ז): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". ממשנה זו משמע בפירוש כי למרות מה שנאמר לעיל כי העולם הזה הוא פרוזדור בפני העולם הבא, מכל מקום, יש גם בעולם הזה עצמו מעלה גדולה עד כדי כך שבמובן מסויים יפה שעה אחת כו' מכל חיים העולם הבא (כלומר יתרון מהותי ולא רק כמותי).
מהי מעלת לימוד התורה וקיום המצוות בעולם הזה? האם אין הם רק הכנה לעולם הבא? ומהו ההבדל המהותי שבין עולם הזה לעולם הבא?
כל זה מתבאר במאמר שלפנינו:
ב' אופנים באור אלוקי
"זיו השכינה" הוא אור אלוקי המתלבש בעולמות ואשר באמצעותו ניתן להשיג השגות נעלות ביותר באלוקות. כאשר אנו אומרים "אור המתלבש בעולמות" הכוונה היא לאור אלוקי החודר בתוך העולמות ומחיה אותם. לדוגמא: חיות הנשמה המתלבש בגוף ומחיה את איבריו – כל איבר בחיות המתאים לו. חיות זו מצד עצמה היא חסרת צורה כפי שהחיות המחיה את עיגול השמים אינה עגולה, אבל כאשר חיות זו מתלבשת באיברים אזי ניכר באיבר שיש בו חיות אבל לא ניכרת בו עצם החיות. כך גם האור האלוקי המתלבש בעולמות – מה שניכר הוא מה שהעולם מתפעל מהאור, אבל לא עצם מהות האור.
זה מה שאמרנו שאין האור מושג אלא רק התפעלות העולם מהחיות שהאור משפיע – זה רק בעולם הזה. ואולם בעולם הבא בו נהנים הצדיקים מזיו השכינה – משיגים את מהות ועצמות התפשטות החיות האלוקית בגילוי!
במקום שאתה מוצא גדולתו
התבוננות בכך שבעולם הזה האור הוא בהתלבשות בלבד ולא בגילוי מעוררת נקודה חשובה לעיון: בדרך כלל מקובל בעולם לחשוב כי כאשר רוצים להתבונן בגדולתו של הקב"ה יש להתבונן בבריאה, הן בבחינת "מה גדלו מעשיך ה'" והן ב "מה רבו מעשיך ה'". שני הדברים הללו למעשה מורים כי הקב"ה הוא שמחיה את העולם (מפני שכאמור – את עצם החיות עצמה לא ניתן לראות). ולא רק את העולם הזה אלא גם עולמות רוחניים יותר. אבל, עכשיו שלמדנו שיש דרגות בחיות רוחנית, שעצם החיות אינה מתלבשת בעולמות והיא נעלית מהם לגמרי.
אם כן הרי שבעצם החיות הרוחני הוא למעלה מהעולמות, וזה שאנו רואים שהקב"ה מחיה גם את העולמות, הרי זו בחינת ירידה כלפיו. כלומר שהקב"ה משפיל (מוריד) את החיות הרוחנית שתוכל גם להתלבש בעולמות הגם שמצד עצמה היא פשוטה ואין בה שום ציור. במילים אחרות – "מה גדלו" ו "מה רבו" לא מורים על גדלות ה' בכך שהוא כביכל "הצליח" לברא עולם כל כך גדול ומורכב. נהפוך הוא! גדלותו של הקב"ה במובן זה הוא מה שהואיל להשפיל עצמו לברא את העולמות על כל פרטיהם ולהחיותם כל רגע, שהרי אף לאחר בריאתם הרי הם כאין וכאפס ו "כוליה קמיה כלא חשיבי כלל". ועל זה אמרו חז"ל: "במקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו". כלומר – כשאר מתבוננים ב "מה גדלו" צריכים לזכור כי הגדולה האמיתית היא "ענותנותו" בכך שהשפיל עצמו להחיות עולמות שהם כלפיו כאין וכאפס!
אופן השגת הנשמה באור אלוקי
מקודם הזכרנו כי בעולם הבא משיגה הנשמה את מהות ועצמות התפשטות החיות האלוקי. וכאן צריך להבין: הנשמה – עם היותה רוחנית ואף "חלק אלוקה ממעל ממש" (תניא פ"ב) הרי היא עדין "נברא" ככל הנבראים. ומעצם הגדרתה כ "נברא" הרי היא בעלת גבול. ואם כן – כיצד תוכל הנשמה להשיג בגן עדן מהות ועצמות אור אלוקי שאינו בבחינת גבול?
על כך משיב אדמוה"ז: בסיפור קבלת התורה נאמר "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל-הָהָר; וַיְהִי מֹשֶׁה, בָּהָר, אַרְבָּעִים יוֹם, וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כ"ד, י"ח). ובסיפור קבלת הלוחות השניים נאמר: " וַיְהִי-שָׁם עִם-ה’, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה--לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה" (שם ל"ד, כ"ח). והיה גופו הגשמי ניזון ממזון רוחני לבד כמו שכתוב: "לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ" (תהילים ע"ח, כ"ה). כיצד ייתכן הדבר כי הגוף הגשמי יהיה ניזון ממזון רוחני (לחם אבירים)? התשובה לכך היא במילים "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן". הענן שהקיף את משה הוא החיבור שבין הגשמיות לרוחניות, שכן הענן מצד אחד היה לבוש גשמי למשה, דרכו יכל משה לקבל את הפן הגשמי של החיות הרוחנית שהושפעה לו משורשו הרוחני של הענן שהוא נעלה ביותר.
כך הוא גם לגבי הנשמה. אכן מצד עצמה אין בכוחה להשיג את עצמות התפשטות האור האלוקי בגן עדן, אבל – ע"י לימוד התורה וקיום המצוות נעשים לנשמה "לבושים" אשר מצד אחד הם קרובים ל"גשמיותה" של הנשמה (שכן התורה ומצוות עוסקים בדברים גשמיים) ומאידך גיסה שורשם של לבושים רוחניים אלו הוא גבוה מאד (שרש התורה הוא בחכמתו של הקב"ה ושרש המצוות ברצונו של הקב"ה) ומצד זה יכולה הנשמה לזכות לגילוי הנפלא של עולם הבא.
אהבה ויראה – תרי גדפין
ואולם, ע"מ שיהיה בכח לימוד התורה וקיום המצוות הן להלביש את נשמת האדם בלבושים מתאימים לקליטת האור האלוקי, והן להמשיך את האור הזה פנימה – נדרשת עבודת התורה ומצוות להעשות באהבה ויראה, ששניהם יחד הם ככנפי הציפור (תרי גדפין) המרימות את גופה למעלה מעלה. כך האהבה ויראה מעלות את התורה ומצוות של האדם לשרשם וע"י כך נמשך לנשמה גילוי אור נעלה משרש התומ"צ.
ועל מנת לעורר את האהבה והיראה נדרש האדם להתבונן בזמן התפילה בפסוקי דזמרא במה שהזכרנו לעיל – איך שבעצם כל העולמות הם כאין וכאפס כלפי ה' והם בטלים אליו בתכלית וכל קיומם הוא רק מצד ענותנותו של ה'. וכשיתבונן בכך תתעורר אצלו תשוקה גדולה להכלל אף הוא באלוקות, ובפרט בזמן קריאת שמע שזוהי קבלת עול מלכות שמים ומסירת נפשו לה'. ובאומרו "ודברת בם" יזכור כי ע"מ להשיג מהאור האלוקי הנ"ל חייב הוא לעסוק בתורה ומצוות מתוך אותה אהבה אותה הוא חווה עתה בזמן ק"ש.
אך כאן עלול יצרו של האדם (כביכול בענווה ושפילות) לטעון: "כיצד אוכל להגיע למדרגת היחוד והדביקות באלוקות בזמן שה 'סור מרע' אצלי עדיין לא בשלימות?" על כך באה התשובה בסוף ק"ש: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים", כלומר: הן אמת שהאדם מצד עצמו לא יכול להתיר עצמו לגמרי מן הרע – אבל כאשר יעשה האדם ככל יכלתו כנ"ל, הרי שהקב"ה מבטיח להוציאו מה "מצרים" שלו ולהפריש את הטוב שבנפשו מהרע שבה. (אמנם אם הרע איננו רק בנפש, אלא בפועל ממש לא יוכל האור האלוקי להמשך בפנימיות נפשו אלא רק בחיצוניותה עד שיעשה תשובה).
ו"מקריאת שמע" ל"ברכות שמונה עשרה". שהברכות (מלשון "המבריך את הגפן" - כלומר כיפוף מלמעלה למטה) ממשיכות את האור האלוקי שיהיה בגילוי יותר. אמנם – כיון שבכל אופן בעולם הזה עסקינן, והגוף הגשמי מסתיר על האור, הרי שבכל אופן יש להראות ביטול לכל הפחות ע"י כריאה והשתחוויה שבברכות שמו"ע.
מעלת תורה ומצוות בעולם הזה
אמנם, כל הנ"ל מסביר מדוע "העולם הזה הריהו כפרוזדור בפני העולם הבא", כי על ידי התורה ומצוות המקוימים באהבה ויראה נוצרים הלבושים (ה "לחם אבירים") דרכם ניתן יהיה לקבל את הגילוי שבעולם הבא. ואולם מדוע "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"?
וההסבר: כי בעולם הזה כאשר אדם לומד תורה ומקיים מצוות, הרי התומ"צ שלו בהיותם חכמתו ורצונו של ה' הרי הם מקשרים את האדם עם חכמתו ורצונו של הקב"ה בעצמו ולא רק עם "זיו השכינה" – הגילוי (נעלה ככל שיהיה).
והגם שאין זה נרגש כל כך, מכל מקום יש בזה תועלת גדולה לנשמה (אפילו אם זה רק בחיצוניות הנשמה). מה שאין כן בעולם הבא – הגם שמשיגים שם עצמות ומהות האור, הרי שזה רק בבחינת "זיו השכינה" שאין זו אותה מדרגה נעלית כחכמתו ורצונו של ה' אליהם ניתן להתחבר רק בעולם הזה ע"י תומ"צ כנ"ל.
להורדת המאמר בפורמט PDF
הוסף תגובה
0 תגובות
מאפשרים לכם לקבל
